| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
ההתישבות לגווניה היתה הביטוי המוחשי ביותר למאמץ הלאומי רחב ההיקף שהשקיע היישוב היהודי בארץ בשנות העליה החמישית. תנועת העבודה נטלה חלק משמעותי ביותר בקידומה של ההתישבות החדשה. בין השנים 1939-1932 גדלה ההתישבות החקלאית (הקיבוצית והמושבית) מ- 37 ישובים ל- 134. האטת ההתישבות שאפיינה את שלהי העליה הרביעית התחלפה בהתישבות מכוונת ומתוכננת שנועדה למלא תפקיד ביטחוני ולאומי באסטרטגיה הציונית. התישבות זו מילאה שני יעדים עיקריים: יצירת גבולות חלוקה טובים יותר למדינה היהודית לעתיד לבוא ושמירה וחיזוק הנחלה הקיימת. ההתישבות הזו התפתחה על יסוד כמה תכניות התיישבות:
להלן נעסוק בתכניות ההתישבות השונות:
השם 'התישבות האלף' ניתן לתכנית ליישב אלף משפחות פועלים שיזמה הסתדרות הפועלים החקלאים, ושעליה נאבקה בקונגרס הציוני ה- 16 בשנת 1929. במסגרת זו התארגנו הפועלים בקבוצות, בקיבוצים ובארגונים להתיישבות במושבי עובדים. תחילתה בין השנים 1929-1926, אז הוקמו בתקציבי ההסתדרות הציונית מספר מושבים (כפר יהושע, כפר ברוך ושדה יעקב) וכן כמה קבוצות וקיבוצים (שריד, עיינות, השרון, גבת, ומשמר העמק). בשנת 1932 חודשה התכנית, ובמסגרתה הוחלט לישב כ- 437 משפחות. חלקן בתקציב מלא - שאיפשר נטיעת פרדס וחלקן בתקציב חלקי ('בהדרגה'). על-פי התכנית אמורים היו המתיישבים להמשיך בעבודתם כפועלים חקלאיים במושבות, במקביל לפיתוח משקם הפרטי. במסגרת זו הוקמו המושבים כפר ביל"ו וגיבתון בסמוך לרחובות, נטעים ובית עובד ליד נס ציונה, צופית, וכפר הס ליד תל-מונד, רשפון, גבעת ח"ן וגני עם בשרון, וכן חוזקו הקיבוצים קבוצת שילר (12 משפחות) וגבעת השלושה (20 משפחות). תכנית זו לא הגיעה לכלל מיצוי מלא ולמלוא היקפה אך היא מסמלת את ראשית המפעל ההתישבותי רחב ההיקף של תקופת העליה החמישית.
בשנות ה- 30 הוקמו ישובים חקלאיים רבים שלא קיבלו הלוואות התישבות מן המוסדות הציוניים, משום מחוייבותם שלו האחרונים לתשלום חובות מפעלי ההתישבות הקודמים. מחויבות זו עתידה היתה להסתיים רק בשנת 1935. תנועת העבודה באמצעות בנק הפועלים וניר בע"מ העניקה ליישובים הללו אשראי באמצעות מתן הלואות לזמן קצר או בינוני. ישובים אחדים פנו לצורך מימון התיישבותם בשלבים הראשונים גם למוסדות אשראי פרטיים. מרביתם של הישובים שעלו לקרקע במסגרת זו השתייכו או קיימו זיקה קרובה לתנועת העבודה, מיעוטם השתייך לתנועות ולארגונים אחרים. בדרום יהודה הוקמו המושבים ביצרון ונטעים וכן מושבי התימנים טירת שלום וכפר מרמורק, כמוכן הוקמו הקיבוצים גן שלמה (קבוצת שילר), גבעת ברנר ונען. בסביבות מושבות השרון הוקמו המושבים כפר-אז"ר, כפר אברהם וגן-חיים, המושב ירקונה, מושבי העובדים חרות, עין ורד, כפר הס, כפר יעבץ , גן חיים והקיבוצים שפיים, ורמת הכובש. באיזור המושבה כרכור הוקמו הקיבוצים עין שמר, ומשמרות והמושבים עין עירון וכפר פינס. בעמק זבולון הוקמו הקיבוצים שער העמקים, רמת יוחנן, ובית השיטה.
עם אישורה של בעלות הקרן הקיימת לישראל על אדמות עמק חפר בשנת 1931 החל תכנון ההתיישבות היהודית באזור על ידי מחלקת ההתישבות של הסוכנות היהודית והקרן הקיימת לישראל. תכנית זו אפשרה חלוקת קרקעות לחוגים שונים שיעדו עצמם להתישבות. על-פי התכנית אמורים היו לקום 11 ישובים של אנשי המעמד הבינוני (573 משפחות), 8 יישובים של חברי הסתדרות הכללית של העובדים (487 משפחות) ו- 4 יישובים של ארגוני פועלים אחרים (260 משפחות). כתנאי יסוד להתישבות זו נקבע כי עיבוד האדמות יחל בסמוך להתיישבות עליהן. מושבי ההתישבות של המעמד הבינוני התחייבו למסור את עיבוד האדמה לחברת מטעים באם לא יעבדו אותה בעצמם בסמוך להתישבותם. בכך הובטח כי מתיישבים אלו יוכלו להמשיך בעבודתם הקודמת או להמתין עד לתחילת הנבת המטעים ולממן בעצמם את עלות הקמת המשקים. כמו-כן איפשר הסדר זה להסתדרות החקלאית לספק מקומות עבודה רבים במטעים לפועלים-המתיישבים שלא היו בעלי מקורות פרנסה נוספים. עבודות אלו וכן עבודות תשתית נוספות, כגון ניקוז האיזור איפשר למתיישבים אלו לממן את עלות הקמתו של משקם הפרטי. בין היישובים שהוקמו במסגרת תכניות אלו: כפר ויתקין, אביחיל, כפר-חיים, כפר חגלה, כפר הרא"ה, אלישיב וכפר ברנדייס, שהוקם כשכונת פועלים בתחילה והפך ליישוב קבע בשם עין העובד. בין הקיבוצים שהוקמו: משמר השרון, מעברות, עין החורש וגבעת חיים. בשנת 1935 הוקם מושב העולים מגרמניה כפר ידידיה. מלבדו החלה בניתם של המושבים הפרטיים בית ינאי, חבצלת השרון, חיבת ציון, ביתן אהרן וגבעת שפירא. בשנת 1935 סיימה קרן היסוד את תשלום החובות שנועדו לביסוס ההתישבות הקודמת, דבר שאפשר הפניית כספים לתמיכה בהתישבות החדשה, שכוונה בעיקר למימון הקמתה של מערכת הניקוז וההשקיה באיזור וכן לפיתוח ענפי חקלאות חדשים. ההחלטה על הפנית ההשקעות לחיזוק ההתישבות החדשה התקבלה במסגרת הקונגרס הציוני ה- 18. לשם ביצועה הוקמה 'החברה הארצישראלית להתיישבות חקלאית', בבעלות קרן היסוד ובשותפות הון פרטי שגוייס בעזרת מלוות. תנועת הפועלים השתתפה במיזם זה באמצעות 'ניר בע"מ', חברות מים אחדות וכן המשרד להשקייה שהיה שייך למחלקת ההתישבות. בשנת 1930 הוקמה במשותף על-ידי קרן היסוד ו'קרן חוסר עבודה' של ההסתדרות הכללית חברת 'ביצור' למימון העבודות הציבוריות הנדרשות. מימונה של ההתישבות הפרטית נעשה באותן שנים על-ידי הסוכנות היהודית באמצעות המשרד המרכזי ליישוב יהודי גרמניה 'רסקו' (Rural and Sburban Settlement Company)
מרביתם העולים יוצאי גרמניה שהגיעו לארץ בשנות ה- 30 פנו להתיישב בערים, עם-זאת כרבע מתוכם פנה להתישבות החקלאית. כמחצית מבין אלו שפנו להתיישבות החקלאית הצטרפו להתישבות העובדת - מרביתם לקיבוצים ומיעוטם למושבים. שאר ציבור העולים שפנה להתישבות כפרית נקלט במסגרות חקלאיות פרטיות או הקים בעצמו כפרים של המעמד הבינוני. כ- 300 משפחות מיוצאי גרמניה השתלבו כפרטים או במסגרת של קבוצות קטנות במושבות ומושבי עובדים קיימים, ביניהם: פרדס חנה, בנימינה, וכן במושב באר טוביה. 12 ישובים חדשים הוקמו על-ידי עולי גרמניה. חלקם ביזמה פרטית: רמות השבים, ורמת הדר, חלקם על-ידי חברות התיישבות פרטיות: כנהריה ומגד, וחלקם על-ידי המשרד להתישבות עולי גרמניה: גן השומרון, כפר ביאליק וכפר ידידיה וחלקם על-ידי חברת 'רסקו': כפר שמריהו, שדה ורבורג, שבי ציון ובית יצחק. התישבות זו של המעמד הבינוני הציגה דגם התיישבותי חדש שהיה מעין תצורת ביניים בין המושבה לבין מושב העובדים. במושבים אלו נחשב כל אחד מן המשקים ליחידה פרטית, אך התקיים שיתוף קואופרטיבי בין היחידות המשקיות בכל הקשור למכירת התוצרת ואספקת חומרי גלם.
לחלקים נוספים של המאמר:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
