| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
המחקרים על תולדות ארץ-ישראל המנדטורית לדורותיהם ההיסטוריוגרפיים מציגים ביסודו של דבר, בצורה גורפת או באופן מסויג, סיפור של חברה דואלית. הערעור והביקורת על הגישה הדואלית מפרים אמנם את המחקר והדיון, אך הם לא התגבשו, עד כה בכל אופן, לכלל חלופה מחקרית מקיפה וכוללת לגישה הדואלית. הם אינם מחוללים מהפכה מחקרית, אלא רק מציעים תיקונים ושיפורים. ומאחר שישנה הסכמה, מפורשת או מובלעת, שהמציאות הייתה ביסודה דואלית, המחלוקת ממוקדת בשני עניינים: מה היה ההיקף של המגעים והקשרים בין הצדדים, באילו תחומים הם התקיימו ובאיזו מידה של אינטנסיביות; ומי יצר את המצב הדואלי. בדרך-כלל מופנית האצבע לעבר ההנהגה הציונית ומנהיגות היישוב, בראש ובראשונה אל תנועת העבודה (מפא"י). לערבים ולבריטים כמעט שלא יוחד תפקיד ביצירת המציאות הדואלית. מוצג אפוא לפנינו מצב א-סימטרי. אם נסתייע פעם נוספת במטפורה הגאומטרית, הרי הקטנה מבין שתי השוקיים במשולש הארץ-ישראלי עיצבה את צורתו יותר משעשו זאת הבסיס הבריטי והשוק השנייה, הערבית. האם א-סימטריה זו אכן התקיימה בפועל, במציאות של תקופת המנדט, או שהיא תולדה של מצב המחקר? או שמא של מצאי החומר העומד לרשות החוקרים? עניין זה מאיר תופעה רחבה יותר: שפע התיעוד, שהציונות והיישוב מעמידים לרשות החוקרים, הוא למרבה האירוניה עושר השמור לרעת בעליו, מגרעת שהנזק שלה לצד היהודי בסיפור הארץ-ישראלי מועצם בגלל חסרונם של מסמכים מן הצד הערבי, וגם כאשר אלה מצויים, לא כל החוקרים שולטים בשפה הדרושה כדי לפענחם מכלי ראשון. קשה לחרוץ, האם א-סימטריה זו של המקורות ושל המחקר משקפת את המציאות או מעוותת אותה, אך ברור שהיא מקשה על שרטוטה של תמונה מקיפה של יחסי יהודים-ערבים בארץ-ישראל המנדטורית, ואולי אף אינה מאפשרת זאת – לפחות לא בשלב הנוכחי. בהטלת כל כובד האחריות, או רובו, על הצד היהודי, או הטלת כל האשמה עליו ליצירת הדואליות ולבניית הגבולות, יש מעין מעשה בלעם מהופך: אלה שעושים זאת ביקשו לברך, להציג חברה משותפת, וסופם שנמצאו מקללים. הם גם מדגישים את הדואליות וגם, בהאשימם את היהודים באחריות ליצירתה, מציגים את הערבים כגורם פסיבי וחסר-אונים בעיצוב גורלם. נוסף לכך, וכאן יש לצרף לתמונה את הטענה בדבר אופייה הקולוניאלי של המציאות בארץ-ישראל המנדטורית, הם מתעלמים מחלקו של השלטון הבריטי, שהוא זה שראוי לתווית הקולוניאלית, אם לא באורח בלעדי לפחות בשותפות עם היהודים או בווריאציה ייחודית למשטר המנדטורי. הפולמוס והמחלוקת – גם אם מניחים בצד את המניעים האידיאולוגיים-הפוליטיים – נובעים בחלקם מהבדלי דיסציפלינה ומתודולוגיה. ההיסטוריון מנסה לשחזר את התקופה על ייחודיותה וחד-פעמיותה; איש מדעי החברה נוטה להכללות, להשוואות, לעבודה על-פי מודלים ופרדיגמות. בבדיחות הדעת מדברים על ההיסטוריון שיודע הכול אך אינו מבין מאומה, ועל איש מדעי החברה העובד על-פי תזה, מודל, תאוריה או פרדיגמה, וחלילה לעובדות לבלבלו. חשיבותו העיקרית של הפולמוס המחקרי על ארץ-ישראל המנדטורית הוא בתרומה ובהפריה ההדדיות של הדיסציפלינות השונות, בהוספת הממד ההשוואתי על מושגיו האוניברסליים לדיון שהייתה בו מידה גדושה של ראיית המקרה הארץ-ישראלי כייחודי, פרטיקולרי, כמעט יחיד במינו. עם זאת, עלינו להיות ערים לגבולותיה ולחסרונותיה של המתודה ההשוואתית, ולבחון בכל נקודה ושלב את התועלת שהיא מביאה למחקר. ודאי וודאי שאסור לנסות לכופף את המציאות לפרדיגמה. מאחר שמוסכם, כי היהודים והערבים לא היוו מסגרת חברתית אחת, הרי שאלת המחקר הבסיסית בבחינת קורותיה של ארץ-ישראל המנדטורית כמכלול, היא, עד כמה השפיעה החברה האחת על התפתחותה של האחרת. האם האחת חיונית להבנת האחרת, ובאיזו מידה? האם מקור ההשפעה על האחת הוא עצם נוכחותה של האחרת, או שמדובר בהשפעה פעילה? ואולי עיקר חשיבותה של כל אחת מן החברות היא בפעילות שהיא ייצרה אצל זולתה במאמץ להיבדל, להיפרד, להתנתק ואף לדחוק?
לחלקים נוספים של המאמר: לקריאה נוספת: מקורות האיורים: תודתי לפרופסור יעקב מצר על הערותיו המועילות.
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
