כאמור, היישוב היהודי התרכז בחבלים הכפריים-השבטיים של תימן. במקומות אלה שלט המנהג הקדום, שהמשיך להשפיע על חייהם של בני השבטים מאות שנים לאחר התאסלמותם, ולכן גם דפוסי היחס אל היהודים היו מעוגנים במסורות העבר. יחס זה נשען על מסורת החסות השבטית, לפיה הותר לאנשים מסוימים שאינם בני השבט – כגון סוחרים שבאו מהערים, אנשים שבמקצועם היו גלבים וקצבים (שנחשבו לתחתית הסולם החברתי) ויהודים – להתגורר בשטחי השבט ולקבל את חסות השבט ואת הגנתו מפני מתנכלים. באופן זה חיו מרבית יהודי תימן תחת חוקי החסות השבטית, שהעניקו להם הגנה נוספת על ההגנה שקיבלו מן השריעה. זאת ועוד, בתוך השבט דמו יחסי המוסלמים והיהודים ליחסי פטרון וקליינט. לכל יהודי היה פטרון מוסלמי (ג'אר) שהיה אחראי לשלומו, ואליו פנה לעזרה בעת מצוקה. היהודי (שגם הוא כונה ג'אר) העניק לו מתנות, והתייעץ אתו לפני שביצע מהלכים חשובים בחייו, כגון השאת אחד מילדיו או קנייה ומכירה של רכוש.

להלן מובא תיאור (משנת 1915 לערך) של טקס פומבי, שבמהלכו הוענקה החסות לאחת ממשפחות היהודים שביקשה להעתיק את מגוריה לתחום שבט חאשד. לשם כך ביקש אבי המשפחה, עואץ' בן סעיד יעקוב, את הסכמתו של ראש השבט, השיח' נאצר מַבכ'ות, להעניק להם את חסותו. בלא חסות זו לא היה ביטחון המשפחה מובטח והיא הייתה עלולה להיות חשופה לפגיעות פיזיות ולגזל רכושה. והרי התיאור:

ביום חמישי יום השוק באו אלינו שליחי השיך ולקחו אותי ואת אחי ושתי אחיותי לשוק שהיה מלא וגדוש ערבים, כנהוג ביום הזה. אבי היה שם מקודם. אנחנו הקטנים לא ידענו מן המתרחש, אבל לא פחדנו, כי ידענו שאנו מוגנים מפני כל צר ומשטין. עלינו לגבעה קטנה בשוק, מקום מושבם של אנשים חשובים שנתמנו לשופטים בין אדם לחברו בעניינים שונים. העמידו אותנו בשורה, ואחד האנשים טען את רובהו וירה יריה אחת באויר בקוראו בקול רם בזו הלשון: "אַסמְעו יַא נַאס, צלו עלא אַלנבי" [שמעו אנשים, התפללו על הנביא]. הוא חזר על כך שלש פעמים. והנה שקט ודממה נוראה השתלטה על השוק. והכרוז המשיך (והרי תרגום דבריו): השיך נאצר מבכ'ות מודיע לכם, כי יהודי נכבד זה בן חסותנו חוסה בינינו ושוכן בארצנו, השיך עואץ' בן סעיד יעקוב. השיך נאצר מצפה שכל אחד מאנשי חאשד יסייעהו בכל עניין. ומי שיכעיסהו במים השיך נאצר מבכ'ות יכעיסהו בדם. יהודי זה כל אחד מכם הוא בעל חסותו. והשלום עליכם וברכת אללה עליכם.

א' עובדיה, נתיבות תימן וציון – זכרונות (עורך: י' טובי), תל-אביב תשמ"ה, עמ' 35.

ואמנם פגיעה ב"יהודי שלו" נחשבה בעיני בן השבט התגרות ופגיעה בו עצמו ובכבודו, ולא אחת יצאו בני שבט אחד למלחמה בשבט אחר בשל התנכלות ליהודי בן חסותם. חיים חבשוש מתאר את אחד המקרים הללו, מן המחצית השנייה של המאה התשע-עשרה:

יהודי אחד מעיר אלמדיד מבני חסותו של ן' [בן] מעצאר יצא עם סחורתו מצנעא והגיע בדרכו אל מקום אחד ושם שדדו אותו. אמר לשודדים: "אל תשדדוני, כי ן' מעצאר הוא מחסי, והוא לא יניח אתכם לעשקני ולהשפילני". אך הם לא שמעו לו, אלא עוד הכוהו ולקחו חמורו ומה שהיה עמו. מיד הלך אל אלמדיד והזעיק את האנשים בצעקתו לאמר: "אני עשוק ומוכה, האדון המחסה אותי הכני ועשקני" [משמע אם בעל החסות לא יגן עלי, הרי הוא כאילו הוא אשר הכני ועשקני] עד אשר הגיע מחסהו עם האנשים המסתכלים שם וחקר ודרש מה היה לו. אמר היהודי: "אלג'ראדי פגע בי ושלל ממני והכני, ואני בטוח באלהים ובך, הוי מחסי". אמר לו הנשיא: "אל תירא, אני אמסור לך כל מה שהלך ממך"
בו ביום אסף כחמש מאות איש מבני שבטו והכינם לפשוט בלילה על גבול אלג'ראדי שפגע ביהודי בן חסותו. בזמן התנפלותם על מצודת אלג'ראדי נהרגו שנים מאנשי ן' מעצאר. אחר ברח אלג'ראדי, הוא ואנשיו, אל ארץ כ'ולאן וחסה בצל שבט בני ג'בר, ון' מעצאר נכנס אל מצודתו והוציא את אשר ליהודי, ושדד מה שבמצודה, וגם החריבה, וחזר אל אלמדיד ומסר ליהודי את אשר לו.

ח' חבשוש, מסעות חבשוש, חזיון תימן [רויא אלימן] (תרגום עברי ומקור ערבי מהדיר: ד"ד גויטיין), ירושלים תשמ"ג, עמ' 51 (מהדורת צילום).

מן התיאור שלמעלה ומידיעות נוספות אנו לומדים כי מחויבותם של בני השבטים להגן על היהודים העניקה ממד נוסף לתחושת הביטחון של חיי היהודים בארץ תימן.

לחלקים נוספים של המאמר:
היהודים בסביבתם : הבסיס המשפטי לחיי היהודים בתימן
היהודים בסביבתם : יחסי החסות בכפר (פריט זה)
היהודים בסביבתם : יחסי קרבה וידידות
היהודים בסביבתם : יהודים בבתי הדין המוסלמיים
היהודים בסביבתם : שדה של חיכוך : אסלום יתומים יהודים
היהודים בסביבתם : יחס השלטונות לעלייה מתימן