| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
אנשי העליה השניה שהשתייכו לתנועת הפועלים היו ברובם צעירים, רווקים, בני המעמד הבינוני בארצות מוצאם. מרביתם הגיעו מ'תחום המושב' ברוסיה, שם היו חסרי מקצועות מוגדרים וחסרי השכלה פורמלית. עם זאת רובם היו בעלי השכלה לא פורמלית: הן השכלה מסורתית והן השכלה כללית. עולים אלו נשאו עימם מטען תרבותי וערכי שהושפע מהלכי הרוח ששררו ברוסיה באותה עת. מבחינה כמותית הם היו מיעוט בקרב אוכלוסיית המהגרים לא"י, שמנתה בין 20 ל- 30 אלף יהודים. מספרם המשוער של הפועלים במושבות לא הגיע על-פי רוב לאלף איש במושבות. עם זאת היה מספרם היחסי בקרב קבוצות העולים שבחרו לרדת את הארץ בשנים הללו גבוה. למרות היקפה הזעום של קבוצת עולים זו, דומה כי ניתן לראות בה את מניחת היסוד לתנועת העבודה היהודית בארץ ישראל. עולים אלו הם שהחלו ביצירתה של תנועה בעלת תשתית ערכית הנשענת על רעיונות לאומיים, לצד שאיפות ליצירת חברה יהודית בארץ ישראל, המבוססת על ערכים של צדק חברתי, שוויון ושותפות.
יסודותיה של תנועת הפועלים לא עוצבו מתוך מצע מאורגן או אידיאולוגיה סדורה, אלא נוצקו בהדרגה, תוך כדי התמודדות מעשית במציאות החיים הארצישראלית. עם זאת, הם עוצבו על-ידי ציבור שהגיע טעון בערכים חברתיים ולאומיים.
פעילותם המעשית של אנשי העליה השניה התמקדה בכמה יעדים מרכזיים שאליהם חתרו. יעדים אלו הוגדרו ונוסחו בהדרגה, תוך כדי התנסות מעשית בחיי העבודה ובמציאות החיים בארץ.
במהותו נבע המאבק הזה לעבודה עברית מן היעד שהציבו לעצמם אנשי העליה השניה: הקמת שכבת פועלים חקלאיים יהודיים . השגת יעד זה תלויה היתה לפי גישתם בהגשמה אישית, כלומר בנכונותם האישית להיות לפועלים חקלאיים - לכבוש עצמם לעבודה. הפיכתם של העולים לפועלים חקלאיים אמורה היתה להביא ליצירתו של משק חקלאי יהודי עצמאי המתבסס על עבודה עברית. הנחתם היתה כי חברה לאומית לא תוכל להיבנות על בסיס עבודתם של ציבורים שאינם מזדהים עם מטרותיה. הנחה מובלעת שניה היתה כי הקמתה של חברת לאום חדשה לא תיכון על בסיס של ניצול. על כן הם דרשו תנאי עבודה נאותים שיאפשרו קיום לפועל חקלאי יהודי: הרמת שכר העבודה והגדרת שעות העבודה. כדי להשיג יעדים אלו החל הציבור הפועלי להקים בתוכו תשתית ארגונית ראשונית: לשכות מודיעין (למציאת עבודה), לשכות עבודה (לחלוקת העבודה), מטבחי פועלים, מועדוני פועלים והסדרת מתן עזרה רפואית לציבור הפועלים. בפועל התברר כי המרחק בין השאיפות לבין מציאות החיים במושבות היה גדול. עד מהרה נוצר עימות בין ציבור העולים הצעיר לבין חברת האיכרים במושבות. עימות זה בא לידי ביטוי בכמה רבדים: היה זה עימות בין-דורי בין ציבור צעיר, המונע מרעיונות מהפכנים ומשאיפות חובקות עולם לבין חברה מסורתית, מבוגרת יותר ומתברגנת. בחלקן של המושבות נשא העימות גם אופי תרבותי של התנגשות בין צעירים שגדלו על ברכי התרבות הרוסית וספגו רעיונות חברתיים סוציאליסטיים ואנרכיסטיים לבין יוצאי רומניה שהיו מסורתיים ונחשבו על-ידם ל"פרובינציאלים". באחדות מן המושבות נוצר עימות תרבותי בין הצעירים ילידי הארץ, בני הדור השני, לבין ציבור הצעירים מקרב העולים החדשים. בין העליות התקיים שוני אידיאולוגי: שאיפתם של אנשי העלייה הראשונה היתה 'להתאכר', כלומר להתיישב במושבות שיתבססו על חקלאות זעירה. אנשי העליה השניה ביקשו להיות לפועלים שכירים. יעדם היה להיות בעצמם לפועלים, להתפרנס מעבודתם העצמית, ולא מהעסקתם של אחרים. כר נוסף לעימות בין אנשי העליה הראשונה לשניה היה קשור בהבדלים שהתקיימו סביב ערכי-דת. מרבית איכרי המושבות מצאו פסול מוסרי באורחות חייהם של חלוצי העליה השניה, שהתגוררו כרווקים במסגרות משותפות של נשים וגברים וקיימו אורחות חיים חילונייים. החריף שבעימותים בין העליות היה, כפי הנראה, העימות הכלכלי: המעבר לניהול המושבות על-ידי פיק"א והעברתן ההדרגתית של המושבות לניהול עצמי, המחייב הגעה לרווחיות כלכלית, יצר אצל המעסיקים, האיכרים, נטיה להעסיק כח עבודה זול ומהימן. דרישתם של הפועלים היהודיים הלא מיומנים להעסיקם נתפסה על-ידי האיכרים כמכבידה. השכר אותו דרש הפועל היהודי עלה על זה של הפועל הערבי. נתווספו לו דרישות לתנאי העסקה הוגנים. עד מהרה התברר כי הניסיון הזה - לכיבוש העבודה העברית במושבות נחל הצלחה חלקית בלבד. כשלונו החלקי של הניסיון ליצור משק חקלאי המבוסס על עבודה עברית בלבד הביא את שלושת הגופים שהיו מעורבים באופן פעיל בעליה, חובבי ציון, המשרד הארץ-ישראלי וציבור הפועלים עצמו ליזום פתרונות חלופיים: משקי עזר ומושבי עובדים.
היוזמה להעלאת יהודים מתימן לארץ נעשתה אף היא מתוך נסיון התמודדות עם כישלון המאבק לעבודה עברית. עליה תימנית לארץ החלה כבר בתקופת העליה הראשונה. עולים אלו, בדומה למהגרים אחרים עלו לארץ מתוך מניעים דתיים ומשיחיים. מרביתם התיישבו בירושלים, חלקם נקלטו בענפי המלאכה והמסחר הזעיר. יחידים מתוכם הגיעו גם למושבות החקלאיות והשתלבו בעבודה עם ציבור הפועלים. מצבם הכלכלי היה קשה מאוד וקליטתם בארץ לא היתה קלה. בין השנים 1914-1912 הגיעו כאלף ומאה מעולי תימן למושבות החקלאיות כפועלים חקלאיים. עיקרם עלה לארץ בעקבות שליחתו של חבר "הפועל הצעיר" שמואל ורשבסקי (יבנאלי) לתימן במטרה לעודד את עליתם של יהודים אל הישוב החדש. ההנחה (המוטעית) היתה כי יהודי תימן יוכלו לשמש כפועלים טבעיים, מכיוון שהם מורגלים בתנאי מחייה קשים, מסתפקים במועט וקרובים במקורות פרנסתם לפועלים הערבים. בפועל, דמתה פרנסתם של יהודי תימן יותר לפרנסתם של יהודי מזרח אירופה (מסחר זעיר ומלאכה). הם הגיעו מלווים במשפחותיהם, על טפם וזקניהם והתקשו כציבור דתי ומסורתי להשתלב בחברה החלוצית החילונית. תנאי קליטתם במושבות היו קשים ותנאי חייהם משפילים. שכרם היה מועט משל הפועלים האשכנזים, שחלקם אף התנכר להם. עם זאת, אין ספק כי למרות שלא השתייכה רעיונית וארגונית לתנועת הפועלים, השתלבה חלק מן העדה התימנית בהתיישבות החקלאית בתקופת העליה השניה ונטלה בה חלק לא מבוטל.עם זאת, אף כאן לא בא לידי פיתרון המאבק לעבודה עברית, יתר על-כן חודדה שאלת מהותה של העבודה העברית. האם נכון להלחם עליה אף במחיר של יצירת מערכת עבודה נצלנית?
מתוך המשבר הרעיוני והמעשי הזה פנתה תנועת הפועלים לכיוון חדש - התיישבות עצמית. בדיעבד היה זה גם כיוון מהפכני: הקמתה של התיישבות שיתופית ולאומית בארץ ישראל.
בהתיישבות העובדת, שהיתה לאחד ממפעליה היחודיים של תנועת הפועלים בארץ ישראל, בא לידי ביטוי השילוב הרב שבין מטרות התנועה הציונית ושלוחתה הארצישראלית - המשרד הארצישראלי , לבין תנועת הפועלים. מפעל ההתיישבות של התנועה הציונית בארץ ישראל קשור ללא הפרד בפעילותו של ד"ר ארתור רופין, מנהלו של המשרד הארצישראלי. הוא שקבע כי יעד הפעולה המרכזי של המשרד עליו הופקד יתמקד בקידום ההתיישבות החקלאית בארץ. בהנהגתו, חתרה פעילותו של המשרד הארצישראלי להקמתו של מרכז פיסי ורוחני לעם היהודי בארץ ישראל, באמצעות הרחבתה בפועל של ההתיישבות היהודית בארץ. פעילותו היא שהביאה להעתקת מרכז כובד העשייה של התנועה הציונית לארץ ישראל. מטרתו של המשרד הארצישראלי, כפי שהוא הבין אותה, היתה לחתור ליצירת התיישבות שתהא כדאית מבחינה כלכלית, אך תנוהל לא רק על-פי שיקולים כלכליים, אלא תתנהל מתוך כוונה לקדם את יעדיו הלאומיים של העם היהודי בארצו. ביוזמתו של המשרד הארצישראלי או בסיועו נערכו בארץ בין השנים 1914-1908 נסיונות התיישבותיים רבים, בהם הקמתם של: חוות לימוד לפועלים, חוות לימוד לפועלות, משקים חקלאיים מעורבים, התיישבות קואופרטיבית, התיישבות קבוצתית, מושבות פועלים, מושבות תימנים, יישובים כפריים-תעשייתים ומשקי אחוזה. לבד מכך תמך המשרד הארצישראלי בהקמתו ובביסוסו של היישוב העירוני בארץ. בנקודה זו נפגשו פעולותיו של המשרד הארצישראלי בנכונותו של ציבור הפועלים בארץ להעמיס על עצמו בפועל את מימושו של חזון ההתיישבות הציונית. ההתיישבות העובדת, כלומר - ההתיישבות בה נטל חלק ציבור הפועלים בארץ התבססה בראשיתה על שלושה עקרונות יסוד:
גיבוש אורחות חייהן, עקרונותיהן וערכיהן של התיישבויות הקבע השיתופיות היה תוצאה של תהליך התנסות ממושך שבו בא לידי ביטוי השילוב שבין הרעיונות החברתיים המהפכניים בהם דגל ציבור הפועלים, עולי העליות הציוניות, לבין הכורח להתמודד בתנאי המציאות הארצישראלית באופן מעשי. ציבור הפועלים הוא שהגשים בפועל, בנכונותו לשאת על עצמו את מפעל ההתיישבות הלאומי את תכנית ההתיישבות החקלאית הלאומית. תרומתו של המשרד הארצישראלי לגיבושה של ההתיישבות התבטאה ביוזמה היישובית ובבחינת אפשרויות ההתיישבות ביחס למטרות הלאומיות ולמציאות החיים בארץ, בנכונות לתמיכה ביצירת תשתית ובמימון הראשוני. השיטה היישובית שעמדה אל מול עיניהם של מנהלי המשרד הארצישראלי בתחילה היתה יישוב כפרי פרטי. כמו-כן הוצע כי כהכנה להתיישבות הפרטית יוכשרו המתיישבים במסגרת של חוות לימוד וקבוצות עבודה. מיעוט הכספים בתנועה הציונית ובקרב המתיישבים הפוטנציאליים פעלו לזניחת כיוון יישובי זה. ציבור הפועלים מצידו לא חתר בשנים הללו להתיישבות פרטית. בשלב הראשון בחרו הפועלים לעבוד בעבודות חקלאיות וציבוריות כשכירים, במסגרת של קבוצות עבודה זמניות, שחיו על-פי רוב במסגרות שיתופיות או שיתופיות למחצה. קבוצות אלו נהגו לעבור ממקום למקום עם סיום העונה החקלאית על-פי רוב לא במסגרת הקבוצתית, ולהצטרף או להקים קבוצות עבודה חדשות במקום עבודתם. האדמות הציבוריות שנקנו למטרות התיישבות עתידית והיו חייבות בעיבוד לשם הקניית הבעלות עליהן הוחזקו באופן זמני על-ידי קבוצות עבודה של פועלים שנקראו 'קבוצות כיבוש'. עם פנייתו של ציבור הפועלים להתיישבות עצמית, עקב כישלונו החלקי של המאבק ל'כיבוש העבודה העברית' בשלו התנאים ליוזמות התישבותיות חדשות, שהותאמו לרעיונותייו החברתיים של ציבור הפועלים. בתקופת העליה השניה יזם המשרד הארצישראלי או סייע למגוון נסיונות יישובים: חוות לימוד לפועלים (כינרת בן שמן, חולדה), חוות לימוד לפועלות (חוות העלמות בכינרת), משק מעורב (חוות בן שמן וחולדה), קבוצה קואופרטיבית (הקואופרציה במרחביה), התיישבות פרטית קואופרטיבית (מושבת עולי ציון במרחביה), מושבת פועלים (תכנית מושבות השומרים, תכנית להתיישבות דתית, יישובי תימנים) , משקי 'אחוזה' (פוריה, שרונה, רוחמה, כפר אוריה וכרכור), ישוב כפרי-תעשייתי (מושבת 'בצלאל' בבן שמן), קבוצה שיתופית (דגניה). לא כל הנסיונות היישוביים הללו צלחו. חלקם נותרו ללא המשך התיישבותי ישיר, אך מתוכם החלה להתגבש ראשיתה של ההתיישבות השיתופית החקלאית, שגילמה בתוכה את השאיפות הרעיוניות המהפכניות של ציבור הפועלים היהודי בארץ, אך בה בעת הפכה לזרוע המבצעת העיקרית של ההתיישבות הלאומית בארץ ישראל בתקופת היישוב. חוות הלימוד חוות הלימוד שהחברה להכשרת הישוב יזמה אמורות היו לקום על אדמות הקק"ל, כלומר להיות בבעלות לאומית, במטרה להכשיר פועלים לעבודה חקלאית בהשגחת אגרונומים לעבודה חקלאית. בכך קיווה המשרד הארצישראלי להשיג שתי מטרות: שמירה על אדמות הלאום ופתרון לבעיית הפועלים חסרי התעסוקה. על-פי שיטה זו הוקמו החוות הראשונות בכינרת, חולדה ובן שמן. תחילת שיתוף הפעולה בין מנהל המשרד הארצישראלי ארתור רופין לבין ציבור הפועלים בארץ החלה בחוות אלו. הפועלים בחוות, ברובם צעירים ומיעוטם צעירות חיו ביניהם במסגרות שיתופיות, שהיו נהוגות בקרב כלל הפועלים בעליה השניה. שותפויות אלו לא היו ממוסדות, אלא נוצרו מתוך הצורך בהשענות על עזרה הדדית. תנאי ההעסקה לא איפשרו קיום נאות על בסיס השכר המשולם והיה צורך בהקמת מטבח משותף, במתן סיוע לחולה, למובטל ובחיפוש עבודה. לעיתים איפשרה התאגדות זו בקבוצות גם להשיג עבודה קבלנית במשותף. קבוצות קומונליות אלה התאימו גם להשקפת עולמם של עולים צעירים אלו, שהושפעו מרעיונות סוציאליסטיים בארצות מוצאם ושאפו ליצור בארץ שילוב ייחודי בין שאיפותיהם הלאומיות לבין השקפתם החברתית. זמן לא רב לאחר תחילת עבודתן של החוות הלאומיות פרצו בהן סיכסוכים בין הפועלים למנהליהם. המחנה המשותף למרביתם של הסיכסוכים היה שאיפתם של הפועלים לעבודה עברית וכן רצונם לנהל עבודתם בעצמם. רופין העריך, בניגוד לגישתם של האגרונומים מנהלי החוות, כי יש להתחשב בשאיפותיהם של הפועלים בקביעת דרכן של החוות. כך למשל, התאפשרה עבודתה של הקבוצה הרומנאית בנטיעת יער הרצל במקום העסקתם של פועלים ערביים בשנת 1908. בשנת 1909 משפרץ סיכסוך בין הפועלים בחוות כינרת לאגרונום ברמן, תמך רופין ביוזמה חדשה שלפיה יועבר חלקה המזרחי של חוות כנרת (אדמות אום ג'וני) לקבוצת פועלים בתנאים של ניהול עצמי ועבודה עצמית למשך שנת ניסיון. הצלחתה של קבוצת הפועלים הזו לסיים את השנה החקלאית ברווח, פתחה פתח לפריצת דרך ממשית בתולדות ההתיישבות השיתופית בארץ. ראשית הקבוצה עם סיום שנת העבודה הראשונה באום ג'וני הודיעה קבוצת הפועלים, שראתה עצמה כ'קבוצת כיבוש' (כלומר קבוצת עבודה זמנית), כי לא תמשיך בעבודתה במקום שנה נוספת. במקומה חתמה 'הקומנה החדרתית' (קבוצת פועלים שחבריה עבדו בחדרה ווחיו ביניהם בקומונה משותפת) על חוזה העסקה עם המשרד הארצישראלי, שהיה דומה בתנאיו לזה של הקבוצה הראשונה. החידוש הראשון שיצרה הקבוצה התבטא בהחלטתה להתיישב באופן קבוע במקום. החלטה זו כללה בתוכה משמעות רחבה בהרבה, שכן היתה זו הפעם הראשונה בה הוקם יישוב קבע קבוצתי, על אדמת הלאום, במימון לאומי על-ידי ציבור הפועלים. שם המקום הוסב ל'דגניה'. בהדרגה, ומתוך תהליך התנסות מעשי שערך שנים אחדות, הגדירה הקבוצה גם את עקרונות חייה, שהיו לעקרונות היסוד של הקבוצה השיתופית הקטנה:
התיישבות קואופרטיבית - מרחביה נסיון התיישבותי אחר, שנערך במקביל להתיישבות השיתופית בדגניה היה הקמתה של החווה הקואופרטיבית מרחביה. הקמתה של הקואופרציה במרחביה קשורה ברעיונותיו של פראנץ אופנהיימר, יהודי גרמני, שלמד רפואה והתעניין ברעיונות חברתיים-כלכליים קואופרטיביים. תכניתו היישובית לא נהגתה במקורה עבור התנועה הציונית, אלא נועדה להציע שיטה חדשה לחלוקת המשאבים במדינה המודרנית. עקרונות היסוד של שיטתו היו:
הצעתו לתנועה הציונית היתה להפוך את תכנית ההתיישבות הקואופרטיבית לדרך מעשית להתיישבות לאומית יהודית בארץ. תנאי ראשון היה כי האדמות שיסופקו למתיישבים ייקנו על-ידי קרן לאומית, כלומר לא ישתייכו למתיישבים עצמם. התכנית הקואופרטיבית אמורה היתה להתנהל בשלושה שלבים:
תכניתו של אופנהיימר התקבלה על-ידי הקונגרס הציוני כשיטה מועדפת להתיישבות, ואף הוקמה קרן מיוחדת למימון ההתיישבות שמכספיה נקנו אדמות מרחביה. בשנת 1911 , לאחר שנה בה עובדה החווה על-ידי "קבוצת כיבוש" הוקמה מרחביה. מרחביה התקיימה במתכונתה כחווה קואופרטיבית, בניהול אגרונום עד שנת 1914, אז הועברה לניהולם של הפועלים בעקבות סיכסוך קשה עם האגרונום. מסיבות שונות, בהן: קשיים שנבעו מן המצב הכלכלי הקשה בשנות מלחמת העולם, תחלואה קשה, יחסי אנוש עכורים והעדר לכידות חברתית או אף ערבות הדדית מספקת בין חברי הקואופרציה כשל הנסיון להתיישבות קואופרטיבית בעודו באיבו ולא זכה להמשך מאוחר יותר. על אדמות מרחביה נוסדו בהמשך מושב העובדים 'מרחביה' (1922) וקיבוץ 'מרחביה' (1929), שהוקם על-ידי חברי 'השומר הצעיר'. מושב עובדים ראשיתו של מושב העובדים ביוזמה התיישבותית שונה, שצלחה פחות: מושב הפועלים. מושב הפועלים היווה מעין חוליה מקשרת בין מאבקם של הפועלים ל'עבודה עברית', בו השתתפו כפועלים שכירים במושבות החקלאיות, לבין הבנתם כי מאבק זה כשל חלקית וכי עליהם לפנות לחיי עבודה חקלאית עצמאית. הרעיון הבסיסי שעמד בתשתיתה של יוזמה זו היה לאפשר לפועלים להמשיך בעבודתם החקלאית כשכירים במושבות, אך להעניק להם מסגרת כלכלית תומכת שתתבסס על משק עזר ביתי, שבו יגדלו את עיקר תצרוכתם ואף ישווקו את יתרת היבולים למושבה. משק זה אמור היה להיות מעורב, כלומר לכלול בתוכו ענפי חקלאות שונים, בהם גידולי שדה, משק חי, נטיעות וכו'. בפועל התברר עד מהרה כי רבים מן הפועלים העדיפו את עבודתם במשקם הפרטי על פני העבודה החקלאית הציבורית. חלוקת האדמות בין המתיישבים, שלא היתה שוויונית מלכתחילה, גררה גם ספקולציות לא רצויות. כמו-כן מערכת הערבות ההדדית בתוך מושב הפועלים כשלה כמעט למן הראשית ונוצרו פערים כלכליים לא רצויים בין המתיישבים. מושב העובדים, שהתפתח בהמשך, התבסס על שלושה יסודות מרכזיים:
כיבוש השמירה הוגדר על-ידי חלוצי העליה השניה אף הוא כיעד נשאף. השלטון התורכי הסתפק בשמירה על הביטחון והסדר בערים הגדולות ובדרכים המרכזיות, אולם בפנים הארץ היתה נהוגה שיטה של חסות. עיקר השמירה התבטא בהסכמים שנסמכו על קבלת חסותו של התקיף המקומי, ערבי, בדווי או צ'רקסי. המושבות הראשונות הסתגלו אף הן, באופנים שונים לשיטה זו. מצב זה, של בטחון הנובע מחסות זרים לא התקבל על דעתם של העולים, בעיקר מן הפעילים במפלגת 'פועלי ציון', שהיו מעורבים קודם לעלייתם ארצה, בארגון ההגנה העצמית היהודית ונאלצו לעזוב את רוסיה עקב רדיפות המשטרה. גישתם זו באה לידי ביטוי בפעילותם במסגרת מפלגת 'פועלי ציון' בארץ וביוזמה שנקטו במטרה להקים ארגון שמירה יהודי. ראשוני היוזמים היו ישראל שוחט ויצחק בן צבי (שהיה פעיל בארגון ההגנה העצמית בעירו, פולטבה), וכן פעילים נוספים בהתארגנויות דומות: יחזקאל חנקין, אלכסנדר זייד, ישראל גלעדי, מניה וילבושביץ (שנישאה אחר-כך לישראל שוחט) ועוד. כמו-כן השתתפו בהתארגנות עולים יוצאי קווקז, בהם: יחזקאל ניסנוב, מאיר חזנוביץ ואחרים. בסוכות 1907 כינסו ישראל שוחט ויצחק בן צבי ביפו קבוצה בת ששה-שבעה חברים, עימם יסדו ארגון הגנה סודי בשם בר גיורא (כשמו של שמעון בר גיורא, שלחם ברומאים). מטרת הארגון היתה להקים בארץ כח מגן יהודי שישמור על המושבות ויגוייס מבין חברים בתנועת הפועלים. סיסמת ארגון בר גיורא היתה: 'בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום' (מתוך שירו של יעקב כהן - 'ביריונים').
הרחבת הפעילות הביאה את אנשי 'בר גיורא' למסקנה כי יש להרחיב את מסגרות הפעולה. לשם כך הוחלט על הקמתו של ארגון שמירה גלוי, בשם 'השומר'. בפסח תרס"ט (אפריל 1909), קיים 'השומר' את אסיפת היסוד בכפר תבור. עם זאת , גרעין חשאי של חברים מ'בר גיורא', שהיו מפעיליו המרכזיים של 'השומר', המשיכו לשמור ביניהם על קשר חשאי, גם מפני מצטרפים חדשים לארגון. 'השומר' התנהל כאגודה סגורה. חברים חדשים התקבלו אליו רק לאחר תקופת מועמדות בת שנה, במסגרת אסיפת החברים השנתית. בתקופת המועמדות נבחנו אומץ לבו של המועמד, נסיונו בשימוש בנשק וברכיבה על סוס, וכן שיקול דעתו ומידת המשמעת שלו להוראות הארגון.
תרומתו של 'השומר' חרגה מתחום פעילותה של האגודה. בהדרגה הוטמע ביישוב רעיון השמירה העצמית וובמושבות הומרה השמירה המעורבת בשמירה עצמית. כך למשל, משעזבו אנשי 'השומר' את חדרה ורחובות בשל סיכסוכים , באו במקומם שומרים עבריים אחרים. מספרם הכללי של חברי וחברות 'השומר' לא עלה על 90-80 איש. חברות 'השומר' לא נטלו חלק פעיל בשמירה. בשעות הצורך היה הארגון מגייס לעזרתו שומרים זמניים מקרב ציבור הפועלים. 'השומר' ראה את עצמו כחלק אורגני מתנועת העבודה, וככזה חיפש דרכים לשלב בין השמירה לעבודה. חבריו שאפו להקים כפרי שומרים, בהם יתגוררו הנשים והילדים, וכן מפעם לפעם שומרים שאינם דרושים זמנית למשימות שמירה. לשם כך נקנו אדמות תל-עדש (לימים תל-עדשים). בשנת 1916 יזם ישראל גלעדי עם קבוצת חברים הקמתו של יישוב שומרי בגבולה הצפוני של הארץ בשם ב"ג ('בר גיורא'), לאחר מותו של גלעדי - הוסב שמו של היישוב ל'כפר גלעדי'. אף כי 'השומר' החשיב עצמו כאגודה לא מפלגתית, היו מרבית אנשיו וכל העומדים בראשו חברים במפלגת 'פועלי ציון'. המפלגה מצדה תמכה בארגון. בסוף תקופת העליה השניה הגיעו אנשי 'השומר' וחברי 'פועלי ציון' לכלל הכרה כי יש להקים ארגון - מגן כללי ליישוב היהודי כולו. בועידת 'פועלי ציון', שנערכה בשנת 1913 כבר הוגדרה השמירה כצעד ראשון לקראת הקמתה של הגנה לאומית. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נאלץ 'השומר' לרדת למחתרת. עם שינוי הנסיבות הביטחוניות והפוליטיות בארץ, לאחר כיבוש הארץ בידי הבריטים, הוקם ביוני 1920, במקומו של 'השומר', ארגון 'ההגנה'. לקריאה נוספת: אתר תנועת העבודה בארץ ישראל
לחלקים נוספים של המאמר:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
