| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
משנות השמונים של המאה העשרים ואילך ראו אור חיבורים המערערים על תזות מרכזיות בחקר תולדות הציונות, היישוב ומדינת ישראל. אחד החידושים שהם מציעים הוא השימוש במושג "קולוניאליזם" להסברת הפעילות הציונית בארץ-ישראל. בשיח האקדמי והציבורי מכונים כותבי החיבורים האלה "היסטוריונים חדשים" ו"סוציולוגים ביקורתיים" והם מתויגים, ברובם, כפוסט-ציונים (באחת ממשמעויותיו של מונח זה). ביקורתם מכוונת כלפי עבודות שכתבו "היסטוריונים ישנים" ו"סוציולוגים ממסדיים" מבית המדרש הציוני. גל היסטוריוגרפי זה הוא גִרסה של רביזיוניזם כלל-עולמי בחקר העבר, אלא שהתיבה "רביזיוניזם" להטיותיה מקושרת לתופעה אחרת בתולדות ארץ-ישראל והציונות, ועל כן הביטוי "היסטוריונים רביזיוניסטיים" עלול להטעות. שאלת המחקר של בעלי התזה הקולוניאלית אינה ממוקדת על-פי-רוב במישרין בשאלת היחסים בין ערבים ליהודים בתחומי החיים השונים, אלא יותר באופייה ובפעילותה של התנועה הציונית, ועל כן נחוץ, לצורך הדיון הנוכחי, לבודד מתוך מכלול ההתקפה על אופייה של הציונות ומשלל הנימוקים שהושמעו בתגובה עליה, אותם עניינים המתייחסים למציאות החיים בארץ-ישראל המנדטורית. על-פי הסבר הנעזר בעולם מושגים קולוניאלי, הרי מאז שלהי התקופה העות'מאנית (כלומר, מראשית העליות הציוניות) הייתה האוכלוסייה היהודית בארץ-ישראל חברה מתיישבת (ויש הכותבים "מתנחלת"; (settler-colonial society), והיחסים בין הערבים והיהודים התנהלו במתכונת של יחסי ילידים עם מתיישבים או מתנחלים. כלומר, האוכלוסיות חיו זו (היהודית) מעל זו (הערבית). ושוב, יש לתת את הדעת לענייני מינוח, ובמקרה זה יש דווקא להיזהר מפני נפילה בפח של שימוש במונחי הזמן הנחקר. כיוון שבאותם ימים חסרו לשפה העברית המתחדשת מילים משלה, היא אימצה לא אחת ביטויים מלשונות אחרות. כך אחד העם, שביקר בארץ בשלהי המאה התשע-עשרה, סיפר בעברית על ביקורו ב"קולוניות" (כגון ראשון לציון ופתח תקווה), ואחרים דיברו על הקולוניזציה היהודית בארץ-ישראל, שבלשון ימינו הייתה נכתבת "ההתיישבות". הקולוניאליזם והקולוניזציה להטיותיהם תורגמו עם הזמן למילים שונות מן השורש "ישב", ובכל אופן, באותם ימים (ובכלל, בין ימי יהושע בן-נון לתקופה שלאחר המלחמה בשנת 1967) לא רווח השימוש בשורש "נחל" להטיותיו לתיאור פעילותם של יהודים בארץ-ישראל. כאמור, התזה הקולוניאלית לא שמה לה למטרה להסביר את מכלול המציאות הארץ-ישראלית, אלא נדרשה לאופייה ולפעילותה של התנועה הציונית וחיפשה את הסיבות, שלא לומר את האשם, לסכסוך היהודי-הערבי (או: הציוני-הפלסטיני). ברוך קימרלינג וגרשון שפיר, שני נושאי-הדגל של ההסבר הקולוניאלי, ניגשו אל מחקרם בחיפוש אחר הסיבות לעימות היהודי-הערבי בארץ-ישראל, ומצאו שאלה הין נעוצות בתהליך ההתיישבות של היהודים בארץ מיושבת. לשיטתם, החברה המתיישבת-הקולוניאלית היהודית בארץ-ישראל הונעה על-ידי הצורך לרכוש שטח ועל-ידי הלחצים של שוק העבודה, והדבר הוביל אותה לעימות מתמשך עם החברה המקומית. המפתח שמציע קימרלינג להסברת יחסי ערבים-יהודים בארץ-ישראל המנדטורית הוא מאבק על הטריטוריה, על בעלות על הקרקע, וזה שמציע שפיר הוא התחרות בשוק העבודה. כל הנדרשים לתזה הקולוניאלית – מבקריה ודאי, אבל גם מטפחיה – מודעים לקיומם של טיפוסים שונים של קולוניאליזם. במאמר הבוחן את המקרה של אלג'יריה בתקופה שהייתה תחת שלטון צרפת (1962-1830), מציע עמנואל סיון, לצורך הבנת סיטואציות דומות בנות הזמן לרבות זו שבארץ-ישראל, להבחין בין "קולוניאליזם" ו"תנועה קולוניאלית" כהגדרתם הקלסית והמקובלת, לבין "מצב קולוניאלי". שלא כמו תנועה קולוניאלית, מצב קולוניאלי, לשיטתו של סיון, אינו בהכרח תוצאה של מאמץ מודע; אפשר להיקלע למצב קולוניאלי גם בהיסח הדעת. לכן, במקרה הנדון כאן (שסיון איננו עוסק בו במאמרו), כל הטיעונים הפוסלים את השימוש במושגים קולוניאליים – משום שלציונות כלל לא היו כוונות כאלה; משום שהקולוניאליזם כלל לא היה חלק ממניעי המהגרים היהודים; כי הציונות אינה תנועה קולוניאליסטית משום שהיא תנועת שחרור לאומי – כל הטיעונים ממין זה אינם הוכחה לכאן או לכאן. במציאות, בפועל, מצויים היו סממנים המזכירים סיטואציה קולוניאלית, אך חסרים היו כמה מאפיינים בסיסיים ומהותיים, כמעט הכרחיים, למצב קולוניאלי כהגדרתו של סיון:
החוקרים, המודעים לייחודיותו של המצב בארץ-ישראל, ערים לצורך לערוך שינויים במודל הקולוניאלי כדי להתאימו למקרה הארץ-ישראלי. ראשית, ארץ-ישראל לא הייתה ארץ הגירה והתיישבות קלסית. לא היו לה אוצרות טבע ולא מרחבים להתפשטות. שלא כמו במודל הקולוניאלי הקלסי, לא היה זה מקרה של מדינת-אם השולחת את בניה להתנחל הרחק מגבולותיה. מצדדי המודל הקולוניאלי טוענים, שבמקום אמצעים קפיטליסטיים וצבאיים שעמדו לרשות המעצמות הקולוניאליות האירופיות, עמדה לרשות הציונות עזרה מסיבית של משאבים חיצוניים: תמיכה פיננסית של גורמים שונים, בעיקר יהודיים, ותמיכה מדינית של מעצמות (בעיקר בריטניה). ומנגד מצביעים המסתייגים מן השימוש במודל הקולוניאלי על כך, שההתיישבות היהודית בארץ-ישראל הניעה הון בכיוון הפוך מזה שהיה בפרויקטים קולוניאליסטיים: הציונות הביאה להשקעת הון בארץ-ישראל ולא משכה אותו מארץ-ישראל החוצה, אל ארץ-אם כלשהי. טענה נוספת לשלילת המודל הקולוניאלי היא, שעד שפרצה המלחמה על ארץ-ישראל בעקבות החלטת החלוקה של האו"ם (29.11.1947), כל דונם קרקע שעבר לידי היהודים נרכש בכסף מלא. וכמובן נשאלת השאלה: אם הציונות היא הגורם הקולוניאלי בארץ-ישראל המנדטורית, מה היה תפקידם של הבריטים? בדרך-כלל, מציעי הניתוח הקולוניאלי מתעלמים (כמעט) לחלוטין מן הכוח השלישי, והדומיננטי, שפעל בארץ-ישראל בתקופת המנדט – הבריטים. על-פי המטפורה שהוצעה בראשית המאמר, התזה הקולוניאלית דנה בשתי השוקיים של המשולש הארץ-ישראלי בלי להתייחס לבסיס. המבקשים להחיל את הדגם הקולוניאלי על המציאות בארץ-ישראל המנדטורית נדרשים ללוליינות מילולית כמעט סכולסטית. למשל, לאחר שהוא מונה את ההבדלים בין התנאים ששררו בארץ-ישראל לאלה ששררו בשטחי ההתיישבות של חברות קולוניאליות אחרות, כותב שפיר: "חוקרים ישראלים רבים נוטים לראות בהבדלים אלה ראיות לכך שאין לדון בהתיישבות הציונית כבהתיישבות קולוניאלית. זוהי טעות. אדרבא, האתגר המחקרי הוא להבין כיצד פעלה התנועה הציונית בתנאים ייחודיים אלה וכיצד הם השפיעו על הצביון המיוחד שלה כתנועה קולוניאלית". כלומר, נקודת המוצא א-פריורי היא, שהציונות הייתה תנועה קולוניאלית, ויש למצוא את ההוכחות לכך; אם הן אינן קיימות, הרי את המשפט שפותח פסקה זו יש לנסח מחדש, ובמקום לדבר על החלת הדגם הקולוניאלי על המציאות בארץ-ישראל המנדטורית יש להתאים את המציאות הארץ-ישראלית לדגם הקולוניאלי. כמעט כל הדיונים שראשיתם רומזת על מצב של "זו מעל זו" מסתיימים במסקנה של הפרדה בין החברות ("זו ליד זו") או לדחיקת האחת על-ידי זולתה ("זו במקום זו"). שפיר מתייג את היישוב היהודי בארץ-ישראל כ"קולוניית התיישבות טהורה", שהכלכלה שלה מושתתת על עבודת המתיישבים עצמם. התמונה שהוא מצייר אינה של ניצול המקומיים, אלא של נישולם: דחיקת הערבים משוק העבודה, ומן החברה בכלל. היהודים חתרו ליצירת משק נפרד, והפרגמטיות היצירתית של הזרם המרכזי בתנועת העבודה הביאה אותו להעדיף את הדמוגרפיה על פני הגאוגרפיה, ולהתאים את השאיפות הטריטוריאליות של הציונות לפוטנציאל הדמוגרפי והכלכלי המצומצם של היהודים. דגם הקולוניאליזם שמציע שפיר, של נישול ולא של ניצול, מתאים למתכונת היחסים שאינה נדונה כאן, "זו במקום זו", והוא דומה במידת מה לתמונה שהציגה גוז'נסקי: "הקולוניזציה הציונית עוצבה מלכתחילה לא כרובד עליון מעל לחברה המסורתית הערבית", ואף לא "כמערכת משקית מקבילה בלבד", אלא "כמסגרת כלכלית-חברתית שנועדה להמיר את החברה הערבית הקיימת בחברה אחרת. התנועה הציונית פעלה במשך כל שנות המנדט הבריטי במטרה להוריד את הערבים ולתפוס את מקומם, בעוד שניצול הערבים (כפועלים, כיצרנים חקלאיים קטנים) היה מטרה מישנית". כמעט מיותר לציין, שההסתייעות במושג קולוניאליזם נעשית לא אחת כגינוי של הציונות ורצון להטיל בה דופי מוסרי. אולם בחינת הנושא בפרמטרים כלכליים ולא אידאולוגיים מחזקת דווקא, לדעת יעקב מצר, את ההבדל בין המצב בארץ-ישראל המנדטורית לקולוניאליזם בשל המאפיינים הייחודיים של הכלכלה המפוצלת האתנו-לאומית של ארץ-ישראל. לחלקים נוספים של המאמר:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
