| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
בדצמבר 1979 פלש הצבא הסובייטי לאפגניסטן. הסתיימה תקופת "הריכוך" ביחסים בין המזרח והמערב. לגבי היהודים התחילה תקופת הקיפאון במתן אשרות ההגירה מברית המועצות. התחילה תקופה של "סירוב" המוני. סיבה לסירוב יכלה להיות חוות-דעת ממקום העבודה על כך שלמגיש הבקשה הייתה נגישות לסודות צבאיים או ממלכתיים– טענה אמיתית או בדויה. המשרד "אוביר" (שהנפיק היתרי יציאה מברית המועצות) יכול היה לטעון שהקשר המשפחתי בין מגיש הבקשה לישראלי ששלח לו את ההזמנה אינו מספיק. סירבו גם לאנשים שקרוביהם הישירים, כגון אב, אם, בן זוג לשעבר – התנגדו לעזיבתם. כסיבה לסירוב אפשר היה להשתמש בטענה הבלתי מוגדרת "אי התאמה לאינטרסים של המדינה". לפעמים נמסרו הסירובים בלי כל הסבר. היו גם מקרים של "סירובים מוחלטים", למגיש הבקשה נאמר: "אתה לעולם לא תצא מכאן!". הודעה על הסירוב נמסרה תמיד בעל-פה ולא בכתב, גם תקופת תוקפו של הסירוב לא נמסרה. הניסיונות לערער על הסירוב הביאו את המסורב למבוך קפקאי של הביורוקרטיה הסובייטית והתישו את העצבים. לעתים משרד ה"אוביר" התנגד בכל מיני אמתלות לקבל את הבקשות להגירה - כדי שיהיו פחות סירובניקים רשמיים -- הקג"ב דאג לכך שכמה שפחות הזמנות מישראל יתקבלו באמצעות הדואר. יהודים רבים, שציפו לקבל סירוב, אפילו לא פנו למשרד הזה וציפו לימים טובים יותר. לאחר שקיבלו סירוב, לא יכלו עוד האנשים לשוב לאורח חייהם הקודם. בזמן תהליך ההגשה של המסמכים איבדו רבים את מקום עבודתם. לפעמים איבדו משפחות שלמות את מקור פרנסתן. על פי החוק בברית המועצות, מי שלמד לימודים אקדמאים שוחרר מן השירות הצבאי. הואיל וסירובניקים צעירים סולקו מהלימודים באוניברסיטאות, הם נאלצו להתגייס לצבא. לאחר שחרורם, שוב יכלו לסרב להם במתן האשרה, הפעם בתירוץ שהחייל לשעבר התוודע לסודות צבאיים. רוב הסירובניקים של שנות ה- 1980 המתינו שבע עד תשע שנים לעלייה. משפחות אחדות המתינו לעלייה אף במשך 18-17 שנים. משפחתו של יהודי מבסרביה, פייבל גורודצקי, הגישה את הבקשה הראשונה לעלייה בשנת 1964 ורק אחרי 24 (!) שנים התירו להם לעלות לישראל. מסורבי עלייה רבים נאלצו להיפרד מבני המשפחה הקרובים שעזבו לשנים רבות. אנשים חולים מאוד איבדו את תקוותם לקבל טיפול נאות בישראל. יורי שפייזמן מלנינגרד, שסבל מלימפומה, קיבל אשרת עלייה אחרי שנים ארוכות ונפטר בווינה בדרכו ארצה. אינה פליורובה ממוסקבה לא קיבלה אישור לנסוע לישראל כדי לבצע השתלת מוח עצם לאחיה, חולה הלוקמיה. אנשים בגיל הביניים איבדו את השנים הפוריות ביותר, הנחוצות כל כך לקליטה במקום החדש. כל השנים של לימודים, של התמחות במקצוע ושל ניסיון נצבר ירדו לטמיון. לעתים הסירובניקים מצאו את עצמם בבדידות חברתית: ידידים וחברים בעבודה לשעבר, בהיותם אזרחים סובייטיים לויאליים, התרחקו מהם. אפילו קרובי משפחה לפעמים פחדו מקשר, מתוך חשש למקום עבודתם ולקריירה, ומחשש להשפעה רעה על הילדים. בתוך האווירה העצבנית של הסירוב, נפרדו משפחות, כאשר אחד מבני הזוג האשים את האחר ביוזמה חסרת התועלת של העזיבה. אחרים הפכו למשתפי פעולה של שירותי הביטחון כדי לקבל הבטחה שבעקבות כך תותר עזיבתם. אחדים ניסו לתת שוחד לפקידי "אוביר" כדי שישנו את רוע הגזירה ויעניקו אישור שלא הייתה להם גישה לסודות ממלכתיים. בתקופה הקשה הזו, כשעשרות אלפי אנשים מסורבי עלייה המתינו ליציאה, גברה חשיבותה של העבודה התרבותית, במיוחד של סמינרים ביתיים. הסמינר הביתי בהיסטוריה ובמסורת היהודית שפעל בלנינגרד, בניהולם של גריגורי קנוביץ', לב אוטבסקי וגריגורי וסרמן היה פופולרי מאוד. הקג"ב רדף את משתתפיו וכיתר בתים שבהם הוא התקיים. באחת ההרצאות, שהוקדשה ליום העצמאות של ישראל (1981) נעצר והורשע המתמטיקאי ייבגני ליין "בגין אלימות כלפי השוטר". ב- 1982 ארגן מיכאל בייזר בלנינגרד סמינר בהיסטוריה ובתרבות במגמה מדעית. ההרצאות שהוכנו על ידי משתתפיו עובדו למאמרים ופורסמו ב"אלמנך היהודי הלנינגרדי" שהפך להיות ביטאון הסמינר. בנוסף למסורבי העלייה, השתתפה בעבודת הסמינר גם נטליה יוחנבה, מומחית נודעת להיסטוריה ולאתנוגרפיה. סמינרים בתחום התרבות היהודית התקיימו גם במוסקבה, בריגה, בקישינב, באודסה, בחרקוב ובערים אחרות. לחיזוק התודעה הלאומית תרמו גם ישיבות של הוועדה ההיסטורית-האתנוגרפית שליד כתב העת "סוביעטישע האימלאנד" (המולדת הסובייטית) במוסקבה, שבראשה עמדו האתנוגרפים מיכאל צ'לנוב ואיגור קרופניק. ארגון ספריות יהודיות מחתרתיות לשימוש כללי היה ענף נוסף של הפעילות למען התרבות. הספרייה הראשונה מסוג זה הוקמה בלנינגרד, כשאבא טרטוטה רכש אוסף של ספרים ישנים וכתבי עת יהודיים. לפופולאריות רבה זכו הצגות פורים, שבהן הוצג הסיפור המסורתי של מרדכי ואסתר כמעשה הומוריסטי אקטואלי, המראה את חיי היום-יום של מסורבי העלייה, והושם לצחוק המשטר הסובייטי הרודף יהודים. הצגות אלה עוררו תקווה בלב הצופים שכל אויבי ישראל ייענשו בסופו של דבר על פשעיהם. המחברים הראשונים של הצגות פורים הראשונים היו מ' נודלר (מוסקבה), בוריס לוקשין וולנטין פיינברג (לנינגרד). ביימו הצגות בלנינגרד: לאוניד קלברט, מיכאל מקושקין, ילנה רומנובסקיה וסמיון פרומקין, במוסקבה: לב קנבסקיי, איגור גוריבץ', אלכסנדר אוסטרובסקי, ויאצ'סלב ומארק שיפרין. קלברט יצר גם תיאטרון ביתי והציג בו את המחזה "מצדה" מאת ו' פיינברג. קרחת יער גדולה במרחק שלושה קילומטרים מתחנת "אובראז'קי" המוסקבאית, שימשה כמרכז המפגשים ההמוניים של מסורבי העלייה מתחילת שנת 1976. הזוג אנטולי וייבגניה שוורצמן היוו את "המנוע" של המפגשים האלה. כאן ערכו שיעורים ביהדות ובהיסטוריה יהודית, קיימו תחרויות של שירים יהודיים, ציינו חגים יהודיים וארגנו משחקים ופיקניקים. אחרי שבמאי 1980 הגיעו ל"אובראז'קי" יותר מאלף איש, הטיל הקג"ב מצור ולא איפשר את גישת היהודים למקום. ב- 1986 נוסדה במוסקבה קבוצת נשים בעלת צביון ציוני, "נשים יהודיות נגד הסירוב", שבה השתתפו 13 נשים ובהן: אינה אוספנסקיה, מארה אברמוביץ', ויילנה דובינסקיה. באותה תקופה גם נודע על הקמת קבוצה "נשים יהודיות למען ההגירה והישרדות בעת סירוב" (יהודית רטנר, נלי מאי, בלה גולקו ואחרות). תנועת הנשים הגישה עזרה בעניינים משפחתיים שהתעוררו בעקבות ה"סירוב" וניסתה לגייס ארגוני נשים בינלאומיים למאבק היהודים הסובייטים לעלייה. שתי הקבוצות השתתפו ביחד בהפגנות, במסיבות עיתונאים, בסמינרים, ובפגישות עם פעילים חברתיים ופוליטיים מהמערב וכן ערכו שביתות רעב. חלק ממסורבי העלייה מצאו מקלט רוחני בדת ישראל. לא פשוט היה ליהודי מאמין להתקיים במדינה הסובייטית, כאשר מנוחה בשבת אינה מובטחת, לבית הכנסת אי-אפשר להגיע ברגל ומזון כשר לא נמכר בחנויות. החוזרים בתשובה הראשונים במוסקבה היו קארל מלקין, פאוול גולדשטיין, נתן פיינגולד ואליהו אסס, שהקים ב- 1977 חוג ללימוד תורה. אז גם התחיל לפעול חוג שני בראשותו של ולדימיר (זאב) שחנובסקי. בריגה, בסוף שנות ה- 1970, החלו לשמור מצוות גם מנדל גורדין ויוסף מנדלביץ'. רוב הדתיים הצטרפו לחב"ד או ל"ליטאים" האורתודוכסים. ראשי החב"ד במוסקבה היו גריגורי רוזנשטיין וזאב וגנר. בלנינגרד - יצחק קוגן, ראשי "הליטאים" - איליה אסס וו' שחנובסקי במוסקבה, גריגורי (צבי) וסרמן בלנינגרד. ב- 1982 הופיע ב"סמיזדט" ספר שכתבו רוזנשטיין ומיכאל שניידר, "אני מאמין", שבו הוסברו בצורה פשוטה עקרונות המורשת היהודית. בסוף שנות ה- 1970 אסף האסטרו-פיזיקאי ולדיסלב (זאב) דשבסקי קבוצה של תלמידי תיכון לשם הוראת התורה, הפילוסופיה וההיסטוריה היהודית. הוראת היהדות התנהלה בשפה המובנת לנוער הסובייטי. את תפקיד המורים, בנוסף לדשבסקי, תפסו התלמידים המוצלחים ביותר, כמו פנחס פולונסקי, וכן אורחים מחוץ לארץ. עם הזמן הפכה הקבוצה לתנועת "מחניים". רוב מנהיגי התנועה עלו בהמשך לישראל, שם הם ממשיכים את עבודתם בתחום החינוך וההשכלה בארגון בעל אותו שם. בדמדומי התקופה הסובייטית הניחו מסורבי העלייה בברית המועצות יסודות לחיים יהודיים ציבוריים- עצמאיים בתחום הדת והתרבות, שהלכה ופרחה בתקופת "הפרסטרויקה". הכיוון הפוליטי החדש שהצהיר עליו מיכאל גורבצ'וב באביב 1985 לא הקל מיידית על תהליך ההגירה היהודית, וגם בתקופתו נמשכו מעצרים של פעילים. רק לאחר שנתיים התחילו לחוש את הרוח החדשה הנושבת ברחוב היהודי. ההפגנה שנערכה במרץ 1987 ליד ארמון סמולני בלנינגרד על ידי שבעה מסורבי עלייה לא פוזרה, והסתיימה בהזמנת המפגינים לדיון במרכז המפלגה. צילומי ההפגנה פורסמו בעיתון ערב בלנינגרד, דבר שלא קרה מעולם קודם לכן. העלייה התחדשה, ואסירי ציון שוחררו מהמאסר. לקראת סוף 1989 היגרו כמעט כל מסורבי העלייה אשר חיכו לכך זמן ממושך מאוד. השלטונות הפסיקו לרדוף את האולפנים להוראת העברית ופרסומי ה"סמיזדט". בעיר טאלין יצא לאור עיתון יהודי עצמאי ראשון, "שחר", ואחריו הופיעו עיתונים גם בערים אחרות. המדינה התירה רישום קהילות וארגוני תרבות יהודיים. בדצמבר 1989 התקיימה במוסקבה האסיפה המייסדת של "הוועד" – הארגון הראשי של כל הארגונים והקהילות היהודיות בברית המועצות. במהלך העשור הבא מצאו רוב היהודים הסובייטיים את מקומם בישראל.
לחלקים אחרים של המאמר:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
