| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
הגורמים החיוביים או גורמי המשיכה אל העם היהודי ואל ישראל הם, כאמור, בעלי חשיבות גדולה בתהליך ההתעוררות הלאומית בקרב יהודי ברית-המועצות, אולם נראה שהתהליך הקיף רק חלק מיהודי ברית-המועצות, וגם תוצאותיו מבחינת התגשמות הרעיון הציוני היו עד עתה חלקיות בלבד. א. פגישה עם יהודים וישראלים מחוץ-לארץ ומשיכה הדדית בין יהודי ברית-המועצות לאחר סגירה כמעט מוחלטת של גבולות ברית-המועצות בשנות השלושים, שוב נפגשו יהודי ברית-המועצות עם יהודים מחוץ-לארץ, שהיו רובם ככולם בעלי תודעה לאומית-יהודית חזקה, בשנים 1939 - 1941, כשצורפו למדינה זו שטחים מפולין, רומניה והמדינות הבלטיות, שבהם חיו כשני מיליון יהודים. מפגש זה נעשה ממשי יותר וקרוב יותר בתקופת המלחמה ואחריה, כאשר יהודי ברית-המועצות ויהודי השטחים המסופחים נמצאו באותם מקומות מגורים בצפון הרפובליקה הרוסית ובאסיה התיכונה. פגישה זו ופעילות הציונים, כפי שתוארה במבוא ההיסטורי, הפיחו רוח חיים בקרב חלק מיהודי ברית-המועצות בכל הנוגע לתודעתם הלאומית הדועכת. פתיחת גבולות ברית-המועצות לזרם מבקרים (עיתונאים, תיירים, אמנים, אנשי ספורט ומשלחות למיניהן) בתקופה הבתר-סטלינית, ובעיקר משנות השישים, אִפְשרה ליהודי ברית-המועצות לקבל מידע מהימן יותר וחיובי יותר על הנעשה בישראל ובקרב יהודי העולם וכמו כן לעורר תחושות של התרגשות והרגשת עצם קיומו של העם היהודי ולהדגיש את הקשר האורגני וההדוק של יהודי ברית-המועצות עמו. ביטוי להתעוררות לאומית וחיזוק הזהות הלאומית יש, כמובן, ברצון של היהודים לחיות בסביבה יהודית, להיפגש עם יהודים אחרים ולהרגיש קרבה ביניהם. בסקר של היהודים בברית-המועצות שנערך ב- 1976 טענו 50% מהמשיבים שיש להם קשרים חברתיים הדוקים עם יהודים אחרים, ושרוב ידידיהם יהודים. השאיפה לקיום חיים יהודיים משותפים קיבלה אישור גם לאור העובדה ש- 87% מן המשיבים אמרו שהיו מוכנים לשאת בהוצאות קיום מפגשים ליהודים כדוגמת בתי-קפה, מסעדות וכיוצא בזה, אילו נתאפשר הדבר. ואילו כשני שלישים מן המשיבים אמרו שהם מרגישים שייכות ליהודים בארצות אחרות.40 'לריסה פ', מהנדסת מקייב, הגיעה למסקנה שחייה היו שונים כאשר היא נמצאה בחוג של ידידים יהודים. הם יכולים היו לשוחח על עצמם כעל יהודים מדוכאים, לספר איש לרעהו כיצד הועלבו, נדחו והוצאו מכלל החברה'.41 סוניה קולינמן, מורה מאוֹרְסְק באורל, שבה אוכלוסייה יהודית מעטה בלבד, הרגישה תמיד רגש של מלאכותיות בסביבה הלא-יהודית. היא לא ידעה לשתות אלכוהול ואף שאלה רופא מדוע. הרגשה שונה היא, לדעתה, להימצא בין יהודים.42 ב. פעילות תרבותית יהודית עצמית הפעילות התרבותית היהודית – שהחלה במחצית שנות החמישים בהשמעת קונצרטים ביידיש, הקמת להקות חובבים, ארגון ערבי קריאה, הוצאת כתבי-עת ביידיש ופרסום ספרות יהודית ביידיש (ב- 1961) חיזקה ללא ספק בקרב חלק מיהודי ברית-המועצות את התודעה הלאומית הדועכת והיתה גורם רב משקל בהתעוררות לאומית גם בקרב הצעירים שלא ידעו כלל יידיש או ידעו מעט מאוד. יתר על כן, כפי שנראה בחלקו השני של הספר, להקות תיאטרון, קונצרטים ומפגשי תרבות אחרים היו גורם לא מבוטל לפעילות ציונית. המופע הראשון, לאחר הפסקה של כשבע שנים, של קריאה מיצירות שלום-עליכם ביידיש וברוסית בפי השחקן יצחק רַקיטין התקיים בטשקנט בפברואר 1955. באוגוסט 1955 התחילו להופיע במוסקבה בקונצרטים של שירים ביידיש הזמרים שאול ליובימוב וסידי טאל. תנופה רבתי בהופעות של שירה יהודית נתנה הזמרת נחמה ליפשיץ. זמרים אחרים שפעלו רבות להפצת השיר היהודי היו אמיל הוֹרוֹביֶיץ, מיכאל אלכסנדרוביץ, אנה גוּזיק, זינובי שולמן, קלרה ואגו, מרינה גורדון ומישה אפלבאום. ב- 1956 הוקמו בערים וילנה ודְווינסק להקות חובבים דרמתיות ראשונות בברית-המועצות. ב- 1957 הוקמו ארבע להקות בערים טאלין, לבוב, טשקנט ולנינגרד. בסך-הכל הוקמו בשנים 1956 - 1967 20 להקות, מהן 10 מקצועיות, 6 חובבניות, 3 מקהלות ולהקת ריקודים אחת. החשובות ביותר היו הלהקה הדרמתית של בנימין שוֹורצר שהוקמה במוסקבה ב- 1962, התיאטרון הדרמתי בבירובידז'אן שהוקם שהוקם ב- 1967 והתיאטרון היהודי-עממי בווילנה שהוקם ב- 1960. 43 בשנים 1968 - 1978 נוסדו התיאטרונים האלה: התיאטרון העממי היהודי בקישינייב (מקום להקת סידי טאל), חוג תיאטרלי בקייב והתיאטרון הקמרי-המוסיקלי בבירוביד'זאן בהנהלתו של י' שֶׁרְלינג, שהוקם ב- 1978 ופועל עד היום. בשנים האחרונות נעשו ניסיונות, הן בחוגים היהודיים הכלליים הפועלים לחידוש התרבות היהודית בברית-המועצות והן בחוגים הציוניים, להחיות את התרבות היהודית (ביידיש ובעברית).44 הרפרטואר של התיאטרון היהודי הרשמי כלל מחזות של שלום-עליכם, גולדפדן, גרשנזון, פרץ הירשביין (מהקלסיקונים במחזאות היידיש), מחזות של מחזאים סובייטים ביידיש כמו מ' סֶקציֶיר, משה קוּלבַק והירש קַנוֹביץ, ומחזות מתורגמים ליידיש משפות אחרות. התוכן היהודי של מחזות אלה התקיים למעשה בכל שלושת הסוגים, על אף ההבדלים במגמות המחברים ושימת הדגש על יסודות לאומיים שונים. אם כי המִּמְשל הסובייטי ניצל את התיאטרונים והלהקות לעתים קרובות למטרות תעמולה (כמו השיטה המקובלת של מתן הוראות להקדים להצגה 'דברי הסבר' על חיי התרבות היהודית 'המשגשגים' בברית-המועצות), הם מילאו תפקיד לאומי לא-מבוטל. קשה, כמובן, להשיב על השאלה כמה יהודים ביקרו בתקופות שונות בהצגות ובקונצרטים ביידיש. בשנת 1958 (כלומר שלוש שנים לאחר חידוש הפעילות התרבותית היהודית) טען סגר שר התרבות הסובייטי אלכסנדר דנילוב שבשנת 1957 בלבד התקיימו 3,000 קונצרטים ביידיש בפני קהל של שלושה מיליון מאזינים,45 אולם נראה שנתונים אלה רחוקים מאוד מהמציאות. כך, בדיווח של אברהם אגמון, מזכיר השגרירות הישראלית במוסקבה מ- 18 בספטמבר 1956, נאמר:
על רוחם הלאומית של הזמרים והאמנים היהודים ואהדתם הרבה לישראל מדווח א' שלוש:
על השפעת הופעות הזמרים היהודים מחוץ-לארץ אנו למדים מהדיווח הבא: 'הופעותיו של הזמר יאן פירס [ביוני-יולי 1956] נהפכו לשליחות יהודית מעודדת שאין לזלזל בערכה. על קהל האלפים ששמעוהו בקונצרטים במוסקבה, לנינגרד וקייב, ברדיו ובטלוויזיה השאירה הופעתו היהודית ושיריו ביידיש רושם בל יימחה'.48 לפי חישובינו התקיימו בשנים 1955 - 1967 178 הופעות ביידיש בברית-המועצות.49 מספר ההופעות גדל במידה ניכרת בשנות השבעים, ובשנים האחרונות נעשים מאמצים לנצל את תקופת הקוניונקטורה החדשה להרחבת הפעילות התרבותית בהקמת להקות תיאטרון חדשות, מועדונים וקורסים ללימוד השפה וההיסטוריה היהודית. בנוגע לפעילות בתחום התרבות היהודית בברית-המועצות יש לציין במיוחד את חשיבותן הרבה של ההופעות המעטות יחסית של אמנים ישראלים בברית-המועצות, שתרמו להתעוררות לאומית יהודית בעיקר בקרב הצעירים. על השאלה 'האם השתתפת בחוג דרמתי, להקה או מקהלה יהודית?' השיבו 9.5% מהנשאלים בסקר הפעילים הציוניים 'כן' וכפי שנראה בחלק השני של הספר חלק מהם אף החלו את פעילותם הציונית במסגרת השתתפותם בלהקות ומקהלות יהודיות. ג. פעילות דתית שינויים חשובים בהתייחסות לדת היהודית והזעזוע העמוק שהביאה אתה המלחמה בנפשם של יהודי ברית-המועצות – לרבות היהודים מהדור הצעיר, שהתחנכו על ברכי התורה האתאיסטית (חשוב להזכיר שכבר ב- 1929 השתתפו בארגון 'הכופרים הלוחמים' הסובייטי 200,000 יהודים,50 שהיוו יחד עם משפחותיהם יותר משליש של האוכלוסייה היהודית בברית-המועצות) – גרמו לזרימה של יהודים רבים לבית-כנסת – מחזה שלא נראה בברית-המועצות זה זמן רב. בית-הכנסת התחיל למלא לא רק תפקיד דתי טהור אלא גם תפקיד לאומי ממדרגה ראשונה, משום שהיה מקום מפגש כמעט בלבדי לשארית הפליטה ובו גם היה אפשר היה לקבל סיוע חומרי. מרדכי נמיר, הציר השני של מדינת ישראל בברית-המועצות, מתאר את הפגישה עם יהודים בבית-הכנסת הגדול במוסקבה ב- 1948:
בתקופת שיא הטרור הסטליני נגד האוכלוסייה היהודית בשנים 1949 - 1953 חלה ירידה משמעותית בביקורים בבתי-הכנסת בשבתות ובימי החול. עם זאת, בחגים ובמיוחד בימים-הנוראים היתה נהירה של יהודים, לרבות צעירים לבתי-כנסת. מר א' ארוך, מזכיר שני בצירות ישראל במוסקבה, דיווח בנובמבר 1950:
חיים שורר, עורך דבר, שביקר בברית-המועצות ב- 1954, מתאר את ביקורו בבית-הכנסת הגדול במוסקבה ביום כיפור: 'בית-הכנסת היה כה מלא ומגודש, שלא יכולתי לזוז ממקומי אף צעד אחד קדימה. נדחקו ארבעת אלפים יהודים - - - הם הביטו במשך שעות ללא הרף אל הפינה בה ישבו אנשי ישראל'.53 ב- 1956 ביקרה משלחת של רבנים מארצות-הברית בראשות הרב דוד הולנדר בברית-המועצות וסיירה במוסקבה, בלנינגרד, בקייב, באודסה ובערי גרוזיה. ליווה אותה הרב שלייפר ואלפי מתפללים קיבלו אותה בהתרגשות.54 ביקורים של שגרירי ישראל ואנשי השגרירות היו סיבה להפגנת אהדה יהודית כלפי מדינת ישראל. כך בקייב ב- 1958, כאשר הגיע שגריר ישראל, התחיל הקהל שהכירו לקרוא 'אבידר, אבידר'. הוא נתקבל בחום בלתי רגיל. הוא כותב: 'איזו הפתעה נעימה! זכות גדולה לנו בואכם להתפלל בציבורנו'.55 מראשית שנות השישים נהפך בית-הכנסת למפגש לאומי קבוע לנוער היהודי, ורק מעטים מהם הגיעו לבית-הכנסת מטעמים דתיים. החג הפופולרי ביותר בשביל ציבור זה נעשה שמחת-תורה. ב- 1961 התכנסו בלנינגרד, לפי אומדן של עיתונאי, כ- 12,000 איש בחג זה,56 ואילו במוסקבה ב- 1964 באו לחגוג את שמחת-תורה כ- 50,000. 57 השלטונות הסובייטים ניסו להפריע לכינוסים המוניים אלה, אולם בדרך כלל ללא הצלחה. כתריאל כץ, שגריר ישראל בברית-המועצות בשנים 1965 - 1966, שבביקורו הראשון בספטמבר 1965 בבית-הכנסת הגדול במוסקבה מצא לא יותר מ- 300 - 400 מתפללים, מציין ש'בערב החג בבית-הכנסת הגדול נכונה לי הפתעה גדולה – הרחוב מלא המון יהודים, לכל-המועט חמשת אלפים איש ואישה, ברחוב כבתוך בית-הכנסת נראו אנשים צעירים יותר'.58 ואילו ב- 1966 הוא מצא: 'גילויי היזדהות יהודית בפומבי, מצד קבוצות של צעירים וצעירות, חורגים כבר מחגיגת שמחת-תורה ומביקורים בקהל המון בית ישראל - - - גם בחג הפסח התגודדו במבואות בית-הכנסת צעירים וצעירות, הם באו להיות בין בני-עמם בחג החירות'.59 קשה מאוד לאמוד את מספר המתפללים בבתי-הכנסת והמניינים הרבים המפוזרים בכל רחבי ברית-המועצות, כלומר לדעת מהי מידת ההשתתפות הפעילה של היהודים בתפילות בימי חול, בשבתות ובחגים, ובמיוחד מהו אחוז הבאים לבית-כנסת מטעמים לאומיים גרידא ולא מתוך אמונה דתית. לפי הנתונים הסובייטיים הרשמיים משנות השבעים בעיר נובוסיבירסק, שיש בה אוכלוסייה יהודית בת 11,200 איש, השתתפו בחגים 100-200 מתפללים, בקויבישב שחיים בה 16,000 יהודים השתתפו 150 - 450 מתפללים, בלנינגרד שיש בה 160,000 יהודים השתתפו 2,000 - 2,500 מתפללים, בקישיניב התפללו 800-900 (3% מהאוכלוסייה הבוגרת).60 ישראלי שביקר בברית-המועצות באוגוסט 1979 מצא רק כמה מניינים מתפללים במוסקבה בימי חול: בשבת היו כ- 350 איש, רובם זקנים. בלנינגרד התפללו בשבת כ- 100 איש ובקייב כ- 80. 61לעומת זאת, שונה המצב בחגים ובמיוחד בראש-השנה, בשמחת-תורה ובפסח. כך למשל ב- 1981 בחגיגות פסח השתתפו במוסקבה כ- 5,000 יהודים ובשמחת-תורה כ- 20,000. 62 וכותב עמנואל מיכלין:
מצב עגום הרבה יותר קיים בפריפריות של ברית-המועצות, חוץ מהאזורים שמתגוררים בהם היהודים ההרריים, הגרוזינים והבוכרים. בספר יוצא מן הכלל מבחינת חשיבותו התיעודית, שהרי הוא מבוסס על ביקורים במקומות בשנים 1979 -1981, בית-הכנסת, ההרוס, אך הבלתי מנוצח, שכתב פעיל העלייה סמיון יַנטוֹבסקי ושפורסם בישראל ב- 1987 תחת שם הכינוי 'ישראל תייר'.64 כולל ההשלמות לספר שפורסמו ב- 1989, 65 אנו למדים שבערים לא מעטות, בעלות אוכלוסייה יהודית לא מבוטלת ולעתים אף ניכרת בקושי, אפשר למצוא בית-כנסת דל ועלוב עם מניין מתפללים. יתרה מזו, יהודים רבים המתגוררים באותה העיר אינם יודעים כלל וכלל על קיומו של בית-הכנסת בעירם או מהי כתובתו, ובכל זאת המחבר יצא מעודד מסיורו הארוך בכל רחבי ברית-המועצות, ועל כך גם מצביעה כותרת ספרו. בייחוד הרשימה אותו רוח ההתעוררות הדתית בקרב הדור הצעיר המתבולל לחלוטין והרחוק מכל עניין יהודי, הבאה לידי ביטוי בקיום מצוות הדת, במתן שמות יהודיים לילדיהם, בשאיפה ללמוד את השפה העברית ולחקור את תולדות עמנו. מהפעילים הציוניים בשנים 1967 - 1972 78.1% לא קיבלו חינוך דתי, 6.5% למדו בחדר ו- 13.1% קיבלו חינוך דתי בבית. מהם 9.9% ביקרו בבית-כנסת באורח סדיר, 23.3% באורח בלתי-סדיר, ואילו 51.2% ביקרו בבית-כנסת רק בחגים. מעניינות הן הסיבות לביקורים בבית-כנסת. 21% אמרו שהסיבה לביקור בבית-כנסת היא דתית, 42% אמרו שמדובר בביטוי להכרה לאומית, ו- 13.5% אמרו שהסיבה היא רצונם לפגוש יהודים. החג הפופולרי ביותר בקרב הפעילים הציוניים מבחינת ביקור בבית-כנסת היה שמחת-תורה (62.5%), ואילו בחג החנוכה ביקרו בבית-הכנסת 26.9%. 66 בסקר האוכלוסייה היהודית הכללית שנערך ב- 1976 בברית-המועצות התברר, ש- 23% גברים ו- 18% נשים השיבו שהיו מבקרים בבית-כנסת, 49% גברים ו- 52% נשים השיבו שהיו מבקרים בבית-הכנסת לעתים, ואילו 28% גברים ו- 30% נשים לא ביקרו כלל.67 בין היהודים הדתיים הצעירים נמצאים רבים שהגיעו לדת בדרך סלולה וטבעית, כיוון שנולדו וחיו במשפחות דתיות, ומהם שהגיעו לדת היהודית דרך חיפושים והתלבטויות. איליה (אליהו) אֶסאס, ממייסדי הקבוצות הדתיות במוסקבה בשנות השבעים, מציין: 'לגבי תופעה דתית-כללית אני מדגיש יותר את הצד הפנימי, כי אצל רוב האנשים לא באו כחיפוש כללי, אינטליגנטי, אלא כחיפוש לאומי יותר, שורשי יותר, ויש דברים נעימים, כמו חגים, שבת וכו'. אך היה מיעוט שהגיע מחיפושים של משמעות פילוסופית, חיפשו בנצרות, אך מצאו את היהדות כתשובה פילוסופית. זה היה מיעוט ניכר מבחינה כמותית ואיכותית, כ- 15%'. 68 פרופ' ירמיהו ברנובר, שהגיע אף הוא לדת בדרך חיפושים ממושכים, ציין באחד הראיונות עוד ב- 1982: 'לפי הנתונים שבידי מקיף גל זה כבר אלפי צעירים, בעיקר בגילאי 20 - 30, רובם ככולם בעלי השכלה אקדמאית, הם מקדישים את זמנם ללימוד אינטנסיבי של נושאים ביהדות, החל מחומש עם פירוש רש"י וכלה בפילוסופיה יהודית. רבים מהם נחשבים לבעלי-תשובה שהחלו לקיים מצוות'.69 פינחס גיל, שהיה פעיל ציוני במוסקבה וחזר בתשובה בישראל, חושב שמספר בעלי-התשובה בברית-המועצות מגיע לעשרת אלפים.70 נראה שכל הנתונים המובאים כאן אינם מבוססים כלל על מִפְקדי אוכלוסין או סקרים כלשהם, ועל כן קשה לקבלם אף בתור אומדנים סבירים. מה שלא מוטל בספק הוא שמשנות השמונים גבר זרם החוזרים בתשובה בקרב פעילי העלייה מברית-המועצות, ועל כך נעמוד בחלקו השני של הספר. ד. הקמת מדינת ישראל, קיומה ופעולתה למען יהודי ברית-המועצות הקמת מדינת ישראל ומעורבותה החיובית של ברית-המועצות באירוע היסטורי זה השפיעו ללא ספק על ציבור יהודי רחב, ובייחוד על חלק מהדור הצעיר שהתאכזב בעת המלחמה ואחריה מהמדיניות הסובייטית הרשמית ומיחס האוכלוסייה הסובבת ליהודים. מדינת ישראל, מיד עם הקמתה, היתה סמל ותקווה למציאת פתרון מיָּדי לבעיית יהודי ברית-המועצות. היא הביאה להתעוררות לאומית רחבת ממדים. ברוך וייסמן, שהצליח להעביר ב- 1955 לישראל את 'איגרותיו' הכתובות עברית ושרוב ימיו פעל במסגרת הפעילות התרבותית של היבסקציה, כותב על חשיבות התמורה במדיניות ברית-המועצות כלפי היישוב בארץ-ישראל: 'ופתאום – ממשלת ברית-המועצות מצדדת אף היא בזכותו של עם ישראל לקיום לאומי עצמאי! קראנו את הנאומים הנלהבים של באי-כוח ברית-המועצות באו"ם, גרומיקו, צרפקין וכו', על זכויותיו הצודקות של עם ישראל בבעיית פלסטינה ולא האמנו למשמע-אוזנינו: נאומים כאלה'.71 להקמת מדינת ישראל היתה השפעת פלא עליו: 'קורא אני בלחש וברטט-נשמה כתובת קצרה זו ואומר לנפשי: הכתובת היא נכונה, מדויקת היא בתכלית הדיוק; מדינת ישראל, כל בר-בי-רב יודע שעל פני כדור-הארץ ישנו כבר פס אדמה על חוף הים-התיכון שמדינת ישראל שמו'.72 משהוקמה צירות ישראל במוסקבה, התחילו להגיע אליה מיד מכתבים מיהודי ברית-המועצות כתובים רוסית או יידיש ולעתים גם עברית. מומחה לבניין, המציע את שירותו למדינת ישראל כותב ב- 10 בספטמבר 1948: 'בחדווה הייתי מוסר את ידיעותי וניסיוני – ואם יהיה צורך את חיי – למען ביצורה, פריחתה וגידול אונה של מדינת ישראל, כי סבור אנוכי ש"השאלה היהודית" יכולה להיפתר בחיוב, במידה רבה, על-ידי מדינה יהודית'.73 בן 76 ממוסקבה כותב ל'מצפה מכבר-מכבר לציר היהודי במוסקבה': 'איזה אושר! איזו שמחה! תקוותנו וחלומנו בני האלפיים היו למציאות! מי יכול היה לנבא לעמו העתיק והנע-ונד, כי גם יום שמשו יגיע, וכי גם הוא יהיה חבר שווה במשפחה הכללית של כדור-תבל; כי ליד ממשלות רבות ישמשו גם נציגיו'.74 ויהודי סובייטי אחר מביע את משאלת-לבו: 'אחי בני עמי! רצוני לעלות לארץ אונייה שכולה תוצרת-הארץ. העיקר הוא לא בביאתי שמה, אם לא אזכה להיכנס לארץ היא תיבנה בלעדי, אבל רצוני שאוניות ארץ-ישראל ישוטו בכל התבל תחת נס ישראל ויובילו אתן בני-ישראל'.75 אם הקמת מדינת ישראל ועצם קיומה על כל סמליותה הרבה, הם גורמים סטטיים, בבחינת מגדלור בחשכה שאליו אפשר לכוון את המאוויים והחלומות, הרי אירועים היסטוריים בעלי חשיבות קיומית עליונה, כמו מלחמות ישראל מאז מלחמת העצמאות ועד מלחמת לבנון, הם המניעים הדינמיים הפועלים ללא הרף ובצורות שונות על יהודי ברית-המועצות. מלחמת הקוממיות והגבורה של מדינת ישראל הנולדת על רקע האהדה הסובייטית הרשמית הביאה לא רק גל התרגשות והתלהבות יהודית המונית, שמצאה ביטויים אין-ספור, אלא גם פניות רבות לצירות ישראל להתגייס לצה"ל ולהילחם נגד מדינות ערב. רב-סרן יהודי בצבא האדום כותב בעברית אל הנספח הצבאי הישראלי: 'אדוני הפּוֹלקוֹבְניק, מר רטנר! בקשתי לפניך, אדוני הפולקובניק העברי (לבי הומה בזוכרי שזה אתה אחד מהראשונים מאנשי המלחמה העברים על ארץ מולדת), היא אפשרות ליהודי שלחם ארבע שנים נגד הפשיזמוס לנסוע לארץ מולדת, לארצנו היקרה, כדי להיות בשעה זו בין טובי עמנו הנושאים את נפשם בעד החופש של הזקן בעמים. יחי שר-הצבאות בן-גוריון!'.76 מפנה חשוב, כפי שנראה בהמשך, בהתעוררות הלאומית-ציונית חל ב- 1956, בעת מבצע-קדש ואחריו: ההתעוררות היתה רחבת היקף וכללה חוגים יהודיים חדשים ונוער יהודי שהיה רחוק עד אז מכל עניין יהודי וציוני. בעת המבצע נערכו פעולות לאיסוף כספים למען קרן-המגן הישראלית וחלה עלייה ניכרת בהתעניינות בישראל ובאפשרויות העלייה. יהודים אף העזו לעמוד בגלוי נגד התעמולה האנטי-ישראלית הקיצונית בתקופה זו.77 אין לנו נתונים כלשהם שמצביעים על יחסה של רוב האוכלוסייה היהודית אל מדינת ישראל בעת מלחמת ששת הימים, וייתכן שיש הגזמה בהערכה המקובלת כי היא היתה גורם מכריע בהתעוררות הלאומית והציונית בברית-המועצות. עם זאת, אין ספק כלל שהיתה לה השפעה לא מבוטלת על חלק מהאוכלוסייה היהודית ובייחוד על הדור הצעיר, שכבר נולד בימי מלחמת העולם השנייה או מִיָּד אחריה. בסקר הפעילים הציוניים על השאלה 'האם הזדהית עם עמדת ישראל בזמן מבצע-קדש?' השיבו 72.7% שהזדהו ו- 13.3% השיבו שלא הזדהו. ובנוגע למלחמת ששת הימים השיבו 26.6% שהיתה להם דאגה גדולה לגורל ישראל, 20.8% שהיה להם חשש לגורל ישראל, ואילו 13.3% התעניינו בביטחון ישראל וגורלה.78 היהודי המתבולל, שהיווה ללא ספק את רוב-רובה של האוכלוסייה היהודית, היה בוודאי מעדיף להתעלם לחלוטין מעצם קיומה של ישראל, לו הדבר היה בידו. אבל ברוב המקרים אין לו יחס עוין כלפיה, ולעתים הוא גם גאה בקיומה ונהנה מפירות הישגיה ומאבקה למענו. ביטוי מובהק ליחס כזה אנו מוצאים בשיר 'ברית' של המשורר סמיון ליפקין, שנכתב כנראה מיד לאחר מלחמת ששת הימים ופורסם בדצמבר 1968: בה טמונה חרדתי, חרדתך, התגובות למלחמת יום-כיפור ב- 1973 היו כבר בתקופה של דיפרנציאציה ברורה יותר בין קבוצות אוכלוסייה יהודית בברית-המועצות כלומר הבחנה בין חברי התנועה הציונית ואוהדיה, שהתכוננו לעזוב את ברית-המועצות ולהגר לארצות המערב (ראשית הנשירה), ובין קבוצות שונות של האוכלוסייה היהודית המתבוללת.80 כצפוי, פעילי התנועה הציונית הגיבו מיד ובצורה נחרצת בתמיכה מלאה בישראל הנלחמת על קיומה. הם אף הכירו בעובדה שהם תומכים במדינת 'אויב'. הקולונלים י' דווידוביץ, ל' אוֹבְּסישְׁצֶר ונ' אוֹלשַׁנסקי כותבים במכתב לגב' גולדה מאיר ומשה דיין: 'בעת ההתקפה הערבית-פשיסטית החדשה על מדינת ישראל אנו אתכם, מוכנים למסור את חיינו להגנת העניין הצודק של עמנו'.81 ואילו הפעילים הציוניים במוסקבה כותבים: 'קשה לבטא במלים הזעזוע שגרמו לנו המאורעות. כל אהדתנו לעם ישראל, איננו מפקפקים בהקרבה לגבורה של עמנו וביכולתו לעמוד בפני ההתקפה, כפי שהוא הוכיח לא פעם אחת גם בעבר. אנו עמכם בימי מבחן אלה'.82 מכתבי אהדה ותמיכה ברוח דומה נשלחו גם מערים אחרות בברית-המועצות. אלה שעמדו לעזוב את הברית-המועצות לאחר קבלת היתרי יציאה חששו שהמלחמה יכולה להביא לסגירת הגבולות, כפי שקרה לאחר מלחמת ששת הימים. ואילו אחרים, שרק הגישו את ניירותיהם, שאפו להוכיח שלא זו בלבד שהמלחמה לא שינתה את שאיפתם לעלות לישראל, אלא בדיוק להפך, היא חיזקה אותה. הרגשה דומה פיעמה בלבם של היהודים שהתכוונו להגר לארצות-הברית.83 קשה יותר לדעת על תגובותיהם של יהודים מקבוצות אוכלוסייה יהודית-קומוניסטית או מתבוללת, אולם העדויות הלא-מעטות שהגיעו אלינו מראות שבעת המלחמה היהודי הסובייטי חיפש מיד את פתיחת העיתון ידיעות על הנעשה בישראל ובמזרח התיכון. כמובן, יהודי ברית-המועצות גאים לא רק בהישגיה הצבאיים של ישראל, שאפשרו להם לזקוף את גוום ולתת תשובה ניצחת לכל האנטישמים המכריזים השכם והערב על פחדנותם של היהודים, אלא גם בקליטת המהגרים הרבים מארצות רבות ובהישגים מרשימים בתחום הכלכלה והמדע. פעילותה של מדינת ישראל למען יהודי ברית-המועצות, הן ביחסיה הדו-צדדיים עם מדינה זו והן בזירה הבינלאומית ובקשר עם יהדות העולם תידון בחלק השלישי של הספר. כאן נציין שלפעילות זו היתה השפעה בלתי-מבוטלת, שהרי יהודי ברית-המועצות ראו במשך שנים רבות בפעילותה הממשית של מדינת ישראל למענם בכל המישורים והאמצעים העומדים לרשותה את המוצא הכמעט יחיד להצלחה במאבקם הבלתי-שווה עם עוצמת השלטון הסובייטי. מאבקה של ישראל למענם בזירה הבינלאומית נטע בהם את ההרגשה שאין הם מנותקים לגמרי, ויש להם גיבוי ציבורי-פוליטי רחב ובעל משקל.
לחלק נוסף של המאמר: הערות שוליים:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
