| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
ראוי להבחין בשלושה נדבכים מרכזיים בתהליך השתלטותם של העלוים על סוריה. אלו הוחרפו ובאו לידי ביטוי בולט עם עלייתו של אסד לשלטון, והם מבטיחים למעשה גם כיום את קיומו של המשטר שבראשו הוא עומד. נדבכים אלו הינם: ראשית, התלכדותה של העדה, ובמיוחד בניה בצבא ובמפלגה, מאחורי מנהיגותו של חאפז אל-אסד. שנית, השתלטותם של בני העדה העלוית על מוקדי הכוח במערכת הביטחונית-צבאית בסוריה, וממילא, הפיכתם למשענתו העיקרית של המשטר. שלישית, כינון ברית בין העלוים לבין מרכיבים נוספים באוכלוסייה הסורית: בני עדות המיעוטים ובני העדה הסונית שמן הפרובינציות והאזורים הכפריים. התלכדות העדה העלוית מאחורי חאפז אל-אסד. לאחר שאסד תפס את השלטון בסוריה והפך למעשה לדמות הבכירה בעדה העלוית, הוא נפנה לפעול לביסוס אחיזתו בעדה. ראשית, על ידי חיזוק מעמדו בקרב משפחתו ובני שבטו – ואכן, הגרעין הקשה של המשטר הסורי מבוסס כיום על בני שבט הכלביה, ובראשם בני משפחתו של אסד: אחיו – רפעת וג'מיל, בניו – באסל, ולאחר מותו, בשאר ומאהר. אחיו של הנשיא, רפעאת אל-אסד, החזיק בעבר בתואר סגן נשיא לענייני ביטחון לאומי, החזיק ומילא תפקיד בולט בצמרת המשטר. בנו של הנשיא, בשאר אל-אסד, משמש כמפקד חטיבה בכוח משמר הרפובליקה, כוח עילית האחראי לביטחון המשטר. לצד אלו נמנים על צמרת המשטר גם בני משפחת מח'לוף, משפחתה של אשת הנשיא, אניסה. (משפחת מח'לוף הינה המשפחה הגדולה והמכובדת באזור הולדתו של הנשיא אסד). בן-דודה של אניסה, עדנאן מח'לוף, שימש בעבר כמפקדו של כוח משמר הרפובליקה.19 שנית, על ידי הקמת מערכת בריתות בין משפחות, שבטים או מטות שבטיים בתוך העדה העלוית, הן באמצעות שימוש במוסד הנישואין, והן על ידי שילוב נציגי משפחות או שבטים אלו במשטר הסורי. כך למשל משולבות בצמרת המשטר כמה מן המשפחות המרכזיות בעדה, שאינן נמנות על שבטו של אסד, כמו משפחת דובא ממטה המתאורה/נומילאתיה – בן המשפחה, עלי דובא משמש כראש מחלקת הביטחון הצבאי. משפחת חידר ממטה חדאדין – בן המשפחה, עלי חידר שימש עד להדחתו ביולי 1994 כמפקד הכוחות המיוחדים. ולבסוף, משפחת נאציף, ממטה הכלביה, שבנה, מחמד נאציף היה סגן ראש מחלקת הביטחון הכללי. בנוסף באה משפחת אסד בקשרי נישואין עם כמה מבניה הבכירים של העדה, המשמשים כמפקדים ביחידות צבא מרכזיות. למשל, שפיק פיאך, ששימש כמפקד הדיוויזיה השלישית, ואשר בנו נישא לביתו של רפעת אל-אסד באמצע שנות השמונים, במאמץ לשכך את הדיו של המאבק על ירושת השלטון שהתנהל בין השנים 1984-1983.20 שלישית, על ידי שיפור של ממש במצבם הכלכלי של העלוים בסוריה, בעיקר על ידי הפניית משאבים כלכליים לחבל העלוים. אלו הביאו לשיפור של ממש ברמת החיים של תושביו, והוקמו בו מערכות חינוך ובריאות, ואף תשתית כלכלית נרחבת. השתלטותם של בני העדה העלוית על מוקדי הכח במערכת הצבאית-בטחונית בסוריה, וממילא, הפיכתם למשענתו העיקרית של המשטר. שליטתם של בני העדה העלוית בכוחות הצבא ובגורמי הביטחון איפשרה למשטר הסורי לפעול בקלות יחסית נגד מתנגדיו מבית, למשל, במהלך אירועי מרד "האחים המוסלמים". מרד זה דוכא בנחישות, אך גם באכזריות רבה, על-ידי המשטר, ולמעשה בידי כוחות צבא וביטחון נאמנים לו, לרוב, יחידות בפיקוד עלוי או כאלה שמרבית חייליהן היו עלוים. כינון ברית בין העלוים לבין מרכיבים נוספים באוכלוסייה הסורית. חשובה לא פחות הינה בריתם של העלוים עם הסונים שמן האזורים הכפריים והפרובינציות. אף ברית זו נכונה על בסיס האינטרס המשותף להביא לחיסולו של המשטר, ולמעשה, של הסדר הישן בסוריה, ובכך, להביא לחלוקה צודקת ושיוויונית יותר של עמדות הכוח ושל המשאבים במדינה.23 הקצינים והפוליטיקאים הסונים שמן הפרובינציה התגלו כשותפים נוחים ונאמנים, אשר העניקו למשטר גם בשעותיו הקשות תמיכה ללא סייג. הצמרת הסורית העכשווית היא דוגמא בולטת לכך. סגן הנשיא, עבד אל-חלים ח'דאם, הינו סוני מן העיר בניאס שבחוף הסורי. שר החוץ, פארוק אל-שרע, הינו סוני מן העיר דרעא שבדרומה של סוריה, ואילו שר ההגנה, מצטפא טלאס, הינו סוני מן הכפר רסתאן שליד חומס.24 מאז ראשית שנות התשעים קורמת עור וגידים ברית חדשה, ברית בין הקצונה העלוית לבין האליטה הכלכלית – סונית עירונית ברובה – הפורחת בחסות מדיניות "הפתיחות הכלכלית" שאימץ המשטר. זוהי ברית אינטרסים בין הסונים, המעוניינים בשקט וביציבות פוליטית החיונית בעיניהם להבטחת היציבות הכלכלית, ובין העלוים, המסוגלים להבטיח יציבות זו. ברית זו מעניקה במשתמע לגיטימציה פוליטית למשטר (דווקא מצד מי שהיה בעבר יריב מר של שלטון הבעת' ושל שליטיה העלוים של סוריה).25 ברית זו מהווה המשך למגמה של שילובו של המעמד הבינוני הסוני העירוני במערכת החברתית-כלכלית בסוריה הבעת'יסטית, שהחלה כבר בשנת 1970, עם עלייתו של אסד לשלטון במדינה זו. יתר על כן, מבחינות רבות מהווה ברית זו חזרה למודל האסלאמי המסורתי של שיתוף פעולה בין האליטה הכלכלית העירונית לבין שליטים צבאיים שהעניקו לעיר או למדינה המוסלמית את היציבות הפוליטית החיונית כל כך להבטחת הרווחה הכלכלית.
לחלקים אחרים של המאמר:
הערות שוליים:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
