קטלין וינברגר, נולדה בשנת 1930, בסטמר (SATU-MARE) שברומניה.
ב- 1940 עברה עם משפחתה לאזור בשלטון הונגרי. היתה תלמידה בגימנסיה לא יהודית. בפסח 1944 פלשו הגרמנים, והעדה גורשה עם משפחתה לגטו. ב-5.9.1944 הגיע לאושוויץ-בירקנאו. מ-11/1944 עד 1/1945 היתה העדה אסירה מספרה- A9224. שם עבדה במחסן הבגדים ליד הקרמטוריום. היא ראתה את האנשים שנשלחו לחדרי הגזים. ב-12/1944 חלתה בדלקת ריאות ואושפזה בבית חולים. שם חגגו לה את יום הולדתה ה-15. פונתה בצעדת מוות לרוונסבריק שם עבדה בנקיון בבית החולים. שוחררה ע"י האמריקאים.
חייתי גם את המהפכה שאני ראיתי, שעשו ב-, אני לא יודעת אם את, לא כל כך, על זה לא מדברים. היתה מהפיכה בקרמטוריום,
ש. המרד של הזונדרקומנדו?
ת. אהה.
ש. את זוכרת אותו?
ת. כן.
ש. אולי תספרי לנו.
ת. אז מכיוון שזה היה על ידנו, אני זוכרת, זה היה די אחרי הצהריים, אחרי הצהריים, וצריך לומר שהזונדרקומנדו, הם עבדו זמן מה במקום הזה, וזמן אחרי זה הם, הם כל כמה חודשים עשו החלפה. זאת אומרת, גם הם נכנסו לגזים. עד שעבדו שם, גם הם קיבלו תנאים יותר טובים. זאת אומרת, אלה שקיבלו תנאים יותר טובים היו, שילמנו מאוד בעד זה, בעד התנאים הטובים שקיבלנו מהגרמנים. ואני זוכרת שלקחנו בוחטה גדולה, מפני שבוחטות גדולות כאלה לקחנו כמה אסירים, אסירות, כן?, והבאנו, הבאנו לבד בשביל אסירים. ואיך שהלכנו לבד, אני זוכרת שהיתה איזה שהוא התפוצצות מרחוק, וראינו עשן גדול.
לא ידענו מה זה. אחר כך, עכשיו אני יודעת ש-, אחר כך ידענו שמה זה. שמנו את הבגדים, וחזרנו בחזרה אל המחסן. והתיישבנו לגהץ נעליים. וזה היה כאן החצר, ועל ידנו הקרמטוריום. זה היה האחרון, הקרמטוריום, מצד אחד האחרון, על יד, על יד הקרמטוריום שאנחנו היינו. ואיך ששם אנחנו מתעסקים עם הנעליים, שומעים צעקות. יש, היה שם דלת שפנה אלינו, ואני זוכרת שרץ בצעקות בנאדם ערום שצורח. אחר כך אני יודעת שמי זה היה ומה זה היה, ואני ידעתי טוב מאוד, אני ראיתי אותו הרבה מאוד.
ש. מי זה היה?
ת. הוא היה הקאפו שלהם, של הזונדרקומנדו. גרמני, שהוא היה פושע גדול, ובגלל זה הוא היה באושוויץ, והוא היה הקאפו שלהם. והאדם הזה רץ, וצעקות, והאנשים של הזונדרקומנדו אחריו, תפסו אותו, הכניסו אותו, ושקט. לא יודעת כמה זמן עבר, לא הרבה, פתאום אני זוכרת גם את המלים: רבולוציה, רבולוציה, כל אנשי הזונדרקומנדו פרצו החוצה ביחד, היה להם מספריים עם מגן, שהזרם לא פגע, ורצו לגדר, וחתכו את הגדר, והתחיל להתרחש קרב בין האנשים שהיו למעלה ובינם, והיתה אזעקה ובלוקשפרה, ואנחנו נכנסנו לחדר הקטן, הצדדי, עם המכנסיים, עם הנעליים, מחסן הנעליים, נכנסנו שם. שם היו כמה אנשים, גם מהתאומים אני חושבת שהיו כמה, ולא יודעת כמה זמן, יש כאשר הזמן, לזמן אין זמן, ואת לא יודעת שזה הרבה או מעט, או זה מעט.
ואנחנו היינו שם, מבודדים לגמרי. היתה בלוקשפרה. אני יודעת אחר כך שהיתה קרב בינם, אני יודעת שהזונדרקומנדו הצליח, מפני שאצלם לא היתה בעיה, היה להם המון המון זהב הרי מהשיניים ומכל הדברים, הזהב שהם יכלו לאסוף מהקורבנות, שעוד היה עליהם, והם קנו בכסף, ושם, קנו רובים והיה איזה שהוא קונספירציה, איזה שהוא קשר, בין כל הקרמטוריומים, ואני יודעת שזה היה מפני שהודיעו שהם רוצים לחסל אותם, ולהביא אנשים חדשים, שיעבדו שם. אז האדם שרץ החוצה עירום זה היה הקאפו, שאמרו שהוא בגד בהם וסיפר. והם זרקו אותו חי לתנור, העובדים, את הקאפו הזה.
זאת אומרת, את זה אני לא אשכח, אני גם לא אשכח את זה מפני ש-, אני לא יודעת כמה זמן אנחנו היינו סגורים בחדר, ואנחנו היינו העדים היחידים שראו את זה. ואמרו שייקחו אותנו, מפני שראינו את זה. ואם לוקחים אותנו אז אני יודעת, כולנו ידענו לאן לוקחים אותנו. ואני הייתי הכי צעירה שם. ואני זוכרת שהלכתי, זה היה חדר די קטן, כמו זה למשל, חדר קטנצ'יק, ואני הלכתי למעלה למטה למעלה למטה, וכל הזמן רק את זה אני אמרתי: אני רק בת 14, אני עוד רוצה לחיות, אני רק בת, אני עוד רוצה לחיות.
לקריאה נוספת:
זונדרקומנדו
אושויץ
התנגדות חמושה בגטאות ובמחנות
באתר יד ושם:
המוזיאון החדש – התנגדות והצלה
תערוכה מקוונת – העט והחרב / אלכסנדר בוגן
עדויות נוספות בנושא ההתנגדות הלוחמת