| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
גם בכפר היו היהודים בתחתית הריבוד החברתי, וחיו בחסדי המוסלמים אדוני הארץ. אולם התנאים המיוחדים של החיים ביחידה הכפרית הקטנה, והבעיות שעמן נאלצו כל תושביה להתמודד, יצרו מאפיינים של שיתוף פעולה הדוק בין יהודים ומוסלמים. הם נאבקו יחדיו בפגעי הטבע, במכות ארבה, במגפות ובשנות בצורת שהיו מרים וקשים לכולם. במקרים אלה נהגו הקבילים (בני השבטים) לשדל את היהודים לערוך תפילה בציבור או להכריז על צום ולהתחנן לרחמי שמים (בשנות בצורת ביקשו גם השלטונות בעיר צנעא מן היהודים לקיים תפילת ציבור מיוחדת). מנהגי החסות ותנאי החיים בכפרים קטנים – השכנות ההדוקה – אף יצרו יחסי קרבה וידידות שלא היו דוגמתם בעיר הבירה, שלעתים דמו לרגשות משפחתיים. יחסים אלה בולטים במארג יחסי החסות הבין-אישיים, אך לא רק בהם. עדויות מכמה מקומות מן המאה העשרים מתארות, למשל, כיצד השתתפו מוסלמים ויהודים זה בצערו ובאבלו של זה, כשם שלקחו חלק באירועים של שמחה, כגון חתונות והולדת בנים. בדומה לכך היה לעתים בית מלאכתו של היהודי, בקומה התחתונה של ביתו, מקום התכנסות לשיחות חולין של אחר הצהריים לערביי הכפר וליהודים. יהודים וערבים נזקקו זה לזה בתחום הסעד הרפואי. נשים יהודיות הסתייעו במיילדות מוסלמיות, יהודים ביקשו מזור אצל רופאים קבילים ידועים, ומוסלמים פנו לרופאים יהודים שיתנו להם סמי מרפא או קמיעות לרפואה ולהגנה מפני כוחות מאיימים. הואיל וידע הכתיבה, ובמיוחד הקריאה, היה נפוץ אצל היהודים, הרבו השכנים הקבילים, שרובם לא רכש את מיומנות הקריאה והכתיבה, להיזקק לקמיעות שנכתבו עבורם על ידי מכרים יהודים. מידע משנות השלושים והארבעים של המאה העשרים מלמד כי יהודים שנעו בארץ לצורכי פרנסתם ולא מצאו בתי יהודים שיוכלו ללון אצלם, התארחו בכפרים אצל מוסלמים ואכלו מפתם של הכפריים, שהיו רגילים לפתוח את ביתם לזר המתדפק על דלתם, יהא זה מוסלמי או יהודי. על אף מעמדם המשפטי, החברתי והאזרחי הנחות, חשו רבים מיהודי הכפרים לא רק שחייהם מוגנים ובטוחים אלא שהם חיים "חיי חופש". תחושה זו נבעה בעיקר מאופי יחסיהם עם שכניהם הקבילים, ממשמעות משטר החסות השבטי ומהידיעה שהם גורם רצוי בחברה התימנית.
לחלקים נוספים של המאמר:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
