| מאגר מידע |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
נושא ההגירה מברה"מ הפך להיות נושא רגיש ומורכב. בשנות העשרים, מיד לאחר המהפכה, אִפשר השלטון למתנגדי המהפכה להגר. הגבולות נסגרו בסוף שנות העשרים, ובמסגרת בניית החברה הסוציאליסטית הטוטליטארית ננעלו השערים בפני האזרחים הסובייטים, להוציא הגלייתם של אישים כטרוצקי. מלחמת העולם השנייה יצרה, באופן טבעי, תנועת נדידה גדולה של אזרחים סובייטים, אשר בגין המלחמה, עברו יחדיו גבולות. רבים נשארו מחוץ לברה"מ, ורבים הורשו לצאת ממנה במסגרת הניסיונות להשבת הסדר לקדמותו הן במזרח הרחוק והן באירופה. מבחינה יהודית, היה נושא ההגירה מברה"מ רווי במתח לאומי ובין-לאומי הקשור באופן אינטגרלי למאבק הציבורי בתוך ברה"מ ומחוצה לה. חרושצ'וב האמין באמונה שלמה כי החברה הסובייטית המתפתחת בברה"מ היא חברה עדיפה על כל חברה קיימת אחרת ובוודאי על זו הקפיטליסטית. מבחינתו, שילוב של פתרונות כלכליים, רפורמות בנושא הלאומי וחוסן לאומי היוו את המסד להתפתחותה של החברה הסובייטית, חברה שבעיקרה הִנה אַל לאומית ואינה יכולה להיות מסוגרת וסגורה בתוך עצמה ובתוך גבולותיה. במערב מקובל היה לחשוב שההגירה מברה"מ אינה אפשרית לפי התפיסה הסובייטית, מסיבות אידיאולוגיות. זאת, כיוון שאם החברה הסובייטית היא עליונה ועדיפה הרי שאדם שפוי לא ירצה לעוזבה, ובמידה ומישהו מעונין לעוזבה, סימן שהוא זקוק לחינוך מתקן על-מנת להחזירו לדרך הישר. כלומר, להכיר בעליונותה ובעדיפותה של החברה הסובייטית, שעל הפרט למצוא בה את מקומו, ובמסגרת החברה הסובייטית יש לאפשר לכל אחד מהאזרחים ולכל קבוצה אתנית להגשים את עצמם. חרושצ'וב (זיכרונות עמ' 520 - 523) קרא תגר על תפיסה זו. נקודת המוצא שלו הייתה שהעולם הקפיטליסטי משול לגיהינום והחברה הסובייטית לעומתו, המהווה את הגשמת הסוציאליזם, היא חברה מתקדמת ביותר. חרושצ'וב נקט בלשון תנכית, וטען שהחברה הסובייטית משולה ל"גן עדן", לא משום שהשפע החומרי קיים בכל מקום והאדם צריך רק להושיט יד וליהנות ממנו, אלא משום שהיא חברה נעלה מבחינת היחסים השוררים בה בין הבריות וערכיה המוסריים. החברה הסובייטית היא חברה מוצלחת רבת הישגים ושופעת הצלחות. מדוע צריך לסמן גבולות סגורים סביב ההצלחה? מדוע יש לשים מנעולים בחברה הסובייטית שבה פועלים האנשים מתוך רצון ומשתייכים אליה מתוך החלטה מצפונית. אי-לכך, על הגבולות להיות פתוחים, כי לא ניתן להגשים חופש על-ידי הקמת חומות. לפי תפיסתו של חרושצ'וב, מי שאינו מתאים לחברה הסובייטית יכול לעזוב. ייתכן, שמבחינה הגיונית, בין מאתיים וארבעים מיליון אזרחים נאמנים ישנו קומץ אנשים יוצא דופן. אנשים אלו אינם מתאימים להיות אזרחים סובייטים. הם אינם מסוגלים להתעלות על עצמם ולהשתלב בחברה הסובייטית ויש לאפשר להם להגר. חרושצ'וב מגדירם בשמות גנאי, אך לא ראה כל סיבה למנוע את יציאתם. לצורך חיזוק טענתו, הסתמך חרושצ'וב, על "אשלי רברבי" (אילן גדול), על לנין עצמו, אשר אִפשר לגורמים אנטי-מהפכניים לצאת לגלות, משום שלדעתו, אין מקום לבוגדים בתוך ברה"מ. חרושצ'וב הזכיר שני מקרים אינדיבידואליים רגישים, שהוא טיפל בהם, אישית, בהתאם לתפיסתו הכללית. מדובר היה בפסנתרן הצעיר ולדימיר אשכנזי שהתחתן עם אישה אנגלייה ולאחר מספר שנים של מגורים במוסקבה יצאו השניים לבקר את משפחתה בלונדון. האישה סירבה לחזור לברה"מ, ואשכנזי התייצב בשגרירות הסובייטית בלונדון והסביר את הדילמה הקשה בה מצא עצמו: אין הוא מעונין לעזובה את אשתו ואין הוא רוצה לעזוב את מולדתו. הוא הביע נאמנות לברה"מ ורצון להישאר אזרח ואמן סובייטי. גורמי הביטחון התנגדו לכל פשרה בעניינו וחרושצ'וב בעצמו התערב והכריע כי אשכנזי יישאר אזרח סובייטי, אך מסיבות אישיות יורשה לו לגור בלונדון. לדעתו, עדיף היה שיישאר אמן בין-לאומי סובייטי, מאשר להכריחו לחיות בברה"מ או להופכו לעריק. חרושצ'וב הזכיר את הבלרינה מאיה פליסטצקיה, שגורמי הביטחון סירבו לאשר לה לצאת עם ה'בולשוי' לסיור במערב מחשש שתערוק. הוא התערב בעניין ודרש שיאפשרו לה לצאת לחו"ל כי "אי-אפשר לשמור על גן עדן באמצעות שער נעול". חרושצ'וב התייחס לנושא ההגירה כאל נושא שולי, ונקט בעמדה עקרונית-הומנית שיש לאפשר "רה-פטריאציה". כלומר, יש לאפשר לבני לאומים החיים בברה"מ, שארצם נמצאת מחוצה לה, להגר לארצותיהם, זאת, על-פי הסכם עם המדינות הנוגעות בדבר. חשוב להדגיש שהאינטרפרטציה לגבי השאלה מי זכאי לשוב למולדתו הייתה רחבה ביותר, וכללה את הגרמנים והיוונים בברה"מ האירופית ואת המונגוליםוהקוריאנים במזרח הרחוק, שרבים מהם חיו ברוסיה שנים ואף דורות רבים. על בסיס עיקרון זה נחתם הסכם רה-פטריאציה שני עם פולין בתאריך 25.3.1957, שלפיו בני הלאום הפולני, שהיו אזרחי פולין בשנת 1939, הורשו לצאת את ברה"מ. כמו-כן, חל ההסכם על בני הלאום היהודי שהיו אזרחים פולניים באותה שנה. במסגרת יחסי ברה"מ ופולין, בראשותו של המנהיג החדש ולדיסלאב גומולקה, נחתם הסכם שהוכנסו בו שיפורים לעומת זה שנחתם מיד עם תום המלחמה. גם הפעם יצאו מברה"מ לפולין כמה עשרות אלפי יהודים. מעניין לציין, שלגרמנים, לליטאים, לאוקראינים ולבילורוסים, שהיו אזרחים פולנים, לא אפשרו לצאת את ברה"מ כמו בהסכם הראשון(לפי נתונים של לשכת הקשר יצאו כ- 30,000 יהודים לפולין). הפעם אִפשר ההסכם לעזוב את ברה"מ במשך תקופה ארוכה, יחסית (משנת 1957 ועד 1960), ורבים מיהודים אלו הגיעו מפולין לישראל, תוך זמן קצר. הסטטיסטיקה הסובייטית לא כללה את היהודים שיצאו לפולין, ונראה שהייתה החלטה ספציפית מבחינת היציאה מברה"מ, שהפלתה את היהודים לטובה. ביוני 1957, בתשובה לשאלתו של הכומר האמריקאי ג'רום דיויס, האם יאפשרו ליהודים לעלות לישראל, השיב חרושצ'וב שברה"מ אפשרה ליהודים לצאת לפולין, בידיעה ברורה שרובם ימשיכו מפולין לישראל (Jewish Chronicle' 23.8.1957'). בין השנים 1956 - 1959, שבו כ- 6,000 ספרדים לספרד. בשנות השישים הורשו כ- 8,000 יוונים לשוב ליוון, חלקם היו תושבי רוסיה הצארית מקדמת דנא. וביניהם היו גם כאלה שהגיעו מתורכיה והיו ברובם קומוניסטים יוונים שברחו לברה"מ לאחר כישלון ניסיון ההפיכה הקומוניסטית ביוון בשנת 1949. בשנת 1955, לפי הסכם עם הקאנצלר קונארד אדנאור, הורשו 10,000 שבויי מלחמה גרמנים שחיו בברה"מ לשוב לגרמניה, ומשנות השישים החלה הגירתם של אזרחים סובייטים ממוצא גרמני, שחיו בברה"מ במשך מאות בשנים, לגרמניה המערבית, שנעשתה בעקבות הסכם מיוחד. במשך השנים יצאו כמאה וחמישים אלף גרמנים מברה"מ. ליחס מיוחד זכו גם הארמנים אשר רבים מהם הורשו להתאחד עם משפחותיהם באירופה ובאמריקה. היחס להגירה התבסס על ערך הומאני, בנוסף לרה-פטריאציה, והוא "איחוד משפחות". ברה"מ אימצה את הערך ההומני כי זכותו של אדם להתאחד עם משפחתו הנמצאת בחו"ל. חרושצ'וב הבין את הרגישות הגדולה הטמונה בערך זה, וניסה להוכיח שברה"מ, כמדינה הומנית, מוציאה אותה לפועל ביחסיה עם ארצות זרות. ביוני 1959, בעקבות כינון יחסים דיפלומטים בין אוסטרליה לברה"מ, הורשו עשרים ואחד אזרחים סובייטים להגר לאוסטרליה על-מנת להתאחד עם בני משפחותיהם, וכעבור זמן קצר, במרץ 1960, דיווח ה- AP כי במסגרת איחוד משפחות היגרו כאלף אזרחים סובייטים לארצות הבאות: קנדה, אנגליה, ארגנטינה ושבדיה (National Jewish Monthly. March 1962). הגירה של יהודי ברה"מ בתופתו של חרושצ'וב 1964 - 1953
חשוב לציין שמתוכם 2,411 קיבלו אשרות לישראל. מבחינה סובייטית, איחוד המשפחות בוצע על-פי דרישות בני המשפחה אשר חיו בארצות שונות כולל ישראל.
אשרות ישראליות שהוצאו ליהודי ברה"מ בזמנו של חרושצ'ויב 1954 - 1964
חרושצ'וב הסביר בכמה מקרים, נקודה רגישה מאוד והיא ניצול עוזבי ברה"מ על-ידי גורמי מודיעין מערביים. נוח היה לו להעלות את הנושא הביטחוני בהקשר של ארה"ב על-מנת להדגיש שעל אף כל המאמצים לשיפור היחסים, נהגו גורמי המודיעין לנצל מהגרים תמימים. אולם הוא האמין שהייתה זו תופעה זמנית אשר תשתנה עם שיפור היחסים בין המעצמות. ב-1.8.1957 אמר חרושצ'וב (UP 3.8.1957):
חרושצ'וב מיעט להתייחס לנושא ההגירה בכלל, ולנושא עליית יהודים לישראל, בפרט. הוא הגיב רק על שאלות ספציפיות ובתשובותיו הביע אופטימיות יחסית: ברה"מ קיבלה על עצמה את העיקרון ההומניטרי של איחוד משפחות, ישנם יהודים שהורשו לצאת לישראל, אין יותר פניות אולם במידה ותהיה פנייה פורמלית – ייבדק כל מקרה לגופו, וכאשר ישתפרו היחסים בין ברה"מ לבין המערב, נושא ההגירה יהיה פשוט וטבעי יותר. חשוב לציין, כי בשום מקרה לא הובעה כל התנגדות עקרונית או אידיאולוגית ליציאתם של יהודים במסגרת איחוד משפחות, אבל התהליך הפורמלי של קבלה אישור להגירה מברה"מ היה מורכב ומייגע. המבקשים לעזוב את ברה"מ חייבים היו להגיש ויזוב (הזמנה) שהגיע מבן משפחתם בחו"ל המזמין אותם לבוא ולהתאחד עמו. השולח, מתחייב לתמוך בבן משפחתו. הוויזוב חייב היה להיות מאושר על-ידי נוטריון במקום מגוריו, ולאחר מכן נשלח בדואר לקרוב משפחתו בברה"מ. מקבל הוויזוב צריך היה לפנות למשרד המקומי של אוביר (המשרד לאשרות ולרישום של משרד הפנים) לשם מילוי טפסים, ועליו היה להמציא מסמכים פורמאליים שונים, שהשגתם יצרה אי-נעימות למבקש. הוא חייב היה להודיע לגורמים רבים אליהם היה קשור על רצונו לעזוב את הארץ. היה עליו להביא "קארקטרסטיקה" – מכתב המתאר את אופיו שנכתב על-ידי המנהל במקום עבודתו. כל מבקש היה חייב להמציא אישורים מבתי-הספר של הילדים, ממקום מגוריו, אישור שאין למבקש חובות כספיים, אישור מהוריו ובמידה והוא גרוש אזי גם אישור מגרושתו. במידה והיה חבר מפלגה, היה עליו להמציא אישור ממשרד המפלגה המקומי ומהאיגוד המקצועי. לאחר השגת כל האישורים, כאשר כבר נודע לכל החברה הסובבת אותו על רצונו לעזוב, היה עליו להגיש את כל המסמכים למשרד האוביר בתוספת תשלום של ארבעים רובל, ולחכות כשישה חודשים עד לקבלת תשובה פורמלית. במידה ותשובה זו הייתה חיובית, היה עליו להביא, תוך חודש ימים, אישורים המעידים כי סיים את כל ההליכים הפורמליים לעזיבה כגון: שילדיו עזבו את בית-הספר, שפינה את דירתו וששילם את חובותיו. מינואר 1971, נקבע כי על היוצא לשלם חמש מאות רובל עבור אובדן האזרחות הסובייטית, ו- 400 רובל עבור פספורט לאומי, שבו מוטבעת אשרת העזיבה לאחר שהוטבעה בו ויזה לכניסה לארץ המבוקשת. במישור הבין-לאומי, קיבלה ברה"מ את החלטות האו"ם המתייחסות לזכויות אדם, שבין השאר קבעו כי כל אדם רשאי לעזוב את ארצו ולשוב אליה. זוהי זכות טבעית, שניתן להגבילה אך ורק במקרים ותנאים מסוימים. ב- 7.2.1963 הגישה ברה"מ, באופן רשמי, מסמך לשופט חוזה איגלאס מהפיליפינים. השופט הכין מסמך בנושא חופש ההגירה במסגרת תת ועדה של האו"ם למניעת אפליה והגנה על המיעוטים ועל-פי המסמך הסובייטי, הגבילו שלטונות ברה"מ את מתן אשרות היציאה בשלושה מקרים:
ברה"מ הצהירה כי באופן עקרוני, להוציא הסיבות הנ"ל, אין היא נוהגת באפליה כלשהי כלפי המבקש לעזוב את ארצו. בתחילת שנות השישים אימצה ברה"מ את ההצהרה על הקולוניאליזם ואת ההחלטה למניעת אפליה גזעית. שתי ההחלטות התבססו על מילוי וכיבוד מלא של ההצהרה הכללית על זכויות אדם שהתקבלה באו"ם ב- 10.12.1948, והיא השתדלה ליצור את הרושם כי עמדתה העקרונית באה לביטוי גם בפועל. חשוב לציין, כי בשנים אלו ביקשו מעט מאוד אזרחים סובייטים לעזוב את ברה"מ. הטרור הסטאליניסטי, הפחד והחשש היו עדיין נחלת הכלל. מדיניות ההפשרה של חרושצ'וב הסירה במעט את הפחד, והפיחה תקוות חדשות לליברליזציה ולדמוקרטיזציה אשר התנפצו תוך זמן קצר. אי-לכך, רק אנשים מעטים, יחסית, ביקשו להתאחד עם משפחותיהם בחו"ל, ולרוב היו אלה אנשים מבוגרים שלא נשאו במשרות חשובות ובני משפחה מדרגה ראשונה. לכן, בשלב זה, הייתה זו בעייה שולית. על-מנת לדכא את רצונם של היהודים הסובייטים לעלות לישראל ואת התעניינותם בה, אורגנה פעולה הסברתית ענפה שהתבססה על רשמים של יהודים סובייטים שביקרו בישראל, או עלו אליה והחליטו לשוב לברה"מ. מאמריהם פורסמו בעיתונות והם הצטיינו בתיאורים קשים אודות רמת החיים בישראל, קשיי החיים, היעדר שירותי רווחה ובריאות ומצב כלכלי נורא. המטרה הייתה ברורה (קובץ המאמרים מצוי ב- Narod uz sovierskoi Petchati Evrii i evreiskii ). למרות מספרם הקטן של העולים מברה"מ, היה ניסיון של מדינות ערב להתערב בנושא ולהפעיל לחץ על חרושצ'וב, כדי למנוע יציאת יהודים מברה"מ, או ליתר דיוק את עלייתם לישראל, נושא שיכול היה להיות בעל השפעה רבה על היחסים בין הצדדים השונים שהיו מעורבים בסכסוך במזרח התיכון. הערבים ראו בעלייה גורם המחזק את מדינת ישראל ולכן, התקשו, בעיקר במצרים, להשלים עם העובדה שבת בריתן החדשה, קרי ברה"מ, מחזקת בו בזמן גם את ישראל, אם כי למלחמת סיני כמעט ולא הייתה השפעה על יציאתם של היהודים מברה"מ, זולת הפסקה של כמה חודשים במתן אשרות הגירה לישראל. בסוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים עלו לישראל עשרות אלפי יהודים מפולין ומרומניה, רבים מהם היו יוצאי ברה"מ, תופעה שהגבירה את חששם של הערבים (י' רואי, "עמדת ברה"מ לגבי העלייה כגורם במדיניותה כלפי הסכסוך הישראלי-ערבי 1967-1954", בחינות 5). ברור, שכאשר התערערו יחסיה של מצרים עם ברה"מ, היא ניסתה לתקוף את ברה"מ בנושא העלייה. בעמדה הסובייטית הייתה הפרדה בין הנושא המזרח התיכוני, לבין נושאי ההגירה והעלייה שהם, בעיקרם, נושאים פנים-סובייטים. מבחינה מעשית, מספר היהודים שהורשו לצאת לא הושפע מהפניות של מנהיגי ערב כנאצר וכמנהיגים אחרים. אף-על-פי-כן, הנושא המזרח תיכוני ונושא העלייה זכו לתשומת לב רבה, מצד מערכת ההסברה הסובייטית. חשוב להבחין בין ההסברה לבין המדיניות. ב- 2.3.1959, פורסמה ב'פרבדה' הכחשה נמרצת לידיעות בדבר עלייתם של יהודים מברה"מ לישראל, שאותן הפיצו "עיתונים בביירות ובקהיר בהסתמך על מקורות אמריקאים". הסובייטים האשימו את האמריקאים בהפצת דיסאינפורמציה בעולם הערבי. ב- 13.7.1959, פרסם 'אל אהראם' חלק מתשובתו של חרושצ'וב לפנייתו של האימאם בן יחיא:
כנזכר לעיל, כבר בזמנו של חרושצ'וב נקבע כלל חשוב והוא הפרדת נושא יציאת היהודים מברה"מ, המוגדר כנושא פנים-סובייטי, מהסכסוך המזרח תיכוני. מבחינה סובייטית, העלייה לישראל הייתה חלק אינטגרלי מהמדיניות הסובייטית של מתן אשרות יציאה לאזרחים סובייטים ממוצא יהודי (נושא שיזכה לתשומת לב רבה בשנות השבעים). זמן קצר לאחר הדחתו של חרושצ'וב, הסתבר שברז'נייב וקוסיגין אפשרו להגדיל את מספר אשרות היציאה לישראל במסגרת "איחוד משפחות". ב- 4.12.1966, הצהיר אלכסי קוסיגין, במסיבת עיתונאים בפאריס:
הצהרה חד-משמעית זו התפרסמה ב'איזבסטיה' וב'פרבדה' למחרת היום. כלומר, היא היוותה בעקיפין, קריאה ליהודים, הרוצים להתאחד עם משפחותיהם בישראל, לעשות זאת. השינוי במדיניות הסובייטית היה ברור. לא עוד היענות לפניות בודדות כמו בזמן חרושצ'וב, אלא מתן אפשרות לכל היהודים לפנות ולבקש להגר לישראל על בסיס איחוד משפחות. להצהרה זו של קוסיגין, לא התייחסו מדינות ערב כלל (להוציא ירדן), כי גם הן הבינו את ההבחנה שבין שני הנושאים (הלחץ התחדש עם העלייה ההמונית בשנות השבעים). מספר חודשים קודם לכן, כאשר שגריר ישראל, כתריאל כץ, נפגש ב- 20.12.1965 עם פקיד סובייטי לשיחה על עניינים משותפים לברה"מ וישראל (כץ עמ' 115, שם הפקיד לא מוזכר), שאל השגריר: "מה אם יהודים שרוצים לממש את חייהם כיהודים ואין להם קרובי משפחה וירצו להגר לישראל, מדינת היהודים?" השגריר רצה לבדוק האם קיימת אפשרות שהמדיניות הסובייטית לגבי יציאת יהודים תשתנה מ"איחוד משפחות" לרפטריאציה (כמו לגבי גרמנים ויוונים). תשובת הפקיד הייתה מפתיעה:
התשובה מפתיעה משום שהיא מלמדת על השינוי במדיניות הסובייטית, לגבי יציאת יהודים, בעתיד, דהיינו, שילוב של עֶקרון הרפטריאציה עם ויזובים לאיחוד משפחות. כעבור כמה שנים, עם התפתחות העלייה הגדולה, כאשר ברור היה כי אין לכל המבקשים לעזוב את ברה"מ בני משפחה מקרבה ראשונה בישראל. על-מנת להתאחד אתם, אזרחים ישראלים הפסיקו למלא בוויזובים ששלחו מישראל, את הסעיף המציין את הקרבה המשפחתית (גיוס החותמים על הוויזובים בוצע על-ידי גורמים ישראלים רשמיים כמו הסוכנות ולשכת הקשר) וכך נמנעו מהצהרת כזב בפני הנוטריון. השלטונות הסובייטים היו מודעים לכך, שמקבל הוויזוב המבקש לעזוב את ברה"מ מדווח על קרבה משפחתית כביכול, ותופעה זו אפשרה לשלטונות הסובייטים לווסת את הטיפול בבקשות בגין נושא זה (ראה פרק 7). הפקיד הסובייטי נגע בתשובתו לשגריר כ"ץ, בנקודה עקרונית וחשובה ביותר להבנת היחס הסובייטי לבעיה היהודית. בין רפורמות תרבותיות לאומיות שהנן בעלות השלכות על המאזן הלאומי והמדיניות הפנים-סובייטית, לבין הגירה של יהודים, עדיפה תמיד האופציה השנייה. כנראה שבשנת 1965, התקבלה החלטה סובייטית לאפשר ליהודים לצאת מברה"מ במספרים גדולים יותר מאשר אלו שהיו מקובלים קודם לכן. לא דובר במהפכה. ההערכה הסובייטית, שהתבססה על מספר מקבלי ויזובים מישראל הייתה, שעשרת אלפים יהודים מעוניינים לצאת. כלומר, מדובר במספר לא משמעותי אשר לא ישפיע על המערכת הפנים-סובייטית. הערכה זו התבססה על הנחת יסוד שרוב רובם של היהודים הִנם אזרחים סובייטים נאמנים המשתלבים בחברה הסובייטית המתהווה, ובהתאם לתפיסה של לנין וחרושצ'וב, מי שאינו מתאים או אינו משתלב בחברה זו, מוטב שיהגר. הייתה זו מדיניות סובייטית כללית אשר לא חלה רק על היהודים.
הצהרתו של קוסיגין, שהובאה לידיעת היהודים באמצעות פרסומה בעיתונות הסובייטית, לוותה עוד בזמנו של חרושצ'וב במסע השמצה והכפשה של מדינת ישראל, שהתבסס על עדותם של תיירים ושל עולים שחזרו מישראל לברה"מ. כנזכר לעיל, מסע זה שם דגש על התנאים הכלכליים הקשים המצפים ליהודים שיגיעו לישראל. פעולות ההסברה נערכו בעיקר באזורים שבהם הייתה נטייה גדולה יותר להגירה כגון: ליטא, מולדביה ואוקראינה. הסתבר, שבמציאות הסובייטית קיים פער גדול מאוד בין הציפיות שעוררה הודעתו של קוסיגין, לבין הטיפול הבירוקרטי הסובייטי שניתן באזורים השונים. במערב מאמינים כי בחברה טוטאליטרית וריכוזית כמו זו של ברה"מ הנחיה הניתנת מלמעלה מתבצעת לפי רוחה ועל כל פרטיה בכל מקום ברחבי ברה"מ, אך המציאות הסובייטית הייתה שונה. בראש ובראשונה, הבירוקרטיה הסובייטית לא הייתה יעילה. כמו-כן, ניכרו הבדלים גדולים בין המקומות השונים ברחבי המדינה. מבחינת הטיפול במבקשים לצאת את ברה"מ, נטו הפקידים המקומיים לבטא במפורש את יחסם השלילי לתופעה בכלל, וליהודים בפרט. במהלך מלחמת ששת הימים נפסקה העלייה מברה"מ כמעט לחלוטין, והשלטונות הסובייטים סירבו לקבל בקשות להיתרי עלייה. ההסבר לכך היה מובן וברור: ניתוק היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לברה"מ. כעבור מספר חודשים דאגו השלטונות הסובייטים להעביר מסר ליהודים המעוניינים לעזוב את ברה"מ, שתינתן להם האפשרות לעשות זאת. הווה אומר, ההפסקה הייתה זמנית וטכנית בלבד. המסר הועבר בצורה מוזרה במקצת. ב-19.3.1968, נשא ולדיסלאב גומולוקה, נשיא פולין, נאום בוורשה שבו התייחס להפגנות הגדולות שנערכו בארצו. בין השאר, תקף קשות את היהודים ובעיקר את נאמנותם למולדת הפולנית. לפי דעתו, התחלקו היהודים לשלוש קבוצות:
נאום גומולקה פורסם בעיתונות הסובייטית ('פרבדה' 22.3.1968, 'איזבסטיה' 23.3.1968), וההתייחסות ליהודים לא הושמטה ממנו. היה זה מסר ברור כי המדיניות הסובייטית בנושא עזיבת היהודים לא השתנתה. מי שאינו מזדהה עם החברה הסובייטית והמולדת הקומוניסטית יורשה לו לעזוב. המסר היה ברור גם ליהודים הרואים את עצמם כסובייטים וכנאמנים למולדתם, החברה הסובייטית קיבלה אותם בחיוב, ללא כל היסוס, וברור שבחברה מעין זו, אין מקום לאנטישמיות. הבעיה היחידה שנותרה הייתה בעיית אותם יהודים אשר פסחו על שתי הסעיפים, אלו שעדיין היססו לגבי זהותם האמיתית, ניתנה להם המלצה להגר. עצם הפרסום בעיתונות הסובייטית החשובה בא כתוצאה מהעמדה הסובייטית האידיאולוגית בנושא היהודי, שגובשה על-ידי הזרוע האידיאולוגית של המפלגה הקומוניסטית בראשותו של מיכאל סוסלוב. בעקבות הפנים-פוליטיות בברה"מ, היה סוסלוב מודע לכך שהמשבר הכלכלי עומד בפתח. קולם של דיסידנטים מסוגים שונים הלך וגבר בתוך ברה"מ, והמדינות הסוציאליסטיות במזרח אירופה גילו עמדות ביקורתיות כלפי ברה"מ והאידיאולוגיה הסוציאליסטית. סוסלוב קרא לחיזוק האידיאולוגיה הקומוניסטית בחברה הסובייטית, ולכן, תמך במתן היתרי יציאה לגורמים לא נאמנים, המזיקים לאחדותה של החברה הסובייטית. כבר בחודש ספטמבר, על אף ניתוק היחסים הדיפלומטים עם ישראל, החלו משרדי האוביר להזמין יהודים שהגישו בקשות עלייה, לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, זאת, במטרה לברר האם הם עדיין מעוניינים לעזוב. הפקידים עודדו אותם להגיש בקשות והיה כאן ניסיון לחזור לטיפול השוטף בנושא. העובדה שהיחסים הדיפלומטיים עם ישראל לא חודשו, לא השפיעה כלל על תהליך היציאה, ולדעתי, זהו ביטוי נוסף להפרדה בין הנושא המזרח תיכוני, כולל יחסה של ברה"מ למדינת ישראל, לבין תהליך יציאת היהודים מברה"מ. היזמה הסובייטית, לעידוד יהודים המעוניינים להגר להגיש בקשות זכתה להצלחה גדולה מעל ומעבר לכל הציפיות. במשך כשנה, מאז תחילתה של יזמה זו, נשלחו מישראל כ-34,000 בקשות לאיחוד משפחות, ומדובר במספר גדול פי שלושה מההערכה הסובייטית, שהתבססה על מידע שנמסר על-ידי שירותי הביטחון. עד לשנת 1970, יצאו כעשרת אלפים יהודים, מספר התואם את ההערכה המקורית. לשלטונות הסובייטים, היה ברור, בפעם הראשונה, כי התופעה של היהודים הרוצים לעזוב את ברה"מ הנה חמורה ביותר. ככל שמאפשרים ליהודים לעזוב, כך הולך וגדל מספרם של אלה המבקשים לעזוב, וההערכה כי מדובר במספרים קטנים של אנשים שוליים, זקנים וילדים, אינה נכונה. התופעה רחבה יותר ומקיפה אזרחים בעלי מקצועות מכובדים המשולבים היטב בחברה הסובייטית. בו בזמן, הלך וגדל הלחץ מצד יהודי ברה"מ, ביניהם בעלי השכלה גבוהה, צעירים מבטיחים ובעלי מקצוע. משנת 1968, התרחבה מאוד תופעת ההתעוררות הלאומית בקרב יהודי ברה"מ וגדל מספר היהודים שביטאו את הזדהותם היהודית בפרהסיה, בעיקר בחגים היהודים ליד בתי-הכנסת ובעצרות שנערכו במקומות הטבח הנאציים בבאבי יאר ורומבולי. כמו-כן, הנושא היהודי החל לתפוס מומנטום בדעת הקהל האירופאית והאמריקאית, וזכה למעמד של נושא בין-לאומי. כל זה התרחש מבחינה סובייטית, בתקופה רגישה. בתוך ברה"מ נשמעו יותר ויותר קולות האופוזיציה. אזרחים מהשורה החלו לחתום על פטיציות, למחות ולהפגין. מבחינה כלכלית, החלה ברה"מ, שהשקיעה מאמץ אדיר להשיג שוויון אסטרטגי עם ארה"ב, לחוש בתוצאותיו של מבצע ענק זה. שיעור הצמיחה הכלכלית ירד מ- 5.3%, בין השנים 1957 – 1967, ל- 3.7%, משנת 1967 התפתחות זו מצאה את ביטויה בבלימת העלייה ברמת החיים של העם הסובייטי (ממלחמת העולם השנייה ועד 1967 הייתה בלתי פוסקת ברמת החיים בברה"מ). הבעת אי-שביעות הרצון הייתה ברורה וגלויה. הממשל הסובייטי חשש מאוד מתופעה זו, כיוון שמצב דומה הביא להפגנות המוניות בפולין, שגרמו לנפילת ממשלת פולין בשנת 1970 (גומולקה נאלץ להתפטר ואדוארד גיירק החליפו). ברור היה לממשל שצריך לעשות מאמץ כדי לספק את צרכיו של האזרח הסובייטי, ולשם כך היה צורך לשנות את מדיניות הקצאת המשאבים מהמגזר הביטחוני ולנייד אותם למגזר האזרחי, נוש'א שהיה רגיש מאוד בברה"מ, משום שהמגזר הביטחוני בעל העוצמה טען כי יש להמשיך ולהשקיע בביטחון משאבים גדולים, על-מנת לשמור על השוויון האסטרטגי הבין-לאומי. ברה"מ מצאה את עצמה פוסחת על שתי הסעיפים. מנהיגיה, שהיו שמרנים בעיקרם, חששו מאוד לבצע רפורמות ושינויים מהותיים בכלכלה, שיחייבו גם שינויים פוליטיים. ברז'נייב ואנשיו הגיעו למסקנה שאפשר להימנע משינויים ומרפורמות בנושאים פנים-סובייטים ולחפש פתרון, לפחות זמני, על-ידי מדיניות של התקרבות למערב - דטאנט, טיפוח הסחר והקשרים הכלכליים שייצרו גם אווירה בין-לאומית מתאימה להגבלת הנשק האסטרטגי. על רקע זה הצטרכו השלטונות הסובייטים לקבל החלטות גם בנושא הפנימי של הגירת היהודים, שהיה בעל פוטנציאל להפוך לנושא בין-לאומי. ב-1970-1969 נפלה החלטה חשובה שעיקרה היה כי יש להמשיך במדיניות של מתן היתרי יציאה ליהודים, במספרים גדולים יותר מאשר קודם לכן. דרישות מישראל
במהלך 1970, הגיע המאבק למען פתיחת השערים בברה"מ לשיאו השלילי, מבחינת שלטונות הביטחון הסובייטים. התפוצצה פרשת ניסיון החטיפה של המטוס באזור לנינגרד. שירותי הביטחון עצרו אנשים רבים, נערכו משפטים והיה ניסיון רציני של שירותי הביטחון לפגוע במרכזי ההתארגנות היהודית-ציונית ברחבי ברה"מ, אבל כל הפעולות האלו לא השפיעו על מדיניות ההגירה הסובייטית. מעניין וחשוב לציין, שמשנת 1970, במשך כעשר שנים, התפתחו במקביל שתי תנועות שונות של יציאת יהודים מברה"מ. האחת, הייתה תנועת ההגירה של הרוב היהודי אשר התנהלה בשקט ולא משכה תשומת לב ציבורית. השנייה, הייתה תנועת המאבק, אשר התרכזה בעיקר במקבלי הסירוב. זאת בעיקר בגין סודיות שהשיקה לעתים קרובות לתנועה הדיסידנטית הדמוקרטית בראשותו של סאחארוב. גנרל נ' שצ'לוקוב, שר הפנים, הסביר במפגש עם משלחת של מפגינים יהודים, שארגנו ישיבת שבת בקרמלין במרץ 1971, בדרישה לקבלת אשרות יציאה, את ההנחיות לפיהן מקבל המבקש סירוב לפנייתו, במשרדי האוביר.
השר הדגיש כי במידה ורופאים רבים ירצו לצאת מאזור מוגדר, חלקם בגלל אינטרס לאומי, הם יסורבו. הוא הסביר, מפורשות, את העמדה הסובייטית שקשה לברה"מ לוותר על כוחות עבודה טובים וכידוע, היהודים, הארמנים והגרמנים נחשבו לגורמים יעילים מבחינה כלכלית, והיהודים נחשבו במיוחד לבעלי מקצוע טובים. השלטונות הסובייטים היו מעוניינים, מבחינתם, שהמהגרים יהיו בעיקר "חוטבי עצים ושואבי מים", או זקנים וילדים. המסר הסובייטי היה שתונהג מדיניות של מתן סירובים על-מנת למנוע פגיעה כלכלית ומקצועית בחברה הסובייטית. ברה"מ התייחסה לנושא רגיש מאוד שהתעורר במערכת הבין-לאומית, הקשור לשאלת חופש ההגירה, והוא המושג "בריחת מוחות", אשר גובש בעיקר במדינות העולם השלישי. מדינות אלו היו זקוקות לאנשים משכילים, שרובם קיבלו חינוך במערב, על חשבון המדינה, הגיעו למעמד מקצועי ורבים מהם העדיפו להישאר במערב ולא לשוב ולתרום למדינותיהם. ברה"מ, שהייתה נתונה במשבר כלכלי, סבלה ממתח חברתי, והייתה בעיצומו של מאמץ טכנולוגי, נאלצה, עוד בראשיתה של תופעת ההגירה, להתמודד עם השאלה של "בריחת מוחות". לכן, הסביר שר הפנים, כבר בשלבים הראשונים של ההגירה, שאנשים מסוג זה לא יורשו לעזוב. בספטמבר 1972, כתב פיוטר אבראסימוב, שגריר ברה"מ בפאריז, למזכיר המפלגה הסוציאליסטית פרנסואה מיטראן:
השלטונות הסובייטים, שהיו מודעים לחלוקה הגיאוגרפית והחברתית של היהודים, קיבלו את בקשות היציאה והסיקו כי:
המסקנה הייתה שהרצון לעזוב את ברה"מ, אינו חל על היהודים שהתבוללו בחברה הסובייטית, וכי מדובר בתופעה שולית, תרתי משמע, מבחינה סובייטית. שתי הטבלאות הבאות מוכיחות זאת. התפלגות הדרישות לפי הרפובליקות
חשוב לשים לב, שמיד עם תחילת העלייה הגדולה, בין 1968-1971, נשלחו ויזובים למחצית מיהודי גרוזיה, ובאותה תקופה נשלחו ליהודי ליטא ולטביה הזמנות פי שלושה מאשר ליהודי רוסיה. התפלגות האשרות הישראליות לפי רפובליקות
שני שלישים ממקבלי האשרות היו יהודים מגרוזיה, ליטא ולטביה. בעיתונות הסובייטית הפנימית והחיצונית ניתן ביטוי למדיניות היציאה מברה"מ. העיתונאי ולדימיר קאטין, כתב בכתבה שפורסמה ב'ניו-יורק טיימס' (17.4.1971):
ב'איזבסטיה' (20.2.1971) הוסברה המדיניות באורח חיובי ומבטיח: "אזרחים סובייטים המבקשים להתאחד עם קרוביהם בישראל, מגישים בקשות הגירה לישראל. מוסדות הממשל הסובייטי שוקלים בתשומת לב כל מקרה ומקרה ואין מונעים מאזרחים בני העם היהודי להגר מברה"מ לישיבת קבע בישראל." הגורמים האידיאולוגים, שירותי הביטחון והפנים, עמדו בפני מציאות לא צפויה. מספר המבקשים להגר לישראל הלך וגדל. השאלה שעמדה עתה בפני השלטונות הייתה: מהי העלות הכלכלית של המדיניות הסובייטית. ברור היה שהנזק הוא גדול, ועל-מנת לא לשנות את המדיניות ובניסיון להקטין את מספר בעלי ההשכלה הגבוהה שביקשו לעזוב או לנסות ולקבל פיצוי כספי עבור יציאתם, הומלץ על-ידי הגורמים הנ"ל לחייב את מקבלי אישורי היציאה, בעלי ההשכלה הגבוהה, לשלם עבור שנות לימודיהם. כלומר, להחזיר למדינה ולחברה מה שקיבלו ממנה בחינם כאזרחים סובייטים. קל היה להסביר החלטה זו לציבור הסובייטי אשר כעס מאוד על היהודים הבוגדים, שקיבלו מ"כל טוב" החברה הסובייטית, כולל השכלה יקרה, ובתמורה, הפנו עורף לחברה שטיפחה אותם וביקשו להגר לישראל, למדינה קפיטליסטית, בה יוכלו להינות, להרוויח ולתרום מחינוכם המקצועי הסובייטי לחברה הקפיטליסטית. ההחלטה התקבלה ב- 3.8.1972, ובאה לביטוי בתקנה 572 שפורסמה ב- 27.12.1972, אולם כבר מאמצע אוגוסט אותה שנה, הודיעו פקידי האוביר כי התקנה מחייבת את מקבלי האשרות ליציאה והם התבקשו לשלם עבור שנות לימודיהם בבתי-הספר הגבוהים. התקנה פירטה את לוח המחירים עבור החינוך הגבוה:
בעלי PhD נדרשו לשלם עוד 1,700 רובל לשנת לימודים. ההערכה הסובייטית הייתה כי ישנם יהודים אשר ישלמו את המחירים הגבוהים הנ"ל, אולם מה שחשוב יותר הוא שיימצאו יהודים מחו"ל, כולל במדינת ישראל, אשר ידאגו לשלם את הסכומים הגדולים הללו, ותקנה זו אמורה הייתה להזרים מיליונים רבים של דולרים לקופתה של ברה"מ. שלטונות ברה"מ היו מודעים לתקדים הרומני, לפיו ממשלת ישראל והסוכנות היהודית בשם העם היהודי, שילמו מס גולגולת עבור כל יהודי שקיבל אישור יציאה מרומניה, ובהסכמי התשלום היה מרכיב של גיל, מקצוע והשכלה. כמו-כן, היו מודעים לכך שהיהודים אשר קיבלו אישורי יציאה היו צריכים לשלם תשע מאות רובל לנפש: חמש מאות רובל תמורת הוויתור על האזרחות, וארבע מאות רובל בעבור אשרת היציאה. את המימון לכך קיבלו בשגרירות ההולנדית במוסקבה, שייצגה את מדינת ישראל בברה"מ, וההערכה הסובייטית, לפיה היהודים בעולם המערבי ומדינת ישראל ישלמו את "כופר ההשכלה", היה לה על מה להתבסס. אך המציאות הייתה שונה. במדינת ישראל הוחלט, לאחר ויכוח, שלא לשלם את הכסף, וראש הממשלה וראשי הסוכנות החליטו לפתוח במאבק בין-לאומי לביטול התקנה (הוויכוח התנהל בלשכת הקשר. ישעיהו דן, שהיה אחראי על המו"מ עם הממשלה הרומנית, טען כי עדיף לשלם את הכספים, ליצור קשר ישיר בין ישראל לבין ברה"מ בנושא ההגירה-העלייה כדי שניתן יהיה לחתום על הסכמים ולהבטיח את מספרי העולים, כפי שנעשה ברומניה). קיים פער קטן בין נתוני לשכת הקשר לבין נתוני שירות הביטחון הסובייטי, לגבי משלמי כופר ההשכלה. נתוני לשכת הקשר
בדיווח הסובייטי צוין שכ- 1,250 איש ישלמו בסך-הכל כ- 6.1 מיליון רובל (דו"ח שהוגש על-ידי יורי אנדרופוב, לאנדרי קירלנקו בוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית) (מתוך Boris Morozov, Documents on Soviet Jewish Emigration. Cumming Center Service. Frank Cass, London 1999 p. 191). אין כל ספק, כי מבחינה לאומית התקבלה ההחלטה על "כופר ההשכלה" בזמן הלא נכון. הדטאנט נמצא בשלבים הראשונים של פריחתו. במאי 1972, ביקר הנשיא ניקסון במוסקבה, הביקור היה מוצלח מאוד ותרם לשיפור היחסים בין שתי המעצמות. נחתם חוזה להגבלת המערכות נגד טילים בליסטיים (A.B.M) והסכם ביניים לחמש שנים, להגבלת נשק אסטרטגי התקפי, ושני ההסכמים יחד כונו סאלט 1. התכניות היו, שכעבור מספר חודשים יימשך הדיון בין שתי המעצמות, במטרה להגיע להסכם מפורט על הגבלת הנשק האסטרטגי (בנובמבר 1972, חודשו הדיונים בג'נבה). ברז'נייב וניקסון חתמו על "הצהרה משותפת של העקרונות הבסיסיים של היחסים בין ברה"מ לארה"ב". היה זה הסכם מקיף אשר מטרתו הייתה לקבוע כללים למערכת היחסים המקיפה בין שתי המעצמות הקשורה במכלול רב של נושאים. נקבע כי היחסים בין השתיים יתבססו על עקרון הדו-קיום בשלום, על מניעת עימותים צבאיים והימנעות ממלחמה גרעינית. שתי המעצמות התחייבו לריסון הדדי, לפתרון בעיות בדרכי שלום ולהימנעות מהשגת יתרונות חד-צדדיים. במסגרת הביקור נחתמו שני הסכמי סחר שהיו חשובים ונחוצים מאוד לכלכלה הסובייטית. האחד, דן ברכש של חיטה אמריקאית על-ידי ברה"מ והשני, בהקמת ועד סחר משותף לשתי המדינות. ועד זה הצליח לסיים את הסכסוך ההיסטורי בנושא החוב הסובייטי לארה"ב מתקופת מלחמת העולם השנייה ("החכר והשאל"). הכל היה מוכן לחתימת הסכם הסחר, שבו הייתה ברה"מ מעוניינת ביותר. אולם אי-אפשר היה לחתום על ההסכם מבלי שיינתן לה סטאטוס של "אומה מועדפת ביותר", כדי שתוכל לקבל הנחות במכסים על ייצוא סחורות לארה"ב. פסגת מוסקבה וההסכמים שנחתמו בה היוו הישג אדיר לברז'נייב, שהפך שהפך להיות המנהיג הסובייטי הראשון אשר הגיע למעמד שווה לזה של נשיא ארה"ב. מבחינה פנים-סובייטית, הפך ברז'נייב למנהיג המוביל במדיניות החוץ, ועמד לצאת לביקור ממלכתי בוושינגטון, ביוני 1973. על רקע זה, פרץ ויכוח בארה"ב על "כופר ההשכלה" בארה"ב. הסנאטור הנרי ג'קסון הכריז על התנגדותו, על רקע זה, למדיניותו של הנשיא ניקסון בנושא הדטאנט, ובין השאר נימק הסנאטור את התנגדותו בפגיעה הסובייטית בזכויות אדם. מבחינתו, "כופר ההשכלה", היווה גורם להגבלת העלייה. הסנאטור ג'קסון שילב את התנגדותו לדטאנט באהדתו למדינת ישראל ולמאבק המוצלח של יהודי ארה"ב למען יהודי ברה"מ, על-מנת להתנגד לצעדיו של הנשיא ניקסון בנושא הסובייטי. הביקורת על "כופר ההשכלה" גרמה לסערה זוטא במוסקבה. ברז'נייב הביע, בצורה ברורה, את אי-שביעות רצונו, כי מבחינתו היה זה נושא שולי, יחסית, שהיה לו לרועץ במדיניותו הכלכלית והפוליטית כלפי ארה"ב, נושא שהפריע ויצר מכשולים בדרך להישגיו המרשימים, ולכן קבע שיש לערוך בפוליטבירו דיון נוסף. יורי אנדרופוב, ראש הק.ג.ב. הגיש ניר רקע לתקנה של "כופר ההשכלה". המסמך הוכן על-ידי סגן ראש המחלקה החמישית, מיג'ור ג'נרל סאראגין, בעקבות החלטת הפרזידיום של הסובייט העליון מ- 3.8.1972. במסמך שדן בהוצאות המדינה בגין חינוך של מהגרים הוצג מידע, שלפיו הדרישה לתשלום הכופר לא ביטלה את יציאתם של המבקשים להגר. באוקטובר 1972, ביקשו שנים-עשרה אנשים לא לשלם את המס, ושלושה מהם קיבלו כסף עבור התשלום מהשגרירות ההולנדית במוסקבה. במשך כל שנת 1972: 28,800 נפש עזבו לישראל, מתוכם 2,840, שהם 13.5%, היו בעלי השכלה גבוהה. מאז שהתקבלה התקנה במהלך אוגוסט-דצמבר 1972, מתוך 1,822 בעלי השכלה גבוהה שעזבו לישראל, מעט יותר מ- 900 שילמו את התשלום בשווי 4.5 מיליון רובל. באופן כללי, עמד אחוז בעלי ההשכלה הגבוהה בין המהגרים על 14%-13. ברפובליקה הרוסית האחוז היה גבוה הרבה יותר ועמד על 30% (בהתחשב במהגרים ממוסקבה ומלנינגרד). נכון לאמצע מרץ, נמצאו בטיפול 4,816 פניות, מתוכן 649 שייכות לבעלי השכלה גבוהה. סכום פוטנציאל המסים שאמור היה להגבות מהם היה 2.5 מיליון רובל. במהלך ינואר-פברואר, נגבה סכום של יותר ממיליון וחצי רובל, מ- 348 בעלי השכלה גבוהה שקיבלו היתרי יציאה. כנספח למסמך הופיע דו"ח בדיקה שנעשה בכמה מארצות המערב וכלל את ארה"ב, מערב גרמניה, נורבגיה, דנמרק, שבדיה וישראל. הדו"ח פירט את עלות ההשכלה הגבוהה ואת התשלום עבור השכלה זו, והמסקנה הייתה שברוב המקומות התשלום גבוה מאוד. הסטודנט צריך לממן את לימודיו, המדינה מאפשרת לו לקבל הלוואות לתשלום שכר הלימוד, ועליו להחזיר את ההלוואה מספר שנים לאחר תום לימודיו, אם נמצא בארצו, ואם נמצא מחוצה לה. ב- 20.3.1973, התקיימה ישיבת הפוליטבירו בנושא זה (האינפורמציה מבוססת על קטעים מפרוטוקול הדיון מספרו של מורוזוס, מסמך מס' 45) והדיון בלט בשטחיותו. ברז'נייב גילה חוסר סבלנות לנושא של מס ההשכלה, כי מנקודת מבטו, זה הפריע לו ביחסיו עם ארה"ב ולכן, על ברה"מ היה להפסיק ולגבות את הכסף, מבלי לבטל את החוק. הוא התייחס לנושא היהודי בזלזול רב ובחוסר ידע, והביע אי שביעות רצון מכך שהנחיותיו אינן מיושמות ביעילות. במהלך הדיון, הסביר ברז'נייב כי תכניותיו לארגון ביקור מתוכנן בוושינגטון נפגעו בצורה רצינית על-ידי הציונים. וכי מאז שהונהג "כופר ההשכלה" בברה"מ אחזה היסטריה בציבור האמריקאי. הוא הדגיש כי לאחר דיון בישיבת הפוליטבירו האחרונה, התקבלה החלטה לא פורמאלית, שאנדרופוב היא אחראי למימושה, והיא: להפסיק לגבות את מס החינוך, ויש למצוא את הדרך כיצד לעשות זאת ללא ביטולה הפורמאלי של התקנה. ברז'נייב הדגיש כי לא ידע שההנחיה שנתן הייתה צריכה להיות מופנית לשצ'לוקוב, שר הפנים, שהנושא נמצא בתחומו, ובמשרדו מחלקה מיוחדת האחראית לנושא. הנחייתו הייתה להעניק לכחמש מאות איש היתרי יציאה, אנשים ללא הגבלת סודיות, בעלי השכלה גבוהה ולא חברי אקדמיה. אנשים אלה יצאו ללא תשלום מס חינוך, יספרו על כך, מיד לאחר יציאתם, לגורמים במערב ובכך, תשופר האווירה. ברז'נייב הדגיש שפנה לשר הפנים שצ'לוקוב לשם בדיקת ביצוע הנחייתו, ונדהם לגלות כי השר לא ידע עליה דבר (השר לא היה חבר בפוליטבירו ואנדרופוב לא מסר לו את ההנחיה). הוא הודה כי אין לו מושג לגבי ההליכים, כי פנה למשרד החוץ וגילה כי אין להם כל מידע בנושא, ובפנייתו לאנדרופוב נמסר לו כי ההנחיה הועברה לסגנו של שר הפנים, שלא העבירה לשר. ברז'נייב סיכם את דבריו הראשונים בכעס רב. "הסתבר שממשיכים לגבות את המס (בניגוד להנחיות). ב- 1973 נגבו כספים מ- 439 אנשים, בסך של 1.5 מיליון רובל". הוא הדגיש כי אי-מילוי ההנחיה והניסיון להרוויח כספים על-ידי גביית המס יכולים לגרום לנזק גדול בארה"ב. סנאטור ג'קסון הציע תיקון בנושא "מדינה מועדפת מבחינת מיסוי" (M.F.N), לפני שהנשיא ג'קסון הגיש את הצעת החוק שלו. אנדרופוב ננזף על טיפולו הלקוי בהעברת ההנחיה, והוא ניסה להצטדק ולהמציא סימוכין לכך שלמעשה, הפסיקו לגבות את הכספים. ברז'נייב, בהסתמך על המסמך מ- 19.3.1972, דחה את דבריו, וקוסיגין ניסה למתן את דברי הביקורת שלו. בחלק מהדיון, התייחס ברז'נייב לנושא התרבות היהודית בברה"מ. מצד אחד, דיבר בזלזול על קיומם של 3.5 מיליון יהודים והשווה אותם לצוענים. הוא התייחס לנוש'א בזלזול וכלאחר יד ואף הפגין חוסר ידע בולט. מצד שני, אמר, שמכיוון שהנושא היהודי זכה לתשומת לב רבה, מדוע לא להקים תיאטרון יהודי באולם בן חמש מאות איש ואף להקים בית-ספר במוסקבה אשר ילמד באידיש את תכנית הלימודים הרגילה, או מדוע שלא יהיו מספר קונצרטים למוסיקה יהודית, ואולי רצוי לפרסם שבועון יהודי בשפה הרוסית. אמנם קיים פרסום באידיש היוצא לאור בבירוביג'אן, אולם רוב הציבור היהודי לא יודע אידיש. ברז'נייב לא הציע שום דבר קונקרטי. הוא התייחס לנושא התרבותי-יהודי כמכשיר מוגבל להשגת יעדים חשובים בארה"ב, והתייחס בחיוב לדו"ח שכתב אהרון ורגליס, עורך 'סובייטיש היימלנד', שהכחיש בדבריו את גביית הכספים ממהגרים יהודיים עבור ההשכלה שרכשו בברה"מ (דבריו של ורגליס שודרו ברדיו מוסקבה ב- 9.3.1973). במהלך הדיון, הדגיש ברז'נייב את חשיבות ההסברה הסובייטית, הסביר, בין השאר, כי ראיונות עיתונאיים עם יהודים השבים מישראל לברה"מ לא התקבלו במערב כאמינים ומוטב להפסיק נוהג זה. יום לאחר הדיון בפוליטבירו ב-21.3.1973, הודיעו הסובייטים, באמצעותו של העיתונאי ויקטור לואיס, עיתונאי סובייטי ממוצא יהודי, שהיה מעביר למערב אינפורמציה שהשלטונות הסובייטים היום מעוניינים בה, שהמס בוטל. מאז, לא נדרש אף יהודי לשלם "כופר השכלה", וכל ההתרחשויות העידו שזו הייתה טעות בשיקול דעתם של מקבלי ההחלטה. פרשת "כופר ההשכלה" הוכיחה מעל לכל ספק, שהגירת היהודים היא נושא הקשור אינטגרלית ליחסים הבילטרליים עם ארה"ב, וכמו-כן, הוכיחה הפרשה שלדעת הקהל במערב ישנה השפעה גדולה מאוד על הממסד האמריקאי, ולכן הממסד הסובייטי אינו יכול להתעלם ממנה. בשנים אלו, הגיעה היציאה מברה"מ לשיאה.
למרות שמספר היהודים שעזבו את ברה"מ הלך וגדל, לא חל שיפור במערכת היחסים בין ברה"מ לבין ארה"ב בנושא חוק הסחר. ב- 10.4.1973, מיד לאחר ביטול "כופר ההשכלה", גיבש סנאטור ג'קסון הצעה לתיקון לחוק הסחר, שחתמו עליה שבעים ושבעה סנאטורים. התיקון התנה את הענקת מעמד של מדינה מועדפת על-ידי ארה"ב למדינה שכלכלתה אינה כלכלת שוק חופשית (קומוניסטית) אשר מונעת מאזרחיה את הזכות להגר באופן חופשי, ללא הטלת מסים או קנסות וללא רדיפות. מבחינתו של הסנאטור ג'קסון, ביטול "כופר ההשכלה" על-ידי הסובייטים היווה רק שלב ראשון התנגדותו להתקרבות בין ארה"ב לברה"מ. ביוני 1973, בעת ביקורו של ברז'נייב בוושינגטון, תפס נושא יציאת היהודים מקום חשוב בשיחותיו עם חברי בית-הנבחרים משני הבתים, וברור היה לו שקיימת בבית-הנבחרים קבוצה גדולה וחזקה המתנגדת לדטאנט ומשתמשת בנושא יציאת היהודים ויחס השלטונות לסירובניקים לשם טרפוד ההסכמים בין שתי המעצמות. ברז'נייב האמין וקיווה שהממשל האמריקאי, שותפו לדטאנט, יצליח להתגבר על האופוזיציה בוושינגטון. ב- 7.2.1974, גיבש צ'ארלס ואניק, חבר קונגרס מקליבלנד אוהיו, קואליציה של 238 חברי קונגרס לחתימה על הצעה לתיקון חוק הסחר, הזהה להצעתו של סנאטור ג'קסון. המגמה בבית-הנבחרים האמריקאי הייתה ברורה: לקשור את נושא זכויות האדם וההגירה מברה"מ להסכמי הסחר שבין שתי המעצמות ולהשליך ממנה על קונספציית הדטאנט בכללותה. ברז'נייב והצמרת הסובייטית קיבלו עיקרון זה בנושא "כופר ההשכלה", אולם הפעילו לחץ על האדמיניסטרציה האמריקאית בנושא ה- M.F.N. נשיא ארה"ב, ריצ'רד ניקסון, ואדריכל מדיניות החוץ שלו, הנרי קיסינג'ר, היו מחויבים למדיניות הדטאנט, ולהסכם הסחר שאמור היה להיחתם, במסגרתה. הממסד לא הצליח לשכנע את הסנאטורים, את אנשי הקונגרס, ובעיקר את הסנאטור הנרי ג'קסון לסגת מהתיקון, אך הממשל לא היה מעוניין להפוך את מדיניות הדטאנט ואת הסכם הסחר בין המעצמות לבני ערובה לזכויות אדם ולהגירה, אשר עדיין נתפסו על-ידי ניקסון כנושאים שוליים במרקם היחסים בין שתי המעצמות. שר החוץ קיסינג'ר הסיק כי אם אין ביכולתו למנוע את קבלת התיקון כחוק, מוטב להגיע להסכם או להבנה בין שלושת הגורמים: הסנאטור ג'קסון, שלטונות ברה"מ והממשל האמריקאי, בשאלה באלו תנאים אפשר יהיה, במסגרת תיקון ג'קסון, להעניק M.F.N לברה"מ. המו"מ היה סודי והסתכם בחילופי מכתבים בין שלושת הגורמים: בין שר החוץ גרומיקו לבין השר קיסינג'ר, בין קיסינג'ר לבין הסנגור ג'קסון ולהפך. במסגרת חילופי המכתבים סיכם הסנאטור ג'קסון, במכתבו מ- 18.10.1974:
אנדרי גרומיקו כתב מכתב ב- 26.10.1974, ובו התייחס להסתייגויות השונות שנכללו בהסכם בין הממשל לבין הסנאטור ג'קסון. הסובייטים לא היו מרוצים מהעובדה שכל פרשת ההתכתבות והמחויבויות הקשורות לתיקון ג'קסון הפכו לנחלת הכלל, בשל פרסום דבר התכתובת, ללא פירוט, בוושינגטון. גרומיקו חשש שהפרסום יתפרש ככניעה סובייטית ללחץ אמריקאי, לחץ שנבע, בעקיפין, גם מפעילות האופוזיציה הפנים-סובייטית, שבאה לביטוי על-ידי הדיסידנטים והסירובניקים (הידועים גם כרפיוזניקים) ששלחו עצומות תמיכה בתיקון ג'קסון. הגדיל לעשות אנדרי סאחארוב, שכתב מכתב גלוי לקונגרס האמריקאי בשם אלפי אזרחים סובייטים, כולל יהודים, שרוצים לעזוב את ברה"מ, בבקשה לתמוך בתיקון ג'קסון. הגישה הסובייטית הייתה שאפשר ואף רצוי להגיע להבנות בנושאים רגישים, אולם אין צורך לתת להם ביטוי פומבי. הנרי קיסינג'ר, בדו"ח מקיף לוועדת הכספים של הסנאט ב- 3.12.1974, סיכם את פרשת ההבנות ברוח אופטימית, והדגיש בדבריו כי היו שתי אסכולות שונות. מצד אחד, עמדת הממשל, אשר היה משוכנע כי:
מצד שני, עמדת הקונגרס, שרצתה לקשור בין נושא ההגירה לבין הסחר בין עצמות באמצעות חקיקה. לכן, ניסה הנרי קיסינג'ר למצוא פתרון קונסטרוקטיבי.
בדברו, הדגיש קיסינג'ר את המחויבויות הסובייטיות:
סיכומו של הנרי קיסינג'ר הוא אופטימי ביותר:
קיסינג'ר סיכם ואמר כי מוטב שהדיון הציבורי בנושא זה יסתיים, והדגש יושם על מימוש ההבנות. דברים אלו נאמרו בעקבות מפגש הפסגה בוולדיווסטוק בין ברז'נייב הנשיא האמריקאי החדש, ג'ראלד פורד. חשוב לציין, כי השלטונות הסובייטים, הציגו בכמה הזדמנויות, את המסגרת למדיניות ההגירה שלהם שנות השבעים, וההערכה שלהם הייתה שכ- 200,000 יהודים יצאו מברה"מ בשנים הקרובות. ארמנד האמר, איל הון אמריקאי שהיה בעל קשרי מסחר ענפים עם ברה"מ במשך שנים רבות, עוד משנות העשרים, החל בשנות השבעים להעלות את הפרופיל היהודי הציבורי. הוא התבקש על-ידי ראשי המדינה בישראל ועל-ידי ארגונים אמריקאים לנצל את קשריו בברה"מ ובמיוחד עם ברז'נייב, להעביר מספר מסרים בנושא טיסות ישירות מברה"מ לישראל, לבדוק אפשרות לחידוש היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לבין ברה"מ ולהתערב בכמה מקרים לטובת מספר סירובניקים (ראה לבנון, נתיב עמ' 453-451, 468-467). ב- 1974 פרסם האמר מאמר (13.7.1974`Business World`) שבו הפתיע את הארגונים היהודיים הפעילים למען יהודי ברה"מ ואת ראשי מדינת ישראל, כשפרסם בו את פרטי מדיניות ההגירה של השלטונות הסובייטיים לשנות השבעים. לדבריו, הכוונה הייתה לאפשר ליותר מ- 200,000 יהודים נוספים לצאת, וזאת כתוספת ל- 80,000 היהודים שכבר יצאו. כלומר, שברה"מ תכננה לאפשר ל- 300,000 יהודים להגר, ומ- 1974, הכוונה הייתה לאפשר, כל שנה, ל- 40,000 - 45,000 יהודים לצאת מהמדינה. מספר זה היה זהה למה שפורסם כבר קודם לכן, בשנת 1971, על-ידי סוכנות הידיעות הצרפתית (`Herald Tribune` 20.3.1971). המספר של 300,000 אלף מהגרים נחשב למספר גדול, יחסית, שלא זכה לאמון רב. אבל חשוב לציין, כי מספר זה אפשר לסובייטים, מבחינת תכניותיהם בנושא ההגירה, להשתלב יפה בסיכומים שנעשו עם הנרי קיסינג'ר בהקשר לתיקון ג'קסון. בתאריך 20.12.1974, הסתיים תהליך החקיקה בסנאט ובקונגרס ותיקון ג'קסון הפך לחלק אינטגרלי של חוק הסחר. במסגרת חוק הסחר נכלל גם תיקון של הסנאטור אדלי סטיבנסון, שהוגש ב-19.12.1974 ברגע האחרון, שהגביל את האשראי הכספי שארה"ב יכולה להעניק. האשראי הוגבל ל-300 מיליון דולר, במשך ארבע שנים – 75 מיליון דולר לשנה, וכל שינוי בתיקון זה חייב היה לקבל את אישורו של הקונגרס. בתיקון זה הורחבה היריעה מהגירה בלבד, לשלושה נושאים רגישים נוספים: הגבלת כלי נשק, הקטנת כוחות צבאיים והמצב במזרח התיכון. אין כל ספק, כי הגבלת האשראי האמריקאי לסכום כה נמוך הפכה את חוק הסחר לחסר משמעות, והוספת התנאים להחלטת הקונגרס הפכה אותו לבלתי אפשרי. תיקון סטיבנסון הפתיע ואכזב את הממשל האמריקאי ובמיוחד את קיסינג'ר. האחרון, כאמור, מאמין רב בנושא תיקון ג'קסון, שהסתיים, לפחות על הנייר, בהצלחה. אך במקביל, הזניח לחלוטין את נושא תיקון סטיבנסון, אשר לא זכה מלכתחילה, לתשומת לב. תיקון סטיבנסון סתר את מהות הסכם הסחר ויתרה מזאת, הוא קשר את מתן האשראי לנושאים מסובכים ומורכבים אשר היו נתונים בוויכוח ובמו"מ רגיש ביותר, נושאים שהשפיעו על מכלול היחסים בין ארה"ב לבין ברה"מ, לא נדונו ולא תואמו עם הסובייטים. ברור היה לקיסינג'ר כי מבחינת הממשל תיקון סטיבנסון מהוות מחדל. אולם אי-אפשר היה לשנותו בשלב זה והוא התקבל על-ידי בית-הנבחרים. מבחינה ציבורית, הממשל לא יכול היה להתנגד לתיקון ג'קסון, לאחר שזמן קצר קודם לכן, הסביר כי הוא עצמו הצליח להגיע להסדר עם הסובייטים בנושא זה. ב- 4.1.1975, חתם הנשיא פורד על התיקון ובכך הוא הפך לחוק מדינה, במסגרת אושר גם תיקון סטיבנסון. השלטונות הסובייטים הופתעו מאוד מההתפתחות האחרונה, כי בכל המפגשים בנושאים הכלכליים דובר על אשראי אמריקאי בסדר גודל של מיליארד דולר. הגבלת האשראי פגעה באושיות הסכם הסחר, וההסכם, לפחות מבחינה סובייטית, הפך לבלתי ריאלי, יתרה מזאת, הסובייטים ראו את עצמם כמרומים, וככאלה שנפלו במלכודת תעמולתית. הממסד האמריקאי לא דן עמם כלל בתיקון סטיבנסון השלכותיו, והתנאים שצוינו בתיקון זה נתפסו כתעמולה מכוונת אנטי-סובייטית, שמטרתה להכשיל את המהלך כולו ולפגוע בברה"מ. ב- 18.13.1974, מחה השגריר הסובייטי, אנטולי דוברינין, בפני קיסינג'ר על תיקון סטיבנסון והזהירו כי התפתחות זו תסכן את כל ההסכם. במקביל, פורסם באותו היום מכתב גרומיקו מ- 26.10.1974, ב'איזבסטיה', וב'פרבדה' ב- 21.12.1974. מאמרי העיתונות גינו בחריפות את הניסיונות האמריקאיים להתערב בענייניה הפנימיים של ברה"מ, שאימצה מדיניות של "שבירת כלים". ב- 10.1.1975, הודיעה ברה"מ על ביטול הסכם הסחר, אולם משום שבעצם הייתה מעוניינת בו, שודר ב- 3.2.1975, ברדיו מוסקבה, מסר בשפה האנגלית שהועבר גם בצינורות דיפלומטיים רבים, כי ברה"מ מוכנה לחדש את ההסכם בין שתי המעצמות, לאחר שיבוטל הסייג המפלה אותה לרעה. ברה"מ האמינה כי בסופו של דבר ימצא הנרי קיסינג'ר את הדרך המתאימה להתמודד עם הקונגרס אשר הפך לעוין יותר ויותר. הקונגרס האמריקאי מתח ביקורת קשה ושיקף בכך את דעת הקהל האמריקאית על חוזה סאלט I. הדעה המקובלת הייתה כי ההסכם הנ"ל הקנה לברה"מ עדיפות מספר הטילים הבין-יבשתיים. הנשיא פורד, אשר במהלך הפסגה בוולדיווסטוק הגיע להבנות עם הסובייטים, במסגרת ההכנות להסכם סאלט II, האמין שבכך יושבה בעיית חוסר האיזון בהסכם סאלט I. אף-על-פי-כן, הקונגרס ודעת הקהל האמריקאית לא שוכנע שההסדר החדש פותר את בעיות האיזון האסטרטגי, והביקורת הלכה וגברה כאשר בשנת 1975, השתלטה צפון וייטנאם על דרומה. בארה"ב פשטה אווירת חשדנות נגד ברה"מ, אשר השקיעה סכומים גדולים בתקציב הביטחון, זכתה בהישגים בעולם השלישי, פגעה ברוח הדטאנט, ואף חשפה את פרצופה האמיתי בדיכוי מתנגדי המשטר. לאור התמוטטות הדטאנט, לא יכול היה הנרי קיסינג'ר, לשנות את דעתו של הקונגרס ולבטל את תיקון סטיבנסון. התיקון התאים לאווירה העוינת נגד ברה"מ אשר פשטה במדינה (מעניין לציין כי תיקון ג'קסון הופעל במסגרת הסכם הסחר עם רומניה ב- 24.4.1975, והיא זכתה ב-M.F.N). בשלב זה לא חודש המו"מ בנושא הסכם הסחר, וברה"מ הגיבה על כך, בין השאר, בהפחתת מספר המהגרים. אשרות היציאה של היהודים מברה"מ
לאירועים במזרח התיכון, כולל האירוע הדרמטי של מלחמת יום-הכיפורים, לא היו כל השלכות על מדיניות ההגירה הסובייטית, ולמרות הירידה הבולטת במספר היוצאים מברה"מ הבינו יהודים רבים כי ההגירה מהווה אלטרנטיבה ממשית. המצב הכלכלי הלך והתדרדר והאנשים הצטרפו למחנה מבקשי ההזמנות. חשוב לציין, כי בשנים אלו החלה להתפתח האלטרנטיבה של ארה"ב, כיעד הגירה מועדף, ומ- 1973 - 1974, הסתבר כי מי שרוצה להגר למערב יכול לעשות זאת על בסיס הדרישות שתבואנה מישראל (תופעה זו הנקראת נשירה, תידון בפרק להלן). בנושא מספר הדרישות הראשונות, יש להתייחס בסקפטיות מסוימת, לנתוני לשכת הקשר, כיוון שהזמנות נשלחו מישראל לאו דווקא על בסיס בקשה ישירה ממישהו מוגדר, אלא על-פי שמות שמסרו היוצאים מברה"מ, ועל-פי נתונים שהביאו תיירים, או על-פי שיחות טלפון. לעתים, קיבלו אזרחים סובייטים הזמנות למרות שלא ביקשו אותן, והיו מספר מקרים שהתעמולה הסובייטית השתמשה בהם, כדי להוכיח שישראל הייתה מעורבת בעידוד עזיבתם של היהודים.
מספר הדרישות הראשונות במהלך שנות השבעים
תיקון ג'קסון הפך לאחד מעמודי התווך של המאבק למען יהודי ברה"מ, והסנאטור עצמו הפך, בקרב הפעילים בברה"מ, לסמל המאבק למען זכויות אדם ולמען יציאת יהודים מברה"מ, וכך שירת, בו-זמנית, את התנועה היהודית ואת התנועה הדיסידנטית. עם בחירתו של הנשיא קארטר החלו דיונים אינטנסיביים בנושא הסכם סאלט II, לסובייטים היה ברור כי הדיונים יובילו בסופו של דבר להסכם סחר נרחב. מצב זה מעלה מחדש את נושא הענקת M.F.N לברה"מ, הסנאטור ג'קסון פרסם ב- 11.2.1977, הודעה רשמית לעיתונות אשר חזרה והדגישה את מהות החוק, תוך ציון העובדה ניתן יהיה להעניק לברה"מ M.F.N, רק אם תבצע את התחייבויותיה הבין-לאומיות בנושא ההגירה. כעבור חודשיים, באפריל 1977, במסגרת המשא ומתן בין מזכיר המדינה האמריקאי, ואנס, לבין שר החוץ הסובייטי אנדרי גרומיקו, הועלה עניין הסכם הסחר ומקומו של תיקון ג'קסון, כחלק משיפור היחסים בין המעצמות במסגרת ההתקדמות לקראת חתימת הסכם סאלט II. ברה"מ הבינה, באופן חד-משמעי, שאם היא מעוניינת בחתימה על הסכם סחר עם ארה"ב ובקבלת M.F.N עליה לבצע את חלקה בהסכם, לפי תיקון ג'קסון. במהלך 1978, הועבר המסר הברור כי מספר היהודים שיורשו לצאת מברה"מ בשנת 1979, יגדל ויגיע ליותר מחמישים אלף, מספר התואם את ההבנות שהושגו במהלך המו"מ סביב תיקון ג'קסון. המספר שצוין על-ידי סנאטור ג'קסון ב- 18.10.1974 היה, כאמור, 60,000, אולם אז קיסינג'ר הדגיש כי הסובייטים לא התחייבו למספר זה, וכעת העבירו הסובייטים מסר ברור שיעמדו בדרישות ההסכם. המסרים הועברו על-ידי עיתונאים ופוליטיקאים לארה"ב ולישראל, ומשנת 1978, נרשם גידול ניכר בממדי היציאה. ב- 1978, עלה מספר היוצאים ל- 30,594, ובשנת 1979 ל- 50,343. ב- 18.6.1979, בוועידת הפסגה בווינה חתמו ברז'נייב וקארטר על הסכם סאלט II. הציבור האמריקאי והקונגרס הגיבו בביקורת, ובהשפעת האווירה האנטי-סובייטית העלה הסנאטור פראנק צ'ארץ' ממדינת איובה לסדר היום את נוכחותה של יחידה סובייטית בקובה. קיומה של היחידה היה ידוע לכל גורמי הביטחון והמודיעין האמריקאים, שלא ייחסו לכך כל חשיבות, אולם ברגע שהנושא הועלה בקונגרס לא תרם לאווירה האנטי-סובייטית. הציבור האמריקאי הטיל ספק בהתחייבויות הסובייטיות, והסנאט סירב לאשרר את הסכם סאלט II. ממשל קארטר ניסה לעמוד בפרץ ולהסביר את חשיבות ההסכם ואת היתרונות הטמונים בו, אולם פלישת ברה"מ לאפגניסטאן, בדצמבר 1979, עוררה זעם בדעת הקהל האמריקאית, סיכלה כל סיכוי לאשרורו והוא בוטל. הנשיא קארטר אימץ קו אנטי-סובייטי ופתח במסע עולמי נגד ברה"מ, שסמלו היה החרמת האולימפיאדה במוסקבה בקיץ 1980, וכמו-כן, הכריז קארטר על הפסקת מכירת דגנים לברה"מ. הסכם הסחר נדחה על הסף ולא היה מקום לדון בנושא הענקת M.F.N לברה"מ. מבחינה סובייטית הייתה זו הפעם השנייה שבה נעשה ניסיון לתאם בין נושא ההגירה לבין תיקון ג'קסון, וניסיון זה נכשל עקב התפתחויות פוליטיות בין-לאומיות. להתפתחויות אלו היה ביטוי ברור וחד-משמעי בנושא ההגירה. בשנת 1980, יצאו 21,471 יהודים. המדיניות הסובייטית בנושא ההגירה השתנתה לחלוטין. ללא דטאנט וללא הסכם סחר שיכלול מתן M.F.N לברה"מ, נפלה ההחלטה על סגירת השערים. מעניין לציין, שמדיניות זו באה לידי ביטוי גם לגבי מהגרים גרמנים וארמנים, שמספרם ירד, בצורה דראסטית, באמצע שנות השמונים. ויקטור לואיס אשר שהרכבת האחרונה כבר יצאה, וההגירה עלולה להיפסק (3.2.1985 'ניו-יורק טיימס'). טבלת יציאת היהודים
ההגירה ההמונית מברה"מ ("לא-יהודים") B. Pinkus, "The Emigration of National Minorities from the USSR in POst Stalinist Era" מבוסס על Soviet Jewish Affairs Vol 13 No 1 1983 p. 28. John Scherer. "A Not on Soviet Jewish Emigratic ibid Vol. 15 No. 2 1985 p. 42
להחלטה על סגירת השערים לכל המיעוטים הלאומיים היה אספקט כלכלי חשוב ביותר, אך מבחינתו של ברז'נייב היה זה אספקט משני לעומת ההטבות הכלכליות הישירות והעקיפות שחשב שיוכל לקבל מארה"ב ואשר הייתה יכולה להיות להן השפעה ישירה על המצב הכלכלי הפנים-סובייטי. בועידת המפלגה הקומוניסטית הסובייטית בפברואר 1981, קשר ברז'נייב בין המאמצים להוציא את המשק הסובייטי מן המשבר שבו נמצא, לבין זכויותיהם וחובותיהם של המיעוטים הלאומיים. המאמץ הסובייטי התרכז בגיוס כל גורמי הייצור לפעילות הכלכלית. העובדים נדרשו לעבוד שעות נוספות ופנסיונרים התבקשו לשוב לעבודה. בתנאים כאלו קשה היה להתעלם מהנזק הגדול שנגרם למשק ולעובדיו בעקבות הגירה המונית של עשרות ואפילו מאות אלפי עובדים, שהיו ברובם בעלי מקצוע, בעלי השכלה ויעילים בתרומתם לכלכלה, ויציאת בני המיעוטים יצרה מרירות טבעית בציבור, שסבל באותן שנים, מבחינה כלכלית. בוועידה ה- 26 של המפלגה כרך ברז'נייב את הנושא היהודי במצב הכלכלי. לפי דבריו: "המפלגה הקומוניסטית הסובייטית לוחמת ותילחם תמיד נגד כל תופעה זרה לסוציאליזם כגון שוביניזם או לאומנות. נגד כל סטייה לאומנית, למשל אנטישמיות או ציונות". ברז'נייב קבע את תחומי ההתייחסות הסובייטית לנושא היהודי: "בלי אנטישמיות ובלי ציונות". מדיניות נעילת השערים צריכה הייתה להתבצע "בדרכי נועם", ובהתחשב בעובדה שההגירה היהודית הפכה לתנועה המונית, ברור היה שמאות אלפי יהודים עשו כבר את הצעד הראשון וביקשו ויזובים, והמטרה הסובייטית, הייתה לאפשר לכל היהודים הללו להישאר במסגרת הכלכלית הסובייטית כלומר, להימנע ממצב של מתן סירוב פורמלי. האמצעים שנקטו הסובייטים, בשלב הראשון, היו טכניים ומנהליים. המוני דרישות פשוט לא הגיעו ליעדן, בניסיון ראשון לרמוז ליהודים שתהליך ההגירה הסתיים, לפחות לזמן הקרוב, ומשרדי האוביר צמצמו את שעות פעולתם. הסובייטים היו מודעים לכך, שמרבית היהודים אשר גילו עניין בהגירה לא נמנו על הקבוצות המיליטנטיות שנאבקו למען פתיחת השערים. הם השתייכו לרוב הדומם וגילו עניין בהגירה, כיוון שהסתבר להם כי היא אפשרית ונמצאת בהישג יד. יהודים אלו לא היו מוכנים לסכן את עצמם ואת בני משפחתם ב"סירוב ממושך" ובתנאי נידוי ודיכוי, והשלטונות נקטו כלפיהם במדיניות של "פתיחת שערים אחורה", דהיינו, להביא לידי כך שהיהודים שרצו להגר, יבינו כי עליהם לשוב ולהשתלב בחברה ובכלכלה הסובייטית. פקידי השלטונות הסובייטים סירבו לקבל אלפי בקשות, ודחו על הסף את רוב הבקשות בטענה נכונה מבחינה פורמלית, שקרובי המשפחה בישראל, ששלחו את הדרישה, אינם בעלי 'קרבה משפחתית ראשונה". כלומר, אין כל בסיס ל"איחוד משפחות". טענה זו גרמה לפחד ולבהלה, כיוון שכל יהודי שהגיש את הבקשה היה צריך "להמציא" את קרבתו למזמין, ולרוב היהודים, היווה השינוי בגישה הסובייטית איתות חד-משמעי לכך שההגירה הסתיימה. פקידי האוביר דרבנו את היהודים שהגישו בקשות להגירה לבטל אותן ולשוב לחיי יום-יום סדירים. יהודים שהגישו בקשות לא פוטרו מעבודתם, אורגן מאבק כללי למניעת גילויים של יחס שלילי כלפי המבקשים להגר, וכל זאת כדי לאפשר ליהודים את הדרך חזרה. כמו-כן, הקלו השלטונות על קבלת יהודים לאוניברסיטאות, היהודים אשר גילו עיקשות ובחרו במאבק אישי וציבורי למען קבלת היתר יציאה, נתקלו בתגובת שירותי הביטחון, שקיבלו הנחיות להחמיר עם הסירובניקים הפעילים ולהקל עם אלה היושבים וממתינים בשקט לסיום תקופת הסירוב. גורמים ציוניים וישראלים ייחסו את סגירת השערים לתופעת הנשירה שהתפתחה בשנות השבעים. בשנת 1971, מתוך 13,000 יהודים שהגיעו לווינה, בדרכם לישראל, ביקשו חמישים ושמונה, שהם כעשרים משפחות, להגר לקרוביהם בארה"ב. אנשי לשכת הקשר ומחלקת העלייה של הסוכנות החליטו לסייע בידם ממניעים הומניטריים. ארגונים אמריקאיים כמו הג'וינט, שהנו ארגון הסעד והרווחה של יהודי ארה"ב, שמטרתו לסייע ליהודים נזקקים בארצות מצוקה, וארגון היאס, שהנו ארגון המסייע ליהודים ממדינות מצוקה להגר לארה"ב, גילו נכונות ואף התלהבות לסייע לנושרים הראשונים. תהליך הנשירה עלה וגבר תוך שנים ספורות, ומשנת 1977, עלה מספר הנושרים על מספר העולים. מספר עולים לעומת נושרים בשנות השבעים
היהודים שיצאו מברה"מ על-פי הזמנות מישראל, טופלו רשמית כעולים, קיבלו אשרות כניסה לישראל ואף סיוע כספי מהשגרירות ההולנדית, אשר ייצגה את מדינת ישראל בברה"מ. עם יציאתם למערב החליטו יהודים אלו לשנות את יעדם, לפנות ולחפש מקלט בארצות המערב ובעיקר בארה"ב, על תקן של פליטים. התופעה עוררה מספר שאלות מהותיות במישור הציוני וביחסי ישראל-התפוצות. האם בזמננו, לאחר הקמת מדינת ישראל, יכולים היהודים להיחשב כפליטים? הרי מדינת ישראל מוכנה לקולטם ללא סייג, מה עוד שיהודים אלו עזבו את ברה"מ על בסיס הזמנות מישראל ויעדם היה מדינת ישראל. מדינת ישראל והאידיאולוגיה הציונית התקשו להתמודד עם תופעת הנשירה האנטי-ציונית. תנועת היהודים לעזיבת ברה"מ התגלתה כתנועת הגירה ולא כתנועת עלייה ציונית. תופעת הנשירה הוכיחה, מעל לכל ספק, את זהותם של יהדות ברה"מ. ככל שעלה מספר היהודים המהגרים שהתגוררו מחוץ לאזורים המערביים והבלטיקום, כן גדל מספר הנושרים. מספר היהודים שנשרו מקרב המהגרים מהערים הגדולות כמוסקבה, לנינגרד, קייב, אודיסה וחרקוב, הגיע ל- 90% מכלל היוצאים בשנים 1980-1979. אחוזי הנשירה בעשר הערים הגדולות בין השנים 1980-1968
נעשו ניסיונות רבים להסביר תופעה זו, ורובם התמקדו בטיעון שהיהודים הנושרים היו פחות מזוהים עם יהדותם, משום שהם פרי החינוך הסובייטי שתמך בהתבוללות והפיץ תעמולה אנטי-ישראלית ואנטי-ציונית. יהודים אלה החליטו לקפוץ על עגלת העלייה-הגירה לשם שיפור תנאי חייהם. הם למדו לנצל את ההזדמנויות העומדות בפניהם, העדיפו לשלוח את הזקנים והחולים לישראל, על-מנת שיטופלו על-ידי רשויות הסעד והרווחה הישראליות, ואילו בעלי המקצוע והצעירים העדיפו להגר לארצות שבהן אפשר היה להצליח יותר מבחינה כלכלית, והלחץ להיות יהודי ולהזדהות עם הערכים היהודיים והמורשת היהודית היה קטן יותר. מסיבה זו, העדיפו משפחות מעורבות רבות לנשור, ולא לעלות ארצה. רוב יהודי התפוצות תמכו, קיבלו עודדו, בעקיפין, את הנשירה, ואף הפעילו לחץ מתמיד על שלטונות מדינתם לפתוח את השערים בפני הנושרים, וסייעו להם בקליטתם. מבחינה סובייטית, פגעה תופעת הנשירה במדיניות ההגירה שהתבצעה במסגרת הרפטריאציה או איחוד משפחות, משום שלא תאמה את העקרונות המקובלים על ברה"מ. חשוב לציין, כי במהלך שנות השבעים קיבלו כעשרת אלפים מהגרים, כולל מספר יהודים, אשרות הגירה לארה"ב, במסגרת אמיתית של "איחוד משפחות". אף-על-פי-כן, בשנות השבעים, לא השפיעה כלל תופעת הנשירה על מדיניות ההגירה הסובייטית. למעשה, לא היה אכפת לשלטונות הסובייטים מהו היעד הסופי של המהגרים. התעלמות סובייטית זו סתרה את עמדתם המקובלת של לשכת הקשר והגורמים הישראליים, שטענו כי הנשירה תגרום או לפחות תסייע להפסקת ההגירה, אולם לטענות אלו לא היה כל שחר. היה זה חלק מהמאבק האידיאולוגי הציוני ולא מהבנת המצב ומניתוח נכון של המתרחש בתוך ברה"מ. בשנת 1980, כשהחליטה ברה"מ לסגור את השערים, היו כמה התייחסויות לנושא הנשירה, בעיקר במסגרת הכפשתם של הסירובניקים שניהלו מאבק לרפטריאציה ולעלייה. הנשירה נפלה כפרי בשל לידי התעמולה הסובייטית. מצד אחד, השתמשה בה כדי לנגח את היעדר המסירות הלאומית במאבקם של יהודי ברה"מ למען העלייה, כלומר, להדגיש את כישלונה של הציונות בקרב היהודים עצמם, ותעמולה זו השתלבה היטב במאבק הסובייטי התעמולתי האנטי-ציוני. מצד שני, עתה יכלה ברה"מ להשתמש בתופעת הנשירה על-מנת להרגיע את מדינות ערב לחזור על הטענה שמדיניות ההגירה הסובייטית הנה עניין פנים-סובייטי המנותק מהמדיניות המזרח תיכונית, ולהדגיש שאין לנושא זה השלכה ישירה על חיזוקה של מדינת ישראל, מכיוון שהיהודים שיצאו מברה"מ העדיפו את ארה"ב ואת מדינות המערב האחרות ('פרבדה' 6.7.1975). הוויכוח סביב נושא הנשירה התנהל הן בקרב העולים לישראל והן בקרב סירובניקים בברה"מ. לכל עמדה במערב היה במקביל, גוף תומך של פעילים בתוך ברה"מ. גם בציבור הישראלי הוותיק החריף הוויכוח סביב הנשירה, פרץ את המסגרות הפוליטיות, ורבים בציבור זה איבדו עניין במאבק למען יהודי ברה"מ, שהפך למאבק למען ה"מסע לארה"ב". ראש הממשלה, יצחק רבין, רצה שהפתרון לבעיית הנשירה ימצא תוך כדי הדברות עם הארגונים היהודיים. גישתו הייתה פרגמטית משום שלא רצה לגרום למתח מיותר ול"פיצוץ" היחסים עם יהדות ארה"ב. רה"מ, מנחם בגין, התנגד עקרונית ואידיאולוגית לנשירה, אולם כאשר פנו אליו גורמים שעסקו בעליית היהודים מברה"מ, בבקשה שיפנה לשלטונות האמריקאיים ויבקש מהם לסגור את שעריהם בפני הנושרים, סירב באופן עקרוני ונימק את התנגדותו בטיעון האידיאולוגי, שממשלת מדינת היהודים, לאחר השואה, אינה יכולה לפנות לממשלה זרה שתסגור את שעריה בפני היהודים. לעומתו, ראש הממשלה יצחק שמיר, פנה כמה וכמה פעמים לנשיא ג'ורג' בוש ולמזכיר המדינה ג'יימס בייקר בבקשה שארה"ב תמנע, או לפחות תגביל, את כניסתם של הנושרים לארה"ב. משה ארנס, מראשי הליכוד, התנגד בכל תוקף לכפיית העלייה ותמך בבחירה חופשית של היוצאים מברה"מ. גם אבא אבן טען שעלייה צריכה לבוא מתוך שכנוע ולא מתוך כפייה. כאשר הסתבר בישראל, מעל לכל ספק, שיהדות ארה"ב לא תפסיק את פעילותה ותמיכתה בנושרים, הוחלט לנסות ולבדוק אצל הסובייטים את האפשרות להטיס, ישירות, את היהודים ממוסקבה לישראל, בעקבות הנחתה של לשכת הקשר, כי ברה"מ אינה שבעת רצון מתופעת הנשירה. ראש הממשלה, מנחם בגין, ביקש מידידו האמר להעלות את הנושא בפני ברז'נייב, והאחרון עשה זאת ב- 1977, במסגרת פגישה שבה העלה את האפשרות לחידוש היחסים הדיפלומטיים בין ברה"מ לבין ישראל (לבנון עמ' 452). תשובתו של ברז'נייב הייתה כי התנאים עדיין לא בשלו לחידוש היחסים, ומובן מאליו כי נושא הטיסות הישירות נדחה על הסף מסיבות פוליטיות, אם כי ההצעה הייתה אטרקטיבית מבחינה כלכלית. בשנות השבעים יצאו מברה"מ כרבע מיליון יהודים, מתוכם נשרו כ- 90,000, וכ- 160,000 עלו לישראל. הייתה זו תקופה שבה באה לידי ביטוי המדיניות הסובייטית בנושא ההגירה, מדיניות שהיו בה עליות וירידות, מבחינה מספרית, אולם עקרונותיה היו ברורים:
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
