| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
פייר פלמן, אחד החוקרים הראשונים של יהדות מרוקו בתקופה הקולוניאלית, המשיל נסיעה מריכוז היהודים בקזבלנקה שבחוף האטלנטי אל מראכש שלמרגלות הרי האטלס, ומשם אל המלאחים שבהרי האטלס, למסע במכונת זמן. נקודת המוצא למסע, הכרך הגדול קזבלנקה, היה בשנות החמישים של המאה העשרים – התקופה שבה נאמרו הדברים – עיר מודרנית עם כל חידושיה ותחלואיה; מראכש הייתה עיר שבה מעורב הישן בחדש; ואילו המלאחים ההרריים באזור האטלס נותרו כפי שהיו, כמו עצר בהם הזמן מלכת. השוני הבולט בדמותן של נקודות היישוב ככל שהתקדם הנוסע אל פנים הארץ, היה בעיקרו תוצאה של פערי הפיתוח בתקופה הקולוניאלית, ואלה לא התבטאו, כמובן, רק בחיצוניותם של המקומות ואנשיהם, אלא גם במרקם היחסים ששרר בהם בין היהודים לשכניהם.
נוח לפתוח את תיאור יחסי היהודים עם המוסלמים במלאחים ההרריים, כי שם נשמר דפוס היחסים כפי שהתקיים לפני בוא הצרפתים. דפוס זה הושתת מצד אחד על אמונתם העמוקה של התושבים בהבדל הסגולי בין מוסלמים ליהודים, שוני שאי אפשר לגשר עליו, אלא יש לקבלו ולהישמע לחוקים ולמנהגים הנלווים אליו. מצד אחר הוא התבסס על חלוקה בלתי-מעורערת של תפקידים ועבודה, מקודשת גם היא פחות או יותר, שמקורה במנהג. משקיפים זרים, שהכירו את הפערים בין היהודים לסביבתם באירופה הקדם-מודרנית, התרשמו מפן בולט אחר ביחסים בהרי האטלס, והוא הדמיון בתרבותם של היהודים ושכניהם המוסלמים ובתנאי חייהם. האוכלוסייה המוסלמית בהרי האטלס הייתה בֶּרבֶּרית, והדמיון וכן השוני ניכרו בלבוש ובתנאי המגורים: לא היה הבדל בין הכפר הברברי למלאח היהודי; פה ופה היו אותם מבנים ואותם תנאי חיים. מנגד, בלטה לעין ההפרדה בין היהודים למוסלמים: היהודים חיו במלאחים משלהם, שמוקמו לעתים במרחק רב מן הכפר המוסלמי. השינויים המהירים בתקופה הקולוניאלית, שזעזעו את יחסי היהודים והמוסלמים, היו בעיקר בתחום הכלכלי; אך לא בהרי האטלס. הברברים היו ונשארו עובדי אדמה ורועי צאן, והיהודים – סוחרים ובעלי מלאכה. חלוקת העבודה הברורה גרמה לכך שכל צד במערכת יחסים זו היה תלוי במלאכתו של הצד האחר והתקשה לתפקד בלעדיו. ואכן, המילה לתיאור יחסים אלה היא סימביוזה, כלומר דו-קיום, שבו כל צד במערכת היחסים תלוי במשנהו. מכאן משתמעים לא רק תלות הדדית, אלא אף אינטרס של כל צד להגן על תפקודו של הצד האחר. התוצאה הייתה שבדרך כלל נשמרו יחסים תקינים. בתקופה הקדם-קולוניאלית רווחה דרך חיים זו לא רק באזורי הכפר; אך בשנות החמישים של המאה העשרים היא אפיינה רק את הכפרים ההרריים של האטלס ונקודות יישוב קטנות ומרוחקות. ההיסטוריון הישראלי, פרופ' חיים זאב הירשברג, שביקר במרוקו בשנת 1955, סיפר על אזור נידח כזה את הדברים האלה:
הירשברג, עמ' 105. אולם אין צורך להרחיק לפלילים כדי ללמוד על היחסים התקינים בין היהודים לבין הברברים והערבים. על רקע החיים הצנועים והצורך בעזרה הדדית התפתחו ביניהם לעתים קרובות יחסי שכנות טובה, אמון וקירבה. עם זאת, הפער בזהות הדתית היה מכריע, ולמרות היחסים הטובים זיהו היהודים את שכניהם עם ה"פלשתים" הקדמונים, האויבים של שבטי ישראל. בדומה למוסלמים, שראו את עצמם כמי שמאמינים בדת האמת ולכן יזכו – רק הם – להיכנס בשערי גן העדן, ראו גם היהודים את עצמם כבניו בחיריו של האל, שסופם לזכות לימי המשיח ולגאולה בארץ אבותיהם, וקיוו לחזות בהיפוך מאזן הכוחות בינם לבין שכניהם הגויים, כלומר להיות ביום מן הימים השולטים ולא הנשלטים. תפיסת הזהות העצמית של השותפים לסימביוזה כללה אפוא יסודות ברורים של ניכור הדדי. יתר על כן, הזיכרון המשותף מן החיים באזורי הכפר כלל גם משקעים שליליים. לא פעם נקטעו היחסים ההרמוניים בגלל מלחמות מקומיות, נגישות של תקיף מקומי, ועוד. ככל יהודי מרוקו חשו גם יהודי האטלס מוגנים תחת שלטון הצרפתים יותר מאשר תחת זה של המוסלמים. תמורה חדה התחוללה ביחסי היהודים עם סביבתם באזורים אלה בשנתיים האחרונות של התקופה הקולוניאלית (1954-1956). הדי הטרור בערים ואותות החולשה של הצרפתים הגיעו גם לאזורים הנידחים ועוררו אי-שקט. זמן קצר לפני כן ניסו שליחים ישראלים לעודד עלייה לארץ ישראל מכפרי האטלס, אך העלו חרס בידם. עתה לפתע נענו היהודים הכפריים בהתלהבות לקריאה לעלות, למגינת לבם של רבים משכניהם ונוכח זעמם של כמה מראשי השבטים והשיכ'ים המקומיים. וכך כתב שליח הסוכנות היהודית, זאב חקלאי, על שאיפתם של היהודים בכפרים לעלות לישראל:
אמ"י/חץ, א' 2398, זאב חקלאי לדוד בן-גוריון, 15 במארס 1953. הסימביוזה שהתקיימה מאות שנים התפרקה כהרף עין, ובזמן המועט שנותר עד אשר נסגרו שערי העלייה בסתיו 1956, יצאו רבים מן היהודים ההרריים מן הכפרים וממרוקו כולה. הנותרים יצאו ממנה בתוך שנים מעטות, ומקץ עשור לא נשארו כמעט יהודים באותם כפרים. תופעה זו מעוררת תמיהות: האם הסימביוזה לא הייתה דו-קיום הרמוני אלא אילוץ – לפחות לדידו של המיעוט? האם היו חרדות היהודים לביטחונם קשות מנשוא ודי היה בחששות מפני יציאת הצרפתים לעודד הגירה המונית מן ההרים? ואולי יש לחפש את ההסבר להתפוררות המהירה בתהליכים ארוכי הטווח – ניצני התמורות הכלכליות וחדירת הלאומיות המודרנית למרוקו? אמת, התמורות הכלכליות לא זעזעו עדיין את האזורים הכפריים המרוחקים, אך הדיהן הגיעו אליהם ואפשר שהשפיעו על הערכות התושבים בדבר עתידם. אשר ללאומיות המודרנית, היא בוודאי לא סחפה את האוכלוסייה הכפרית, אך נציגיה, במיוחד היהודים, הגיעו לאזורים המרוחקים, יכלו להשפיע השפעה עמוקה על תפיסת המקומיים את עצמם ואת עתידם, ובאופן זה גם על התנהגותם בעת המשבר.
מבט לעבר סוג אחר של יישובים באזור האטלס, העיירות שלמרגלות ההרים, עשוי להסביר ביתר בהירות את נסיבות ההתפוררות המהירה של הסימביוזה היהודית-המוסלמית. העיירות של פנים הארץ היו מעין חוליות ביניים בין הערים, מרכזי התמורות בתקופה הקולוניאלית, לבין העורף הכפרי, החקלאי וההררי של מרוקו. התמורות הגיעו אליהן עם פיתוח רשת התחבורה, התרחבות המינהל הקולוניאלי וחדירת מוצרים אירופיים. פיתוח זה התקדם בהדרגה, ולאחדות מן העיירות הוא כמעט שלא הגיע; ברובן היו סימני השינוי חלשים למדי, ודפוסי החיים הישנים נותרו דומיננטיים. ההבדל בין העיירות והכפרים ניכר בכך שלצד הדפוסים הישנים, שהמשיכו להתקיים, אפשר היה להבחין, למן העשורים הראשונים של השלטון הצרפתי, בהתהוות של תהליכים ומוסדות חדשים שצברו כוח. לצד חלוקת העבודה הישנה החלה תחרות כלכלית בין מוסלמים ליהודים, ותנועת הגירה מן העיירות אל הערים, במיוחד למראכש ולקזבלנקה. המאפיין הסימביוטי, מעודד ההרמוניה, של היחסים הלך ונחלש לטובת התחרות והקנאה, ואת הקשר הקבוע למקום החליף הדחף לעקור ממנו. האיזון הכלכלי והדמוגרפי הישן התערער, ובהדרגה השתנו גם תפיסות הזהות המסורתיות. התהליך החל עם ייסוד בתי הספר כי"ח בעיירות הללו. בית הספר העניק לנוער היהודי יתרון תרבותי-כלכלי, ויצר את התנאים הראשונים להופעת ניצני החילון, שהביאו עמם פרשנות חדשה למצבו של היהודי ולזכויותיו. בעיירות הספורות שבהם נוסד בית ספר יהודי מודרני לפני מלחמת העולם השנייה, כמו דמנאת, עודד המוסד החדש הזדהות של בוגריו עם צרפת. במקומות שבהם נוסד בית הספר רק אחרי מלחמת העולם השנייה הייתה השפעתו מורכבת יותר וכללה גם השפעה לאומית-יהודית. בראשית שנות החמישים חדרו לפנים הארץ גם רשתות חינוך חרדיות, שתקעו יתדות בעיירות וגיבשו את זהותם של חניכיהן על בסיס חדש, דתי-שמרני כלל-יהודי. תופעה מקבילה התרחשה אצל המוסלמים בעיירות עם חדירתן של השפעות לאומיות מרוקאיות, פאן-ערביות ופאן-אסלאמיות. בקצרה, רוחות הלאומיות והדתיות החדשה החלו לנשב בעיירות שלמרגלות האטלס. ברי שהדבר יצר מתיחות מסוג חדש בין שני מרכיבי האוכלוסייה. לכן, אולי, לא הייתה התגובה של תושביהן היהודים לנסיגת השלטון הצרפתי ולמעבר לעצמאות מרוקאית שונה בעיקרה מזו של היהודים בכפרים ההרריים: רובם עלה כמעט כאיש אחד למדינת ישראל, ובתוך עשור לא נותר כמעט איש מהם במקומו. התמיהות שהצגנו על משמעות העלייה הסוחפת לגבי היחסים בין היהודים לסביבתם תקפות, אפוא, גם ביחס לתושבי העיירות. אך כאן יש להסבר נדבך נוסף: לפחות בחלק מהן הופר האיזון המסורתי; ההרמוניה היחסית ביחסים הכלכליים הוחלפה בתחרות כלכלית מודרנית, ותפיסת הזהות הדתית הישנה נדחקה מפני חלופות חדשות.
גם בערים, כמו בעיירות, היה עירוב של חדש עם ישן, אך המינון היה שונה. בהכללה אפשר לומר שהיחסים באזורי הכפר נשענו על הקשרים האישיים, נשאו אופי מעורב ואינטימי יותר מאשר בעיר, והתלות בין המוסלמים ליהודים הייתה חיונית. לעומת זאת בעיר, שבה חיו ציבורים גדולים ברבעים נפרדים – המדינה הערבית והמלאח היהודי – יכול היה כל ציבור להתקיים לעצמו, והתלות ההדדית ביניהם הייתה פחותה. כמו כן, ערים רבות היו מרכזים אינטלקטואליים והיו פתוחות להשפעות אידאולוגיות – בעבר דתיות, ובתקופה שאנו דנים בה קולוניאליסטיות, לאומיות או אורתודוקסיות – יותר מאשר אזורי הכפר. הבדל נוסף הוא שבערים, שהיו ריכוזים דמוגרפיים גדולים יחסית ומרכזים של פעילות כלכלית, יכול היה הגיוון המעמדי והחברתי להתפתח יותר מאשר בנקודות יישוב קטנות. ולבסוף, בעבר הקדם-קולוניאלי היו הערים חשופות למרידות של חיילים ולהתנפלויות של אנשי שבטים. תושבי המלאח חשו מאוימים ולכן היו תלויים במכ'זן, השלטון המרכזי, ולאו דווקא בשכניהם. תחת שלטון הצרפתים השתנו תנאי הביטחון והתלות, אך עם התפתחות המאבק הלאומי היו הערים למוקד תסיסה ומקור לסיכונים חדשים. שאלת הביטחון של היהודים התעוררה מחדש בתנאים חדשים. בקזבלנקה, עיר של מהגרים מפנים הארץ, היה משקל הדפוסים והיחסים הישנים מצומצם. גבולות חלוקת העבודה המסורתית נפרצו לחלוטין, מה גם שהיו בעיר בתי עסק, משרדים ומפעלים מודרניים רבים, שבהם נוצרו דפוסי התנהגות חדשים. הפער בין מוסלמים ליהודים בתהליכי ההתמערבות ובצבירת העושר תחת שלטון הצרפתים בלט בה יותר מאשר במקומות אחרים. גם הסדר החברתי הישן התהפך לעתים על פיו: במרוקו המסורתית נדיר היה למצוא מוסלמים מועסקים בידי יהודים, ואילו בקזבלנקה (כמו בערים אחרות בחוף האטלנטי) היו שכירים מוסלמים רבים בבתי עסק ובבתים יהודיים. יותר מבכל עיר אחרת במרוקו בלט בה הפוטנציאל להתפתחות גיוון חברתי-תרבותי ומעמדי, וקשה להצביע על סביבה אחידה לקבוצות שונות באוכלוסייה היהודית. סביבתם של תושבי המלאח הייתה יהודית מסורתית, והם קיימו מגע רופף בלבד עם חוגים אחרים של האוכלוסייה. המתמערבים היו פתוחים יותר לסביבה האירופית ולמוסלמים מתמערבים בני דמותם. היהודים בעלי המעמד המשפטי האירופי, למעט מהגרים עניים דוברי ערבית מאלג'יריה הסמוכה, שמרו על קשרים בעיקר עם המתיישבים והפקידות הצרפתית. היחסים בין היהודים והמוסלמים בעיר התפתחו אפוא במסלולים שונים. ההיסטוריה של תושבי המלאח העניים והמסורתיים לא הייתה, מבחינה זו, שונה משל אחיהם בעיירות ובכפרים של פנים הארץ. אלה החלו בתנועת יציאה המונית ממרוקו בשנים 1956-1954, וכך עשו גם אנשי המגזר ה"ילידי" בקזבלנקה. אלא שהאחרונים החלו לצאת אף לפני אחיהם בפנים הארץ כבר בראשית גל העלייה הראשון, ב- 1947. המהגרים היהודים העניים בקזבלנקה כרעו תחת תנאי המצוקה בעיר, שהייתה נקודת הסיום של תנועת ההגירה הפנימית, ולכן היו נכונים יותר להיענות לקריאת הציונות. העניים במלאח נפגעו במוקדם גם מסימני התערערות הביטחון: התקריות האנטי-יהודיות אחרי הפלישה האמריקאית בנובמבר 1942, המתיחות הגואה בין יהודים לערבים כתוצאה מן הסכסוך בארץ ישראל, ולבסוף התגברות הטרור האנטי-צרפתי. כך, לדוגמה, גבר בעיר הדחף לעלייה אחרי מאורעות אוג'דה וג'ראדה ביוני 1948. מאורעות אלה המחישו כי המתח הלאומי החדש מתחיל להשפיע על היחסים המקומיים, ולמרות שלא קזבלנקה הייתה הזירה לתקריות הדמים, דווקא כאן גילתה האוכלוסייה הענייה רגישות לתנודות במצב הרוח הציבורי ולהכוונתה על ידי ההנהגה היהודית. קזבלנקה הייתה צומת הפעילות של כי"ח ושל ארגונים יהודיים מערביים, שפעלו בתיאום עם ישראל אחרי 1948, ומוקד לפעילות הציונית במרוקו. התנועה הלאומית המרוקאית התמקדה במשימות אחרות, והזניחה את השכבות היהודיות הנמוכות. בקיץ 1954 היה גידול בטרור, שנכרך מיד בראשיתו עם תקרית חמורה בעיירה פְּטיז'אן (כיום סידי קאסם), כאשר מפגינים מוסלמים הרגו שישה יהודים והעלו את גופותיהם על המוקד. מספר הנרשמים הרב ביותר לעלייה היה במלאח בקזבלנקה, אחרי גל טרור שפגע ברובע היהודי ועקר מאות מבתיהם, ביולי-אוגוסט 1955. למרות שבאותה תקופה היו השליחים מעוניינים לעצור מעט את שטף הפונים למשרד הסוכנות בעיר, הלחץ רק גבר. גם מבחינה זו היה דמיון רב בין מה שהתרחש במגזר העני והמסורתי של יהודי העיר לבין המגמות שהסתמנו אז בעיירות ובכפרים.
השלטון הצרפתי במרוקו היה קצר, יחסית: פחות מ- 45 שנה (1956-1912). מרוקו טרם נרגעה מן הזעזועים שחולל המעבר ממשק חקלאי לכלכלה מתועשת בניצוח אירופי, וכבר פרץ בה משבר פוליטי שעתיד היה להביא לחילופי השלטון וליצירת תנאים חדשים להתפתחות המשק. המשבר הפוליטי הואץ עם הגליית הסולטאן מחמד החמישי בקיץ 1953. מאביב 1954, לכל היותר, הורגשו אותותיו של משבר כלכלי חדש, שעתיד היה ללוות את חילופי השלטון ולהימשך שנים רבות. בשלב זה היו פערים ברורים בין דרכי ההתמודדות של אנשי הסביבות והמגזרים השונים עם המשבר. היהודים המעטים שנהנו ממעמד אירופי גמור, תרבותית, כלכלית ופוליטית – גורלם היה קשור לזה של המעצמה הקולוניאלית. מצבם בממלכה הלאומית הערבית החדשה לא יהיה נוח. גם אם כלכלית הם המשיכו ליהנות מיתרונות זיקתם לשוק העולמי, מבחינה פוליטית ותרבותית הורע מצבם. אשר לקוטב השני של החברה המגזרית המקומית – היהודים דוברי הערבית-היהודית, שהיו משולבים במערכות המשק המקומי בלבד, בעיר ובכפר – כפי שבתקופה הקולוניאלית הם סבלו ראשונים מהידרדרות כלכלית, כך גם בתקופת המעבר למשק לאומי. משק זה לא היה אמור לחזור לתקופה האגררית, אלא להמשיך בתהליכי התיעוש והמודרניזציה תחת ניצוחה של עילית מבני הארץ. מבחינה זו הסתמך יתרון בולט למגזר המתפתח של יהודי מרוקו – המתמערבים הצעירים, רובם בוגרי מוסדות החינוך של כי"ח. הם נמנו עם הנהנים מן הנסיבות החדשות, ומסתבר שתשתית היחסים בין המוסלמים ליהודים במרוקו הייתה עדיין איתנה דיה כדי לשכנע את רובם להתגבר על החרדה מפני השינוי הפוליטי, ולנסות לקשור את גורלם בזה של מרוקו העצמאית. מכל מקום, אנשי מגזר זה נטו באופן כללי לנסות לקשור את עתידם עם זה של מרוקו העצמאית. הם לא צבאו על משרדי העלייה, וגם לא פתחו בשלב זה בהגירה המונית לצרפת. גם קברניטי העלייה והקליטה הישראלים לא נטו בשלב זה לפתוח ללא חשבון וללא מחסום את שערי המדינה לקליטת העלייה. מתוך כ- 100,000 מועמדים דאגה המדינה היהודית להעלות את הרוב, כ- 70,000, אך לא את כל מי שביקשו לבוא בשעריה. כך אירע שעם יציאת הצרפתים וחידוש עצמאותה של מרוקו עדיין חיו רוב יהודי מרוקו בארץ הולדתם, ועם שובו של הסולטאן מן הגלות, בשלהי 1955, וההעברה הרשמית של העצמאות המלאה לידיו במארס 1956, נפתח פרק חדש בתולדותיהם.
לחלקים נוספים של המאמר:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
