| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
אחד ההיבטים החשובים ביותר של החיים היהודיים המודרניים באירופה, במיוחד במזרח אירופה, היה ההתפתחות של מגוון תנועות קולקטיביות לאומיות. בדיון שלנו בניסיון היהודי המזרח-אירופי, הזכרנו בחטף כמה מן המאפיינים העיקריים של התנועות הללו: הריבוי שלהן והאידיאולוגיות השונות שלהן, המתחרות ביניהן לעתים קרובות. הריבוי הזה הפליג הרחק מעבר למה שהיה יכול להימצא בתנועות לאומיות אחרות שהתפתחו באירופה בתקופה ההיא. לא היה זה רק ריבוי של הדגשות שונות מתונות או קיצוניות, חילוניות או דתיות בתוך תוכניות משותפות ביסודן. אף-על-פי שכל התנועות הלאומיות היהודיות היו שותפות, על-פי הגדרתן, ליעד של בניית חיים לאומיים יהודיים במונחים מודרניים, הן נבדלו מאוד, זו מזו, כפי שכבר ראינו, בחלק מן ההיבטים המרכזיים של בנייה כזאת, במיוחד במה שנוגע לדרכים לשימור החיות של חיים יהודיים קיבוציים בזמנים מודרנים, על רקע המאפיינים הספציפיים של הניסיון ההיסטורי היהודי ושל החיים היהודיים, וההיעדר של בסיס טריטוריאלי שנראה כגלעין של כל תנועה לאומית מודרנית. כמה מקווי-ההיכר העיקריים של התנועות היו נעוצים בעובדה שהן לא התכוונו להדיח שליטים אחרים, או אצילים ששיתפו-פעולה עם שליטים כאלה או למצוא דרכים חדשות לפיתוח ממדים שונים של המורשת, השפה, הפולקלור, הספרות וההיסטוריה הלאומיים הקיימים. תחת זאת, רוב התנועות הלאומיות היהודיות הולידו מרד נגד הדרכים המסורתיות השולטות בכיפה וניסו לבנות-מחדש מסורת לאומית ומורשת לאומית חדשות ולמצוא דרכים חדשות להגשמת הנושאים העיקריים של הציוויליזציה היהודית. התנועות הלאומיות השונות הציגו דרכים או תוכניות שונות להשגת שיקום כזה. על כל פנים, המחלוקת הגדולה ביותר בקרבן ניטשה בין תנועות שביקשו להשיג שיקום כזה בארצות הפזורה ובין התנועה הציונית ששוללת את האפשרות לשיקום כזה בפזורה המודרנית. במובן הזה, התנועה הציונית הייתה התנועה הלאומית היהודית המודרנית הרדיקלית ביותר; היא הייתה, בעיקרו של דבר, תנועה לאומית מהפכנית-אידיאולוגית. משום כך היה אפשר בהחלט לראותה כתמצית של לאומיות יהודית מודרנית, הקרובה ביותר לתנועות הלאומיות האירופיות המודרניות, ובכל זאת, מבט מדוקדק יותר יגלה כי היא נבדלה מהתנועות הללו בהרבה דרכים חשובות. לכן, השאלה הניצבת בפנינו היא, עד כמה נבדלת הציונות מתנועות לאומיות אחרות, מעבר להבדלים המקומיים השונים הקיימים תמיד בין תנועות לאומיות שונות? התזה שלי אומרת שההבדל הוא בכמה דרכים מובהקות וכי אפשר להבין חלק מהמאפיינים המיוחדים לתנועה הציונית רק מתוך התייחסות למה שאנו קוראים ציוויליזציה יהודית ולמסגרות הציוויליזציוניות היהודיות שנידונו בפרקים הקודמים. אין בכוונתי לכפור בהיבטים המשותפים לציונות ולתנועות לאומיות אחרות. כולנו יודעים כי הציונות צמחה בעידן הלאומיות במרכז אירופה ובמזרח אירופה ויש הרבה מאפיינים משותפים לה ולתנועות לאומיות אחרות. היא שותפה לתנועות הלאומיות הללו גם באוצר המלים שלה, והשותפות בעניין זה גדולה אולי אף יותר מכפי שהדברים אמורים במאפיינים אחרים. מסיבות היסטוריות ברורות, אוצר המלים הפורמטיבי של התנועה הציונית נגזר בעיקרו מהמחשבה ומן האידיאולוגיות הלאומיות של מרכז אירופה ושל מזרח אירופה יותר מאשר מאלו של מערב אירופה. יהיה ההסבר למסגרת ההיסטורית המשותפת של התנועות הללו אשר יהיה (משימה שהרבה עבודות הוקדשו לביצועה, ובמיוחד, לאחרונה, הניתוחים הפרובוקטיביים של ארנסט גלנר (Gellner) ושל בנדיקט אנדרסון (Anderson),(1) ההיווצרות של הלאומיות היא תופעה של ההיסטוריה המודרנית, ובמיוחד של העידן המודרני בהיסטוריה האירופית. אני מבקש להתחיל את הניתוח שלי בהדגשת עניין ברור מאוד הנשכח לעתים קרובות העובדה שהלאומיות מודרנית היא מקרה חשוב מאוד של הדרכים המשמשות ליצירה ולגיבוש של זהויות, של סמלים ושל גבולות קולקטיביים. לתנועות לאומיות מודרניות יש כמה יסודות משותפים עם התהליכים של בניית זהויות קיבוציות בעידנים אחרים של ההיסטוריה האנושית; אבל הן פיתחו גם מאפיינים ספציפיים משל עצמן בהתאמה עם נסיבותיהן ההיסטוריות. בין הסגולות המשותפות להן ולתהליכי הגיבוש של זהות קיבוצית בעידנים אחרים בולטת, בראש ובראשונה, ההדגשה של הזהות הקמאית הקשורה עם ארץ או שפה, וככל הנראה גם עם המסורת הדתית והניסיון ההיסטורי. יסודות אלה נוצרו בתוך התנועות הלאומיות באירופה במאה התשע-עשרה בדרכים שונות מאלה שעשו אותם לרכיבים של זהות קיבוצית בתקופות אחרות של ההיסטוריה האנושית.(2) התנועה הציונית הייתה שותפת במסגרת ההיסטורית שלה עם רוב התנועות הלאומיות האירופיות (במיוחד אלו של מרכז אירופה ומזרח אירופה). עם זאת, היא הפגינה כמה הבדלים מובהקים בינה לבינן ביחס לסמלים החשובים הללו של הזהות הקיבוצית, שהדרך הטובה ביותר להבינם היא על-ידי התייחסות להיבטים החשובים של ההיסטוריה היהודית ושל הציוויליזציה היהודית והניסיון ההיסטורי הספציפי שנידונו לעיל. נתחיל בכמה עובדות בסיסיות הקשורות בתנועה הציונית, הגם שלא ננסה להציג היסטוריה של התנועה הזאת, מן הסוג המצוי בהרבה חיבורים מעולים.(3) המבשרים הראשונים של הציונות, כדוגמת הרב יהודה שלמה אלקלעי (1878-1798) והרב צבי הירש קלישר (1874-1795), הופיעו באמצע המאה התשע-עשרה בקרב אינטלקטואלים יהודים רבניים וחילונים כאחד. אלה שהגיעו מן החוגים המסורתיים יותר החזיקו באמונות ציוניות שצירפו יחדיו יסודות מסורתיים משיחיים-למחצה עם יסודות לאומיים מודרניים, והדגישו את ההיבטים הפוליטיים של שאיפותיהם או את האפשרות והכורח המעשיים לכינון-מחדש של התיישבות יהודית בת-קיימא בארץ-ישראל. התיישבות כזאת נחזתה כשלב ההכנה לביאת המשיח, שנראתה בפני עצמה כמצויה מעבר לתחומו של המאמץ האנושי ושמורה לחלוטין לרצון האל. גישות אחרות התפתחו בקרב אינטלקטואלים יהודים חילוניים. כך, למשל, המנהיג והאידיאולוג הסוציאליסטי משה הס פיתח נוסח סוציאליסטי אוטופי מודרני בספרו רומי וירושלים (1862). בספר זה, החזון הציוני, המבוסס על הכרה במשמעות האוניברסלית של הטיפוס הספציפי של הרליגיוזיות היהודית, הובע במונחים הגליאניים המעוגנים בדיאלקטיקה של ההיסטוריה האוניברסלית. התנועה הציונית עצמה החלה להתגבש בשנות השבעים של המאה התשע-עשרה בקבוצות השונות של חובבי ציון, בעיקר ברוסיה, וצברה תנופה בעקבות הפוגרומים של שנות השמונים הראשונות באותה מאה. אחת התגובות למאורעות האלה הייתה הפרסום, ב- 1882, של אחת מהמסות הציוניות השלמות הראשונות, אוטואמנסיפציה, מפרי-עטו של י"ל פינסקר (1891-1821), ששמה מדבר בעד עצמו. הציונות התפתחה לתנועה פוליטית במלוא מובנן של המלים עם הופעתו המטאורית של תיאודור הרצל (1904-1860) ועם כינוסו של הקונגרס הציוני הראשון בבאזל ב- 1897, שבו הוקמה ההסתדרות הציונית העולמית. שנות השמונים של המאה התשע-עשרה ראו גם את ראשיתה של עלייה יהודית לארץ-ישראל, בראשותם של חובבי ציון. פעילות ההתיישבות בארץ נמשכה לאחר מכן, תחילה בסיועו של הבארון אדמונד דה רוטשילד ואחר-כך בחסותה של ההסתדרות הציונית העולמית. התנועה הציונית החלה לפסוע במלוא תנופתה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם: מהצהרת בלפור בנובמבר 1917 וכינון המנדט הבריטי בארץ-ישראל, וצמיחת היישוב בהמשך לכך; והיא התפתחה בתוך תהליכי הכינון של המדינות יורשות האימפריה הרוסית והאימפריה האוסטרו-הונגרית במזרח אירופה (פולין, צ'כוסלובקיה, ליטא, לטביה והונגריה) ומתן התוקף המלא יותר לעצמאותן שלח מדינות מזרח-אירופיות אשר הוקמו כבר קודם (רומניה, סרביה שנעשתה ליוגוסלביה ובולגריה). לחלקים נוספים של המאמר: הערות שוליים:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
