| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
שעה שעשרות אלפי יהודים עברו דרך תחנות המעבר במזרח אירופה, שקד צוות אחר של הסוכנות היהודית לישראל בשקט על כינון מערך נוכחות ברחבי ברית המועצות. היה זה שינוי קיצוני עבור הסוכנות היהודית, שפעולותיה לפני ימי הגְלַסנוֹסְט ולפני עידן הפֶּרֶסְטְרוֹיקה התנהלו בחשאי ותוך פחד מפני רדיפות. הקהילה היהודית השנייה בגודלה בתפוצות היתה למעשה מעבר לאפשרות גישה אליה במשך עשרות שנים. במשך שנות המלחמה הקרה הצליחו השיטה הקומוניסטית והמדיניות הממשלתית של אתאיזם והתנגדות לדת לנתק את מרבית הציבור היהודי מן השורשים היהודיים ומן המורשת היהודית. אחד הביטויים לכך היה השיעור הגבוה של היטמעות ונישואים בין-דתיים. אולם התמוטטות השיטה הקומוניסטית הביאה בעקבותיה להתחדשות של החירות האישית ופתחה דף חדש בתולדות העם היהודי, הן בתוך ברית המועצות והן מחוץ לה. כביטוי למציאות החדשה הזאת יצאו נשיא הקונגרס היהודי העולמי, אדגר ברונפמן, יושב ראש חבר הנאמנים של הסוכנות היהודית, מנדל קפלן ויושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית, שמחה דיניץ בחודש נובמבר 1988 לביקור רשמי בברית המועצות. שנתיים קודם לכן לא היה אפשר להעלות על הדעת ביקור מעין זה (באורח רשמי נסעו קפלן ודיניץ כיושב ראש וכסגן נשיא הקונגרס היהודי העולמי, בהתאמה). בטיסה הישירה הראשונה שנעשתה אי פעם מירושלים למוסקבה, במטוס הפרטי של קפלן, נדהמו לראות כי המרחק בין ישראל לבין גבול תת היבשת הרוסית אינו אלא מרחק טיסה קצרה בת שעתיים. המסע נועד לבחון את המצב: לבדוק אם אכן חל שינוי בברית המועצות ומה המשמעויות שלו לגבי הארגונים היהודיים ברחבי העולם. התברר, כי הפרסטרויקה והגלסנוסט החלו אכן לחלחל אל תוך השיטה הסובייטית. יחד עם זאת, שלושת המנהיגים היהודים גילו עד מהרה, כי יש צורך בזמן רב יותר כדי לשנות את אורח המחשבה של המנהיגים הסובייטים. בתוכנית הפגישות של השלושה נקבעה פגישה גם עם שר החוץ של ברית המועצות אז, אדוארד שוורדנדזה. בצעד אופייני מאוד לגורמים רשמיים בעולם הקומוניסטי, שעה קלה לפני שהשלושה עמדו לצאת מבית המלון שהתאכסנו בו, קיבל ברונפמן שיחת טלפון ממשרדו של השר ונאמר לו, כי שוורדנדזה שינה את דעתו וייפגש רק עם אחד מהם. כאשר סיים את השיחה, הסביר נשיא הקונגרס היהודי העולמי, כי הוא שקד להכין את הפגישה הזאת במשך למעלה מארבע שנים ולכן הוא צריך להיות האיש שייפגש עם השר. דיניץ, לעומתו, אמר, כי הוא נציג של מדינת ישראל, ולכן הזכות הזאת צריכה להינתן לו. ואילו קפלן עשה ברגע זה שימוש בשיעור באסטרטגיה שלמד פעם ממדריך הרוגבי שלו: "מוטב לעשות טעות במהירות מאשר את הדבר הנכון באיטיות." שנית, "בכל פעם שאתה חובט בכדור ומאבד שליטה בו, אתה מוציא את עצמך מן המשחק." 1 קפלן הסביר, כי מאחר שלא רצה להשלים עם דרישת שר החוץ ואף לא להוציא את עצמו ואת דיניץ מן המשחק, כל השלושה צריכים להופיע באורח בלתי צפוי לפגישה בלשכת השר. כאשר נכנסו ברונפמן, דיניץ וקפלן מבעד לכניסה הראשית, ניגשו אליהם שלושה גברתנים, אך כל מבוקשם היה לבדוק את מעיליהם. שומרים ליוו אותם אל משרדו של שוורדנדזה ואיש לא ביקש מהם לצאת מן המקום. נהפוך הוא, שר החוץ קיבל את כל השלושה בידידות ולאחר מכן קיים שיחה נפרדת עם אדגר ברונפמן.2 בפגישה הזאת עם שר החוץ ובמהלך פגישה שהיתה אחר כך עם יושב הראש של המועצה הסובייטית לענייני דת, קונסטנטין חרצ'ב (Kharchev), שהיה אחראי גם על ענייני היהודים, ביקשו ראשי הסוכנות היהודית היתר לקיים בברית המועצות פעולות בחסות הסוכנות היהודית, בעיקר הוראת עברית. חרצ'ב הדגיש, כי פעילות יהודית חייבת להתמקד בענייני דת ולהיות קשורה לבתי הכנסת. הוא הוסיף עוד, כי הוא מעדיף לפעול מול אנשים יחידים, לא מול ארגונים, בוודאי לא עם הסוכנות היהודית. יחד עם זאת, הן לקפלן והן לדיניץ היה ברור, כי תהיה זאת טעות להתייחס אל הדברים האלה כפשוטם. הפגישות עם נציגי הקהילות היהודיות פקחו את עיניהם לראות, כי יש בידי הארגונים היהודיים ברחבי העולם כר נרחב של אפשרויות לפעול כאן. יתרה מזאת, הם הבינו, כי השינוי המתרחש בברית המועצות הוא אכן שינוי מהותי.3 לאחר ביקור הבכורה הזה דיווח דיניץ להנהלת הסוכנות היהודית: "העולם היהודי איננו מודע עדיין למשימות העומדות בפניו בברית המועצות. החיים היהודיים שם מצויים על סף מהפכה, שאת גודלה אפשר להשוות רק לעצם הקמת מדינת ישראל. הסוכנות היהודית לישראל יכולה לשמש כעת גורם שילמד את היהודים הרוסים מהי ישראל. זאת היא האחריות המיוחדת המוטלת על הסוכנות. לסוכנות היהודית יש התפיסה, החזון, הכלים וכוח האדם הדרושים לכך. בשיתוף פעולה עם ארגונים אחרים, זאת היא האחריות המיוחדת של הסוכנות היהודית ברגע הייחודי הזה בהיסטוריה."4 פחות משנה אחת לאחר מכן, בעת יריד הספרים הבינלאומי במוסקבה, בחודש ספטמבר 1989, הורשתה ישראל בפעם הראשונה להקים ביתן ובו ספרים ומידע על הארץ. יתרה מזאת, למוסקבה יצאה משלחת בת עשרים-ושניים אנשים ובה סופרים, מוסיקאים, פקידי ממשלה וכיוצא בזה. במשלחת היתה גם אַלה לוי ממחלקת הפרסומים של הסוכנות היהודית. לוי זוכרת, כי במהלך היריד, שנמשך שבוע ימים, באו אלפי אנשים לראות את הספרים, וכמו ילדים, שאלו אין ספור שאלות. המבקרים בביתן הישראלי קיבלו עֶרכּה ובה מידע כללי וכן לוח השנה העברית. האפשרות להפיץ מידע כזה היתה סממן ברור לעידן חדש במדיניות הסובייטית כלפי היהדות וכלפי ישראל. בכל ערב נפגשה לוי בבתים פרטיים עם יהודים, כדי לשוחח על ישראל ובעיקר על אפשרות הקליטה בישראל. אנשים היו מצטופפים במקום שעה שלוי סיפרה עוד ועוד בלשון הרוסית, שהיא שפת האם שלה. לקראת סוף השבוע הזה היה ברור לה, כי גל גדול של עלייה עומד בפתח. זהו גם המסר שהביאה אתה הביתה.5
כדי להתמודד עם האתגר ההיסטורי הזה, החליטו ראשי הסוכנות היהודית לגבש תוכנית אב של פעולות חינוך ותרבות שתעשה הסוכנות היהודית במזרח אירופה ובברית המועצות. יחד עם זאת, בסתיו שנת 1989 היתה הנוכחות הממשית הקרובה ביותר של הסוכנות היהודית לברית המועצות עדיין בתחנת המעבר בווינה, שם היתה רוחם של עובדי הסוכנות היהודית עכורה למדי למראה השיעור הגבוה של נשירה בקרב המהגרים מברית המועצות. המנהל הכללי של הסוכנות היהודית אז, משה נתיב הסביר, כי הכניסה של הסוכנות היהודית לברית המועצות היתה מבוססת על תפישה חדשה. דיניץ, קפלן ונתיב סברו כולם, כי חיוני ביותר ליצור נוכחות מאוחדת של הסוכנות היהודית במרחב העצום הזה של ברית המועצות. בכל מקום אחר בעולם מיוצגת הסוכנות היהודית באמצעות אחת ממחלקותיה והתנועה הציונית העולמית מיוצגת באמצעות התנועות הציוניות השונות (בהן בית"ר [ליכוד], בני עקיבא [המזרחי], הנוער העובד [העבודה]). עם השנים הקימה לעצמה כל מחלקה וכל תנועה זירת פעילות משלה, הן לא שיתפו פעולה אלו עם אלו וגרוע מזה – לא תמיד ידעו מה עושות המחלקות והתנועות האחרות.6 הפעם היה מנוי וגמור עם ראשי הסוכנות היהודית ליצור יחידה בעלת סגנון חדש של עבודה, שתבצע את המוטל עליה מטעם הסוכנות היהודית, מבלי ליצג אינטרסים של מחלקה מסוימת או של תנועה ציונית פוליטית מסוימת. בחודש יוני 1989, גייסו קפלן ודיניץ את ד"ר ברוך גור כדי לעמוד בראש המאמץ החדש הזה. גור, שהוא פרופסור ללימודי ברית המועצות והיה ממונה על העניינים הסובייטים בשגרירות ישראל בלונדון, הציג את תוכניתו בפני חבר הנאמנים של הסוכנות ביום 30 באוקטובר, 1989: "התוכנית הזאת תהיה טבועה בתו של זריזות וגמישות, כדי להתמודד עם התנאים הקשים המשתנים ללא הרף בברית המועצות, תוך הישענות על תאום של הפעולות בין כל הארגונים היהודיים העיקריים בתחום הזה," כדי להימנע מכפילויות.7 בהמשך, הוטלה האחריות לפעולות היום-יומיות על גור, שקיבל, בשלב מאוחר יותר, את תפקיד המנהל הכללי של מה שנקרא אז: היחידה לברית המועצות ולמזרח אירופה. מבחינה מִנהלית, היתה היחידה הזאת כפופה ישירות ליושב ראש הסוכנות היהודית.8 המציאות הפוליטית החדשה בברית המועצות היתה עדיין שברירית מאוד, הסביר דיניץ, ולפיכך הוא רצה לשלוט באורח ישיר על כל הליך קבלת ההחלטות. במקרה הזה, לא היה די בקבלת דוחות מדי שבוע מראש המחלקה. דיניץ רצה יותר מזה: מערכת מרכזית ובלתי פוליטית, כדי לצמצם את האפשרות שיהיו טעויות, העלולות לסבך את הקהילות היהודיות ברחבי ברית המועצות בבעיות חמורות.9 תוכנית האב של גור הגדירה ארבעה יעדים: חיזוק הזהות היהודית, מתן חינוך יהודי שישראל נמצאת במוקד שלו, פיתוח תנועה לאומית יהודית ועידוד העלייה לישראל. מימוש היעדים האלה הצריך שורה של פעולות, בהן אולפנים לעברית, פעולות לבני נוער במחנות קיץ, במחנות חורף, מועדונים וסמינרים שונים, פעולות תרבותיות וקהילתיות המתמקדות בחגים הדתיים והלאומיים והכשרה של מנהיגות מקרב בני המקום. התוכנית כללה הקמת מרכזים קהילתיים שיוכלו לשמש בסיס מרכזי לפעולה, ויכללו את כל צורכי הקהילה: בית כנסת, ספרייה, תוכניות להשכלת מבוגרים, פעולות לבני נוער ומרכז חינוכי ותרבותי.10 כחלק מתפישת היסוד של היחידה, גיבש גור גישה חדשה של עבודת השליח. על פי תפישתו, הוא צריך להיות "שליח רב תכליתי, שעיסוקו העיקרי הוא להכשיר פעילים ולספק חומרים לאוכלוסייה."11 במקומות אחרים בעולם נוהגת הסוכנות היהודית לשלוח אנשים לתפקידים מוגדרים (כגון שליחי עלייה, שליחים קהילתיים), המייצגים קודם כל איש איש את המחלקה בסוכנות ששלחה אותו. השליח מן הסוג החדש אמור היה לייצג את הסוכנות היהודית כמכלול, לא אינטרסים של מחלקה זו או אחרת, גם לא של תנועת נוער ציונית מסוימת.
השליח הראשון של היחידה החדשה הגיע לברית המועצות בחודש אוקטובר, 1989, פחות או יותר כאשר ברוך גור הציג את תוכנית האב שלו בפני חבר הנאמנים. בואו של יוסף טרופיאנסקי אל וילנה, בירת ליטא, לא היה קשור לשינויים במבנה המחלקות בסוכנות היהודית ולא היה אמור לפגוע ביעילות עבודתם של המעורבים בהקמת היחידה החדשה. צירוף המקרים ההיסטורי והשטף המיידי של האירועים מזכיר קומדיה של טעויות. טרופיאנסקי נולד וגדל בליטא, בשנות החמישים של המאה העשרים הוא נמנה עם קבוצה של אחד עשר יהודים צעירים, שעשרה מהם, והוא בתוכם, עלו לישראל. בקיץ שנת 1989 ביקר אחד מחברי הקבוצה בפולין במסגרת שבתון והחליט ליצור קשר עם החבר מילדות שנותר מאחור. התברר, כי הוא היה לחבר הפרלמנט של ליטא. במהלך ארוחת ערב שהתקיימה בעת ביקורו של החבר הישראלי, הזכיר שר החוץ של ליטא, שהשתתף בארוחה, כי הוא מעוניין מאוד לקבל הזמנה רשמית לבקר בישראל וכי הוא מוכן, כמובן, לארח ביקור גומלין.12 טרופיאנסקי עבד אז במחלקה לשיקום שכונות בסוכנות היהודית. מששמע את הסיפור, מיהר לדווח על כך למנהל הכללי של הסוכנות היהודית, משה נתיב והלה התקשר אל משרד החוץ. בשל הנסיבות הפוליטיות הרגישות בעת ההיא בכל הקשור לברית המועצות, העדיפו בישראל לא לעקוף את ממשלת מוסקבה.13 לפיכך הציע טרופיאנסקי רעיון אחר: שר החוץ של ליטא יהיה הראשון המזמין לביקור נציג ישראלי. וכך, לאחר סבב שיחות טלפון, יצא טרופיאנסקי לווינה, כדי לקבל אשרת כניסה בת חודשיים לליטא.14 עם בואו לעיר הולדתו, הלך טרופיאנסקי לטייל ברחוב הראשי עם מכר ופגש אדם שמונה זה לא מכבר כמנהל בית ספר יהודי חדש שעמד להיפתח אז. השלושה המשיכו לטייל ביחד והגיעו אל "המרכז הפדגוגי של ליטא", וטרופיאנסקי הוזמן להיפגש שם עם המנהל. כמי שעבד מרביו חייו המקצועיים במסגרות שונות עם ילדים, שמח טרופיאנסקי על ההזמנה. מייד אחרי חילופי דברי ההכרות הראשוניים חש יושב הראש של "המרכז הפדגוגי" ברע וביקש כוס מים. האיש הקשיש הוכה בהלם כאשר זיהה את טרופיאנסקי כאחד מתלמידיו 32 שנים קודם לכן.15 ראש המרכז הפדגוגי הזמין את טרופיאנסקי לדבר בפני באי הוועידה הפדגוגית השנתית, שעמדה להתכנס ביום המחרת. הנה כי כן, פחות מיממה לאחר מכן מצא עצמו השליח הראשון של הסוכנות היהודית בברית המועצות ניצב בפני אלף ושבע מאות אנשי חינוך. כאשר נשא את דבריו בשפה הליטאית, שלא השתמש בה שלושים ושתיים שנים, לא היה טרופיאנסקי בטוח מי מופתע יותר: הוא או מאזיניו. חרף העובדה שהוקצו לו חמש עשרה דקות, הקהל לא נתן לו לרדת מן הבמה. במשך למעלה משלוש שעות דיבר טרופיאנסקי הנלהב על החינוך בישראל, על שיטות הוראה, קליטת עולים ועל הוראת עברית. בלא ידיעתו הקליט את דבריו צוות של הטלוויזיה שהוזמן לסקר את הכינוס. באותו הערב שידרה הטלוויזיה הממלכתית במשך עשרים דקות מדברי טרופיאנסקי, קטע שידור ארוך שלא כרגיל במהדורת חדשות הערב. הופעה בטלוויזיה הממלכתית בארץ שהיתה עדיין קומוניסטית, היתה בהחלט מעשה מהפכני. יתרה מזאת, טרופיאנסקי הבין, כי נוכחותו במקום נתפשת כעניין לגיטימי וכי הוא יכול להתחיל לעבוד בצורה חופשית יותר מאשר ציפה טרם בואו.16
בנובמבר שנת 1989, בעוד טרופיאנסקי מנסה להתבסס בעיר וילנה, מינה המנהל הכללי של הסוכנות היהודית, משה נתיב את אַלה לוי כסגנית של גור (בעוד גור מסיים את כהונתו בלונדון). לוי קיבלה עליה את המשימה של תרגום תוכנית האב של גור לטיוטת תוכנית מעשית לפעולה. "תוכנית הפעולה לברית המועצות", שהכינה והוגשה לחבר הנאמנים בפברואר 1990, פירטה את כל הפעולות שתבצע היחידה המוצעת ואת עלויותיהן. התקציב הראשוני לעבודת היחידה בשלושת החודשים הראשונים היה 300 אלף דולר. בשנת 1992 עמד התקציב הכולל על 4,813,000 דולר והוא הלך וגדל, ובתוך שלוש שנים, בשנת 1995, הגיעו צורכי היחידה לכדי 15,438,000 דולר בשנה.17 "תוכנית הפעולה" הכילה שורה ארוכה של פעילויות, אך הוחלט, כי כצעד ראשון יש להתרכז בהוראת עברית ובהכשרת מורים בני המקום. ההחלטה הזאת התבססה על ההנחה, כי מספר התלמידים והמורים שיגלו עניין באולפנים עשוי לשמש מדד למאגר של העולים בכוח, מספר שאז טרם היה ידוע. גם אם לא כל המורים המקומיים שיוכשרו ללמד עברית וגם לא כל תלמידיהם בהכרח יעלו לישראל, הרי מרבית האנשים המוכנים לשקול את האפשרות לעלות לישראל עשויים, ככל הנראה, לבוא לאולפנים. המשימה המיידית שעמדה בפני גור ולוי היתה לבנות תשתית של משרד וצוות עובדים. גור הגיע למסקנה, כי הדרך היעילה ביותר לחדור לברית המועצות היא לפתוח משרדים תחילה בשוליים, במדינות הים הבלטי ובמדינות המוסלמיות. הוא האמין, כי בעקיפה הזאת של מוסקבה הוא יוכל לפעול למעשה ישירות עם הרשויות המקומיות ולנצל את הבקיעים שנבעו במדרג הממשלתי, שהיה בעבר מוצק וחזק. בשנת 1989, למעלה משנתיים לפני התפרקות ברית המועצות, היתה הגישה הזאת בחזקת תקדים. אחדים סברו, כי זאת ירייה באפלה, אחרים צפו כי תיכשל.18 המשימה הראשונה שעמדה בפני הסוכנות היהודית היתה להכשיר שליחים. היחידה החדשה חיפשה אנשים דוברי רוסית, ומוטב אנשים שנולדו במקומות שיישלחו אליהם. משימה חשובה נוספת היתה קבלת אשרות כניסה. כמו בעבודת הסוכנות היהודית במדינות מזרח אירופה, גם כאן, הבעיה לא היתה עצם השגת הוויזה, אלא הרצון ליצור תהליך ממוסד, שיאפשר לעשרות עובדים של הסוכנות היהודית לבוא בעתיד באורח חלק ושוטף. תחילה עשה גור שימוש במתנדבים שהגישו בקשה להזמין את אנשי הסוכנות.אלא שהתחבולה הזאת גרמה לכך שהמוזמנים היו קשורים בעבותות אל המזמינים. הפתרון שהוא העלה היה לעבוד עם "מקצוענים", אנשים שיספקו אשרות כניסה תמורת כסף (במהלך שנת הפעילות הראשונה היה אפשר לקבל אשרות שהייה למשך שלושה חודשים בלבד).19 עם ויזות בידיהן, נשלחו השליחים הראשונים לבדוק כיצד להאריך את אשרות השהייה שלהם ולבחון את כל אפשרויות הפעולה הפתוחות בפני הסוכנות היהודית. השליחים קיבלו הוראות לעבוד בתיאום עם גורמים רשמיים במישור העירוני המקומי וברמת המדינה, גישה שהיתה יסוד מרכזי בתוכנית האב של גור. בעבודתם במסגרת הזאת יכלו השליחים לנצל ולתמרן את המציאות הפוליטית החדשה של הפרסטרויקה, מסביר גור. שכן היתה זאת הפעם הראשונה בתולדות ברית המועצות בת זמננו שהתעמעמו הקווים של תהליך קבלת ההחלטות, שהיו עד אז ברורים. כתוצאה מכך, במקומות שונים נחתמו מסמכים מחייבים שונים עם סוגים שונים של פקידי ממשל סובייטים. כל אחד מהם חתם על ההסכם האחד שחתם עליו מסיבות שונות ולמטרות שונות. שותפים לחתימה על הסכמים מעין אלה היו במקומות אחדים חברי מועצות עירוניות, במקומות אחרים היו אלה נציגים קומוניסטים מקומיים, פקידי משרד החינוך, מנהלים של ארגונים רבי יוקרה ואנשי אקדמיה.20 הסכמה סובייטית לכל ההסדרים האלה לא היתה דבר מובן מאליו. נציגי הסוכנות היהודית העמידו לא אחת פקידים מקומיים במצבים עדינים, שעה שביקשו מהם לחתום באורח בלתי תלוי במוסקבה על הסכמים רשמיים עם הארגון היהודי הציוני. שנים ספורות קודם לכן עצם הרעיון לנהוג כך היה עלול להמיט על העושה זאת עונש מאסר כבד. לפיכך, כדברי גור: "ניסיתי למצוא את המרחב המצומצם ביותר העשוי לעורר בהם עניין במעשי ומתוך כך לגרום להם לרצות לעשות מהלך שבעיניהם היה עלול להוות סיכון... ברגע שהבינו, כי הם יכולים להרוויח מן העניין קצת כסף, או לקבל חינם אין כסף שירותים, הם גילו נכונות להגיע לידי הסכם." קיומם של מסמכים רשמיים, המצביעים על מערכות קשרים מחייבות, סלל והרחיב את הדרך בפני פקידים סובייטים אחרים להצטרף. הזרמת דולרים ושירותים מערביים ללא תמורה סייעו גם הם להמתיק את העִסקה.21 חרף העובדה שבמשך זמן רב היה לישראל באמצעי התקשורת הסובייטים דימוי שלילי, התקבלו שליחי הסוכנות היהודית בכבוד עצום. היה בכך ביטוי להתייחסות חיובית חדשה כלפי זרים, אך גם לכך שהציבור בברית המועצות הגיע לימים של חוסר אמון בכל דבר שעד אז נחשב אמת.22 כתוצאה מכך גילו הסובייטים סקרנות רבה כלפי ישראל. יתרה מזאת, הישראלים היו חידה בעיני בני המקום: הם דיברו את השפה המקומית, דמו במראה לבני המקום, הבינו את התרבות המקומית וחלקם גם היו שותפים לה. ואף על פי כן, היו שונים מאוד. הם הקרינו ביטחון עצמי ושביעות רצון, חייכו ונראו כאנשים מן המערב.23 האווירה הפוליטית החדשה לא בקלות שינתה את ההתייחסות של חלק מן הפקידים. גור התנסה בכמה וכמה רגעים של מתח עם גורמים בכירים, שניסו לסגור משרדים, או פקפקו בחוקיות של פעולות היחידה. הגם שחלק מן הפעולות של היחידה נעשו בתחום האפור, שהו גור ואנשי הצוות שלו במקום בזכות אשרות כניסה המבוססות על הזמנות מוכחות ומשרדיהם ופעולותיהם פעלו על פי חוזים חוקיים וחתומים.24 ועוד: בעת ההיא לא היה זה עוד בחזקת סוד שקיימת תנועה רבה של יהודים העוזבים את ברית המועצות. השיטות שנקט גור היו, אמנם, בלתי שגרתיות, לעתים אף מניפולטיביות, אך הוא מעולם לא הסתיר את כוונותיה ואת סדר היום של היחידה שבראשה עמד. "במודעות שלנו, ומאוחר יותר בפרסומים שהפצנו, נהגתי להצהיר במפורש מי אנחנו ומה אנחנו עושים. מעולם לא הסתרתי את העובדה, שאנחנו מסייעים לאנשים המבקשים לנסוע לישראל."25 בקהילות היהודיות המקומיות התקבלו שליחי הסוכנות היהודית ברגשות מעורבים של פחד וכבוד. כל קהילה מקומית הגיבה בדרך משלה ושליחי הסוכנות נאלצו לא אחת להתגבר על חרדות ועל חשדנות שקיננו עדיין בלב יהודים, שבמשך שנים רבות כל כך פחדו להזדהות עם כל סוג שהוא של פעילות יהודית או ישראלית. תחילה התקיימו הפגישות בבתים פרטיים, שכן בני המקום חששו להירָאות במשרדי הסוכנות היהודית. אך עד מהרה השתנו פני הדברים, בעיקר לאחר שהתחילה עלייה המונית לישראל. יחד עם זאת, השליחים נאלצו לגלות רגישות רבה כלפי פרטים רבים, כולל היכן בדיוק לקבוע את מקומו של המשרד ואיזו פעילות לעשות בכל מקום ומקום. בקישינב, למשל, הציע סגן ראש הממשלה לברוך גור לפתוח משרד בבניין מגוריו של נשיא מולדובה. גור דחה את ההצעה, משום שהיתה לו תחושה, כי חברי הקהילה היהודית היו עדיין זהירים בכל צעדיהם ועלולים לחשוש להופיע שם.26 חרף העובדה שהשליחים שלחו הביתה דוחות המספרים על התנסות חיובית, שררה בירושלים תחושה קשה של אי נוחות. הסוכנות היהודית פעלה בסביבה פוליטית וחברתית חסרת ודאות ולא היו בידיה אמצעים להגן על צוות העובדים. המדינות הבלטיות החלו בעת ההיא לדרוש את עצמאותן ובאוויר שררה תחושה מוחשית למדי של סכנה. יתרה מזאת, מצבו של שליח בעיר ריגה לא היה כמו מצבו של שליח בפריס, היכול בכל רגע להתקשר לירושלים, או להזמין ברגע האחרון כרטיס טיסה לישראל. מערכת הטלפון הסובייטית היתה הרוסה, לעתים קרובות היה קשה ליצור קשר עם השליחים ולא היו טיסות ישירות לישראל. ברגע ששליחים אחדים החלו לצאת למשימות, הקימה היחידה מוקד תקשורת והטילה על אחד מאנשי הצוות ליצור פעמיים בשבוע קשר עם כל אחד מן השליחים. המערכת הזאת גם אפשרה לשלוח באורח סדיר דוחות לירושלים על פעילות השליחים.
לאחר ההופעה של יוסף טרופיאנסקי בטלוויזיה של ליטא, הוא החל לחפש דרכים לפתח מערכות חינוך יהודי בליטא ובמדינות השכנות. בווילנה החלה הסוכנות היהודית בגדול. האיש שהפגיש את טרופיאנסקי עם יושב ראש המרכז הפדגוגי של ליטא קיבל היתר לפתוח בית ספר יהודי בעיר הבירה ואף קיבל בניין למטרה הזאת, אך היה חסר לו המימון לציוד בית הספר ולהפעלתו השוטפת. בתוך שלושה חודשים הצליח טרופיאנסקי להבטיח תשעת אלפים דולר מן הסוכנות היהודית, כדי לסייע לפתוח את בית הספר המלא הראשון בליטא מאז מלחמת העולם השנייה. בסוף שנת 1989 היה לסכום הזה כוח קנייה עצום ובתשעת אלפי הדולרים הצליחו לרהט את כל בית הספר ולקנות את כל הציוד הדרוש לו.27 לאחר וילנה החלה היחידה לחפש כרי פעילות נוספים במדינות הבלטיות השכנות. מן המטה בירושלים נהגו לומר לטרופיאנסקי בשיחת טלפון שם של איש קשר בקהילה יהודית כלשהי, שהמתין לביקור של השליח. אנשי הקשר האלה סייעו לטרופיאנסקי ליצור קשר עם רשויות השלטון כדי לקבל היתר לקיים פעולות בחסות הסוכנות היהודית. סיוע רב קיבל טרופיאנסקי גם מן המחנכים הרבים שפגש בוועידת החינוך.28 מימי הסתיו של שנת 1989 ובמהלך כל שנת 1990 פרשה היחידה החדשה את כנפיה ופתחה משרדים בעיר באקו שבאזרביז'אן, בעיר קייב ובעיר אודיסה שבאוקראינה, בקישינב אשר במולדובה, בלנינגרד שהחזירה לעצמה את שמה הקודם, סנט פטרסבורג, במוסקבה ברוסיה וכן בטבּיליסי בגרוזיה. בכל עיר היו לשליחי הסוכנות חוויות מיוחדות למקום, שכן לכל עיר היו כללים והליכים משלה, שלא בהכרח חלו על עיר אחרת. דבר לא נעשה על סמך נסיון קודם, כל מהלך היה צעד ניסיוני חדש. לא היו הנחיות ברורות ואף לא כללים ידועים מראש. עמימות היתה המפתח ליצירת עובדות חדשות בשטח. ובפעילות בקרב הקהילות היהודיות עצמן היו גורמים רבים שהיה צורך להתחשב בהם. התרבות, השפה וההכרות עם מנהגי היהודים היו שונים מרפובליקה לרפובליקה, ובכמה מקומות גם שונים מאזור אחד למשנהו ברפובליקה אחת. כך למשל, בקהילות היהודיות ברפובליקות המוסלמיות (אזרביז'אן, אוזבקיסטאן וגרוזיה) נהגו היהודים מחופש דת, גם בימי המשטר הקומוניסטי, במידה רבה יותר מאשר ברפובליקה אחרות. ובמקומות האלה הם אכן שמרו את היהדות וקיימו את מנהגיה. שיעור נישואי התערובת והטמיעה התרבותית בקהילות האלה היה נמוך הרבה יותר מאשר במדינות הבלטיות, או בקהילות ברחבי רוסיה עצמה. קהילות אחדות היו פרו-ציוניות ולפיכך קיבלו בברכה את שליחי הסוכנות היהודית. קהילות אחרות הגיבו בתערובת של חוסר אמון שגבל לעתים קרובות בחוסר אהדה. השליחים נאלצו, כמובן, לנהוג ברגישות רבה תוך התייחסות לתרבות הייחודית של כל קהילה ולהיות קשובים באורח מעשי לצרכים המיוחדים של כל אחת מהן. שליחים אחדים הצליחו יותר ללמד עברית, אחרים ראו ברכה רבה יותר בעמלם בקירוב היהודים אל המסורת היהודית, יש שהגיעו אל לב הקהילה שעבדו בקרבה דרך הציונות ואחרים פתחו צוהר דרך הפילוסופיה היהודית. במהלך שנת 1990 היו עובדי היחידה עסוקים בפתיחת משרדים, בהוראת עברית ובהכשרת מורים מקומיים. ברוב המקרים, הגם שהדבר היה תלוי לא מעט בהעדפות האישיות ובאישיותם של השליחים, היה חינוך להכרת היהדות והציונות חלק בלתי נפרד ממסגרת העבודה. המורים לעברית ארגנו חגיגות לחגים הישראליים והיהודיים כמו גם פעולות ייחודיות לימי השבת. מאחר שהפעילויות האלה התפתחו בד בבד עם התגברות העלייה לישראל, מצאו עצמם השליחים עסוקים יותר ויותר בשאלות של בני הקהילות על העלייה ועל החיים בישראל. שנת 1990 היתה שנת שיא בעלייה, כאשר למעלה ממאה שמונים וארבעה אלף איש עלו לישראל, בהשוואה ל- 12,721 יהודים שעלו לישראל שנה אחת קודם לכן.29 העלייה לישראל מברית המועצות, 1990
יחד עם זאת, ללא קשר לקהילה זו או אחרת, התקופה הראשונית של פעילות הסוכנות היהודית בברית המועצות היתה היסטוריה בהתהוותה. השליחים נשלחו אל קהילות אשר במשך שני דורות היו סגורות בפני זרים, ובעיקר בפני כל זכר ליהדות. כתוצאה מכך, כל שליח וכל פעולה היו בעלי השפעה של ממש. כל "חלוץ" ו"חלוצה" של הסוכנות היהודית הבינו, כי הוא, או היא ניצבים בפני מאגר עצום של ציונות. "יש האומרים, כי הציונות בישראל מתה, אך בברית המועצות היא היתה חיה וקיימת" נזכרת אלה לוי. "אנשים חלמו על ישראל, לימודי העברית הגשימו את מאווייהם, הדבר נתן לשליחים מוטיבציה לפתח פרויקטים נוספים ותוכניות נוספות."30
בשנת 1991 הורחבו הפעולות והיקף העבודה של היחידה במידה ניכרת. הגם שמרבית השליחים שהו בברית המועצות על בסיס אשרות כניסה למשך חודשיים עד שלושה חודשים, אחדים הצליחו לקבל מה שנחשב אז ויזה לתקופה ארוכה, של שישה עד שנים עשר חודשים (במוסקבה, לנינגרד, אודיסה, קישינב, ריגה, וילנה, טאלין, דנפּרופֶּטרובסק ובעיר טביליסי).31 ככלל, המיקום הגיאוגרפי של משרדי הסוכנות היהודית ביטא את המדיניות של גור לפעול בעיקר באזורי השוליים של המדינה. בנוסף על כך, בעוד אשר בשנת 1990 התמקדה עבודת היחידה בהוראת עברית, השתנה בשנה הזאת מוקד הפעילות באורח דרמטי. אחת מנקודות התפנית העיקריות בעבודת היחידה היתה, כאשר המשרד במוסקבה הגיע לידי הסכם עם האקדמיה הסובייטית למדע והאקדמיה הסובייטית לסחר חוץ, שני מוסדות שנחשבו בעלי יוקרה רבה מאוד. בחסותם של המוסדות האלה קיימה היחידה לברית המועצות סדנאות ליהודים בעלי השכלה אקדמית, מהנדסים ובעלי מקצועות חופשיים אחרים שגילו עניין בעלייה לישראל. בתמורה לשיתוף הפעולה קיבלו המוסדות סדנאות מקצועיות חינם אין כסף. הנה רשימה לדוגמא של נושאי השתלמויות ולימודי הכשרה שנציגי הסוכנות היהודית קיימו בראשית שנת 1991, המבטאת את הדגש החדש על הצורך לדאוג לבעלי המקצועות החופשיים בקרב מבוגרים בקהילה היהודית:32
בפברואר 1991 הוציאו לאור היחידה והאקדמיה לסחר חוץ חוברת ובה פרטים על ההשתלמויות השונות, כאשר הסמליל (לוגו) של היחידה ושל האקדמיה מופיעים על עמוד השער, זה ליד זה. המעשה הסמלי הזה האיץ את הלגיטימציה של היחידה וסייע לסלול את הדרך בפני רשויות סובייטיות נוספות לשתף פעולה באורח רשמי עם היחידה לברית המועצות של הסוכנות היהודית. מבחינה מעשית סייע הדבר, לדברי ברוך גור, לפתוח משרדים נוספים, בעיקר ברפובליקות המוסלמיות ובמרכז אסיה.33 נקודת המפנה השנייה נוצרה לאחר שהשליח הראשון של היחידה, יוסף טרופיאנסקי, דיווח שיש צורך לפתח מסגרות מסודרות לבני נוער יהודים בברית המועצות. בעת ההיא עלו יהודים מברית המועצות לישראל במספרים חסרי תקדים. מטבע הדברים, המבוגרים היו מי שהובילו את שטף העלייה ולפיכך היעד העיקרי של היחידה היה להגיע אל אותה מבוגרים שהרהרו באפשרות לעלות ולעודד אותם לעשות את הצעד הנועז הזה. טרופיאנסקי טען, כי בסופו של דבר ידעך גל העלייה הזה ואז יהיה צורך לקיים מסגרות לטיפול בבני הנוער היהודים שנשארו. מחנות קיץ היו הרעיון העיקרי. בנוסף לחילוקי דעות אידיאולוגיים, האם להעדיף חינוך למבוגרים, או לצעירים, טענו מתנגדיו של טרופיאנסקי, כי ההורים בברית המועצות לא ישלחו את ילדיהם למחנות ציוניים יהודיים שהצעירים נשארים ללון בהם.
בסופו של דבר ניצחו הרעיונות של טרופיאנסקי ובשנת 1991 הוחלט להקים עשרה מחנות קיץ עם מדריכים ישראלים, שיעבדו לצד מדריכים מקומיים שיקבלו הכשרה מתאימה. טרופיאנסקי, שעמד עתה בראש משרד היחידה במוסקבה, ארגן ביוני 1991 את קורס ההכשרה הראשון למדריכים מקומיים. המחנות היו אמורים להתנהל ברוח מחנות הקיץ של תנועות הנוער בישראל וברוח זו הוכשרו המדריכים הצעירים המקומיים. שיטות של חינוך בלתי פורמלי הן אבן היסוד של פעילות תנועות הנוער בישראל, אך התפיסה הזאת היתה זרה לחלוטין לבני הנוער בברית המועצות, שהתחנכו במערכת ששיטות ההוראה בה היו נוקשות והיחסים בין המורים לתלמידים היו היררכיים באופיים. גישות אלה היו המכשול העיקרי שעמד בפני הישראלים, שביקשו להכשיר מדריכים מקומיים ולשבור, ולו רק מעט, את המנטליות הסובייטית. ביום הראשון של ההשתלמות למדריכי מחנה מקומיים הגיעו הצעירים לבושים בחליפות ובעניבות, נזכר טרופיאנסקי. "ביום הראשון לא היתה כלל אווירה של מחנה, לא היתה תחושה ישראלית, ...האווירה היתה סובייטית." כדי לצאת מזה "ארגנו הישראלים משחקים שונים שנהוג לשחק בתנועות הנוער בישראל, כדי לשבור את הקרח ולגבש את החבורה, כמו לרוץ עם דלי מלא מים, או לרוץ עם ביצה." שום דבר לא עבד, והרעיונות של השליחים הלכו ואזלו. לבסוף העלה טרופיאנסקי רעיון חדש, האחרון באמתחתו: כל אחד יוריד פריט לבוש, משתתפי קבוצות שונות יקשרו את הפריטים זה לזה ובעלי הרצועה הארוכה ביותר ינצחו. שוב, לא היתה כל שמחה, איש לא צחק, נזכר טרופיאנסקי. "בסוף כמעט השתגעתי, עמדתי על ספסל וצעקתי: 'על כל חזייה אתן תוספת מיוחדת של חמישה מטרים.' במשך כמה שניות היה שקט, אבל אז אחת הבחורות תפשה את העניין ועם הרבה תנועות ידיים וצחוק נוצרה אנדרלמוסיה. באותו הלילה איש לא הלך לישון עד אור הבוקר."34 חודשים ספורים אחר כך, באולם תרבות במוסקבה העלו אמנים ישראלים מופע בידור. טרופיאנסקי עמד במרכז הבימה ובירך את הקהל, שכלל חברים בממשלה המקומית כאשר נשמעה צעקה מן היציע: "אנחנו כאן! החזיות כאן!" "אלה היו הרגעים המיוחדים של הימים ההם," נזכר טרופיאנסקי.35 עשרת מחנות הקיץ שקיימה הסוכנות היהודית בשנת 1991 היו המפעל הראשון שנועד במיוחד לצעירים. בעוד המדריכים המקומיים מכשירים עצמם בהשתלמות במוסקבה, עסקו שליחי הסוכנות היהודית בהכנת אתרי המחנות עצמם לבואם של בני הנוער, מציאת האתרים למחנות היתה קלה, שכן בימי המשטר הקומוניסטי נהגו ילדים להשתתף לעתים תכופות במחנות קיץ בחסות מפעל זה או אחר. השגת חשמל, מזון, ציוד וצרכים יום-יומיים נוספים היתה אתגר קשה הרבה יותר. אלי טראן, ישראלי בן להורים מרוסיה, היה המנהל של מחנה קיץ שהיה במרחק ארבע מאות קילומטרים מקייב שבאוקראינה, כשהגיע למחנה גילה, כי אין בו חשמל, לא מים, לא חימום והכל צף בתוך בוץ. לאחר חיבור החשמל והמים אל העיר הקרובה ביותר, הונפו דגלי ישראל ואוקראינה לקבל את פני מאה החניכים שנרשמו למחנה.36 ההפתעה השנייה של טראן התגלתה כעבור חמישה ימים: למחנה הגיעו 170 ילדים. הבעיה של מציאת מקום לינה ומזון לשבעים החניכים הנוספים נפתרה במהירות. האתגר העיקרי היה, בדומה לחוויה שעברה על ערופיאנסקי, ליצור בקרב בני נוער סובייטים מחנה שיש בו אווירה ישראלית.
וכמו שקרה במחנות קיץ רבים אחרים, למחזור השני של טראן הגיעו קרוב לשש מאות ילדים, במקום 170 שנרשמו. הצלחת מחנות הקיץ באה לידי ביטוי לא רק במספר החניכים אלא בשינוי שהביאו על הצעירים שהשתתפו בהם ועל המדריכים המקומיים כאחד. דוב שפרשטיין, השליח בבלארוס, שאירגן את מחנה הקיץ בליטא, מקום הולדתו, מתאר את השפעת מחנה הקיץ על בני הנוער במקום:
ביתני השינה השונים קיבלו שמות של ערים בישראל, החניכים למדו על החגים היהודיים השונים, יום השואה. הם למדו, כי הישראלים בהחלט לא אותם "תוקפנים ציונים" כפי שהם מתוארים באמצעי התקשורת של רוסיה. בני הנוער העסיקו עצמם יותר ויותר בסוד המסתורי הגדול מי הם ומה הם. בני נוער שהתביישו להיראות הולכים למחנה קיץ של הסוכנות היהודית, היו אותם צעירים ששבועות ספורים אחר כך רשמו על זרועותיהם ועל רגליהם: "אני יהודי". בשנת 1991 השתתפו כאלפיים וחמש מאות איש במחנות הקיץ. מאז הפכו המחנות האלה לפעילות מרכזית. בשנת 1995 התקיימו קרוב לתשעים מחנות ובהם למעלה מחמישה עשר אלף בני נוער.39
בשיא פעילותם של מחנות הקיץ, ביום 19 באוגוסט, 1991, התרחשה הפיכה של מנהיגי האופוזיציה השמרנים נגד נשיא ברית המועצות, מיכאיל גורבצ'וב. מצב חרום הוכרז בברית המועצות וחיילים נכנסו לרחובות מוסקבה. האירועים זכו לסיקור נרחב בטלוויזיה, אך היה עדיין קשה לדעת, אם ההפיכה מתפשטת לרפובליקות אחרות ברחבי ברית המועצות ועד היכן יחלחלו האירועים. לסוכנות היהודית, אשר שלחה בחודש ההוא עוד שמונים מדריכים אל מחנות הקיץ, היו אלה ימים של סיוט מתמשך. במוסקבה התעורר יוסף טרופיאנסקי בשעה שש בבוקר לשמע קולות לחימה. הוא החל להתקשר לשליחים באזורים המרוחקים, בזה אחר זה, כדי לקבל מידע על המתרחש מחוץ למוסקבה. הוא הורה להם לדווח על המצב בכל שש שעות. בניגוד למוסקבה, שם ראה טרופיאנסקי מבעד לחלון ביתו טנקים הנוסעים בשדרות לנין, השליחים בפריפריה דיווחו, כי הכל שקט.40 מתוך חשש לגורלם של הישראלים, הורתה לשכת הקשר לסוכנות היהודית לפנות את כל שליחיה ולפרק את מחנות הקיץ. ההוראה הזאת הציבה את הסוכנות היהודית בפני התלבטות: כיצד יכולים השליחים לעזוב, כשמדובר בילדים שבתיהם נמצאים מרחק מאות קילומטרים מאתרי מחנות הקיץ? זאת ועוד: השליחים דיווחו, כי מחוץ למוסקבה הכל שקט ורוגע, וכי אין כל סיבה לעזוב. גור התנגד להוראות לשכת הקשר ואמר, כי הוא כפוף אך ורק להוראות של הסוכנות היהודית. בעקבות פגישת חרום, החליטה הנהלת הסוכנות היהודית, כי השליחים אינם צריכים לחזור לישראל וכי מחנות הקיץ יכולים להמשיך כמתוכנן.41 בכמה ערים נקראו שליחים של לשכת הקשר לבוא מייד למוסקבה, בעוד שכניהם, שליחי הסוכנות היהודית נקראו להישאר בתפקידיהם. ובינתיים, הקשר בין היחידה לבין ירושלים התנהל במסלול כפול. טרופיאנסקי וגור הקימו במלון "ספוטניק" חדר מצב שהיה מאויש ברציפות, 24 שעות ביממה, באדם שדיווח ללא הרף למטה היחידה בירושלים על המתרחש בברית המועצות. במקביל, המוקד של היחידה קיים את מירב הקשר האפשרי עם השליחים בשטח, אשר מצדם שמרו על קשר עם מחנות הקיץ. עד מהרה התברר, כי היחידה לברית המועצות, על רשת משרדיה ושליחיה, היתה בעלת התשתית הרחבה ביותר מבין כל הארגונים המערביים, ולפיכך יכלה לדווח במידה רבה יותר על אמינות על המתרחש בכל רחבי ברית המועצות. בתוך 24 שעות הפכה היחידה, על זרועותיה בירושלים ובמוסקבה, למעין מטה שסיפק מידע לאמצעי התקשורת בישראל וברחבי העולם. "אנחנו היינו היחידים שיכולנו לומר בביטחון, כי ההפיכה מוגבלת," אמר גור. "היינו אז כמו סי-אן-אן. למעשה יכולנו לומר אם הדיווח של סי-אן-אן הוא נכון או שגוי. אנחנו היינו היחידים שיכלו לראות את התמונה כולה."42 לאחר שלושים ושש השעות הראשונים התברר בעליל, למי שהיו בברית המועצות, כי להוציא התנגשויות בודדות, ההפיכה לא התפשטה. יחד עם זאת, מצבי משבר כגון אלה משפיעים גם על מי שצופים באירועים באמצעות לוויין והמתח בישראל גבר. בתוך שלושה ימים הסתיימה ההפיכה ובוריס ילצין היה למנהיג החדש.
חרף השיבוש שיצרה ההפיכה, הצליחו מחנות הקיץ מעבר לכל הציפיות. המחנות האלה פעלו כזרז לפעילות נוספת של בני נוער: הסוכנות היהודית מיהרה לעשות מאמץ משולב לקיים מחנות חורף, לפתוח מועדונים, סדנאות והשתלמויות המיועדים לבני נוער. חלק מן הפעילויות האלה התקיימו גם בעבר, אך מספרן גדל במידה ניכרת לאחר החוויה של קיץ 1991. הפעילויות הותאמו לקבוצות הגיל. לילדים הציעו פעולות של בילוי, ריקודי עם, חוגי תאטרון וסרטים. נערים בגיל בית הספר התיכון השתתפו בחוגים למחשבת ישראל, למסורת היהודית, לתולדות ישראל. נערכו משחקי חברה ופעילויות של דינמיקה קבוצתית. רבים גילו עניין גם בעקרונות היסוד של היהדות ובמנהגיה. במשך חודשי החורף הארוכים התקיימו מרבית הפעילויות בימי שישי, שבת וראשון. בשאר ימות השבוע לא הרשו ההורים לילדיהם להיות מחוץ לבית לאחר שעה 3:30 אחר הצהריים, כאשר היום מתחיל להחשיך. אלי טראן חזר לקייב ופתח את מועדון הנוער הראשון בחסות הסוכנות היהודית, שנקרא "שחר". אחר כך פתח מועדונים נוספים בערים גדולות וקטנות ברחבי אוקראינה. בקיץ 1992 פעלו בה שבעה עשר מועדונים43 בסיוע מתנדבים, שעבדו עם טראן כמדריכים במחנה הקיץ. ההתרשמויות של טראן נותנות ביטוי לדברים דומים שהשמיעו שליחים אחרים, בתארם את הפגישות המרגשות בין ישראלים לבין בני נוער בברית המועצות: "זה היה עניין של מגע וריח. הם הסתכלו על הבגדים שלנו, הביטו בעיניים, בחנו את מסגרות המשקפיים ואת הנעליים שלנו. זה היה חלק מן החוויה. שוב ושוב דיברנו על הכל, חוץ מעל הנושא המתוכנן. הם העדיפו לשמוע ולדעת הכל על ישראל."44 גם אם השליחים לא התמקדו באופן ישיר בעלייה, עצם קיומן של הפעילויות השונות, שעסקו בישראל, בציונות וביהדות, יצרו קרקע פורייה לכך. להורים שלא גילו עניין בהגירה לישראל, נוצרה בעיה, ושליחים נתקלו בהאשמות כעוסות, כי הם עוסקים בשטיפת מוח ובאינדוקטרינציה. מה שהחמיר את הבעיה הזאת היתה ההתייחסות לצעירים: בניגוד לישראל, בברית המועצות הילדים נתפשים כילדים מעבר לשנות העשרה שלהם ופירוש הדבר הוא, שההורים מחליטים על דרכם, גם כאשר הם כבר בוגרים. אלי טראן נזכר ב"ילדה" אחת, אשה בת 25, שעבדה במוסקבה עבור היחידה. אביה סירב לתת לה היתר לעלות לישראל וטען כי לימודים באוניברסיטה ונישואים קודמים לכך. טראן שלח הזמנה אישית לאביה של הבחורה, שהיה מנהל בית ספר מקומי, להשתתף בקבלת שבת שהתקיימה בעיר הולדתה בהרי אוראל. "היו מפות לבנות על השולחנות, חלות, נרות, יין, קישוטים וכרזות על הקיר. אני אמרתי קידוש, משום שאיש מן הנוכחים לא ידע כיצד עושים זאת. הוא [אבי האשה] ישב לידי, הבטתי בו וראיתי שהוא בוכה. אחרי קבלת השבת הוא אמר לי, 'כל חיי אני יודע שאני יהודי, אך זאת הפעם הראשונה שאני מרגיש זאת בפנים'. כעת אתה מבין מדוע צריכה בתך לנסוע לישראל? 'כן', הוא השיב."45 כל השליחים והמדריכים, שעבדו עם צעירים בברית המועצות בתקופה הזאת, סיפרו על חוויותיהם בהתרגשות רבה. הם מעלים סיפור אחד סיפור של זיכרונות על הימים האלה. עבודה עם בני נוער בכל ארץ היא משהו מיוחד, מעצם טבעם של צעירים. הטוהר המצוי בילדים קטנים יוצר רגעים יקרי המציאות. בין בני נוער מרגשים התעוזה שלהם והרגשות. תהיה הסיבה אשר תהיה, אנשי הסוכנות היהודית, שעבדו באופן ישיר עם בני הנוער היהודים בברית המועצות, בהחלט חוו משהו בלתי רגיל.
בשנת 1991 עמדו האולפנים לעברית במוקד של פעילות הסוכנות היהודית. יחד עם זאת, במחצית השנייה של שנת 1991 ובמהלך שנת 1992 חל שינוי מהותי בגישה הארגונית להוראת העברית, כמו שקרה בארגון הפעולות לבני הנוער. עד אז נשלחו המורים לעברית לשם לתקופות קצרות, הן כדי ללמד והן כדי להכשיר מורים. כאשר החלו להקים את האולפנים הראשונים בקהילה מסוימת, לעתים קרובות מאוד התקבלה הגישה של הוראת העברית ברגשות מעורבים. שאלה אחת חזרה שוב ושוב: למה עברית? השליחים ניסו להסביר את חשיבות לימוד השפה העברית במונחים שהיו קרובים ללב תלמידיהם. בעת ההיא גאו הרגשות הלאומיים בכל הרפובליקות הסובייטיות, שהפכו באחד בינואר, 1992, לרפובליקות עצמאיות. כתוצאה מכך גבר השימוש בשפות המקומיות, ואלה החליפו בהדרגה את השפה הרוסית הרשמית. יוסף טרופיאנסקי, למשל, נהג להסביר, כי כל עם רוצה לחיות בארצו ולדבר בשפתו. לכן אנחנו רוצים שהיהודים יחיו בישראל, ואנחנו רוצים שהם ידברו עברית.46 המהפכה בהוראת העברית התרחשה בחודש ספטמבר, 1992, כאשר היחידה לברית המועצות שלחה את ענת ליפשיץ לבלארוס. בבואה, קיבלה ליפשיץ רשימה של מאתיים וחמישים איש שנרשמו לאולפן. לא היו מורים לעברית בבלארוס, גם לא יהודים שידעו עברית בסיסית ברמה מספקת כדי להכשירם להוראה. כמו רבים מן המורים הישראלים לעברית, יצרה ליפשיץ אווירה ישראלית בחדר הכיתה באמצעות תמונות של ישראל שתלתה סביב, של פרחים ועצים, של הא"ב העברי, מפות וכיוצא בזה. היה חשוב לה להקנות לתלמידיה את אהבת ישראל, להראות מה יפה הארץ, מה בנו החלוצים ועד כמה גם כיום תורמים עולים חדשים לתהליך הבנייה הזה. "תחילה הם נעצו בי מבטים מוזרים, משום שהם רק רצו לדעת מה יש בחנויות, איזה עבודה אפשר למצוא, כמה עולה דירה." עם חלוף הזמן, הפנימו התלמידים את הדברים שליפשיץ לימדה והיו מסוגלים לשוחח בעצמם על הכנרת בצפון, על הנגב בדרום, על כך שכדאי לנסוע לישראל, ולו רק כדי לבקר בה.47 לאחר שישה חודשים הכשירה ליפשיץ את התלמידים המוכשרים יותר ללמד במקומה. כך נתאפשר לה להתחיל לנסוע לערים אחרות ולפתוח בהן אולפנים. כך התחילה לקום רשת ענפה של אולפנים. הקמה של אולפן החלה, לעתים קרובות, כאשר נציג הסוכנות היהודית יצר קשר עם דמות מפתח בקהילה יהודית מסוימת, במטרה לארגן פגישה ולבדוק אם יש בקהילה עניין באולפן. המשתתפים הוזמנו בהזמנה שעברה מפה לפה. ליפשיץ נהגה לפתוח את המפגשים האלה בקבלת שבת, עם הדלקת נרות ושירים. במהלך הערב, אם המשתתפים גילו עניין בכך, הסכימה ענת לשלוח אל הקהילה את אחד התלמידים המתקדמים שלה כדי לפתוח אולפן, או שהטילה את המשימה על מורה מקומי, שבדרך כלל לא ידע עברית יותר מן התלמידים. השיטה של ליפשיץ לא היתה אידיאלית, אך היא עבדה. היא נתנה למורים שלה הנחיות לשיעורים למשך חודש, וכאשר באו לקבל את השכר החודשי שלהם, היא נהגה לצייד אותם בשיעורים ותרגילים למשך החודש הבא. בדרך הזאת פתחה ליפשיץ 64 כיתות ללימוד עברית והכשירה תשעים מורים במשך שנתיים.48 בעיני היחידה, היתה ליפשיץ מודל לחיקוי למורים לעברית, שבשלב הזה כבר נשלחו לתקופות ממושכות יותר. המשימה העיקרית של אנשי החינוך של הסוכנות היהודית לא היתה הוראת העברית, אלא ארגון אולפנים נוספים והשתלמויות למורים באזור פעילותם. בשנת 1995 נתנה הסוכנות היהודית חסותה לכשלושים סמינרים למורים ומאה אנשי חינוך הובאו מחבר המדינות לישראל לצורך הכשרה מיוחדת.49 הוראת השפה העברית היתה פעילות מרכזית בעבודת היחידה מאז הקמתה. בכל הרפובליקות (שהיו לימים מדינות עצמאיות), משכו האולפנים שפע של תלמידים, צעירים וזקנים. אחדים באו כשהם מסוגלים לומר כמה משפטים פשוטים, לאחרים לא היה כל מושג על השפה העברית, אך רצו ללמוד את השפה, שככל שזכרו היתה שפת התפילה של סבא. רבים תכננו לעלות לישראל ורצו להתכונן לכך בעוד מועד. מספר היהודים במדינות ברית המועצות לשעבר הקוראים וכותבים כיום עברית ברמה כלשהי הוא מדהים, בעיקר כאשר לוקחים בחשבון ששנים ספורות קודם לכן הוסתרו ספרי העברית מאחורי כתביו של לנין, ולימוד השפה העברית נעשה בפחד. לקראת סוף שנת 1991 היתה הנוכחות של הסוכנות היהודית מבוססת למדי בטריטוריה שהיתה עד אז לא מכבר ארץ עלומה. הפעילות היהודית-הציונית הלכה וגברה, לאחר דורות של איסור לעסוק בכך. מספר השליחים שם הלך ורב. העובדות בשטח רדפו זה את זו והארגונים עשו כל מאמץ כדי לעמוד בקצב. לבסוף, בחודש אוקטובר 1991, נחתם ההסכם הראשון שאפשר לקיים טיסות ישירות בין ברית המועצות לישראל. ההסכם הזה, שייחלו לו זמן רב כל כך, היה אופייני לאפשרויות שהזדמנו לאחר התפרקות ברית המועצות חודשיים לאחר מכן. היתה זאת התפתחות היסטורית, שהציבה אתגרים חדשים ובעיות לא מוכרות. שוב הוכיחה הסוכנות היהודית את יכולתה להגיב מהר לשינויים המתרחשים חדשות לבקרים. תוך זמן קצר נסגרות תחנות המעבר במזרח אירופה ובמקומן הוקמו "תחנות יציאה" בחבר המדינות. יחד עם זאת, הטיסות הישירות גם נתנו דחף מחודש למאבקים המוכרים בין מחלקות הסוכנות היהודית, שראשי הסוכנות ניסו להפחית ולצמצם בעצם הקמת היחידה לברית המועצות וכינון נוכחות מאוחדת בה. בהקשר רחב יותר, תחילת הטיסות הישירות גרמה לשינוי מהותי בכל הקשור לעלייה לישראל. הערות:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
