| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
התפתחותו המואצת של הישוב היהודי בארץ נתקלה בהתנגדות גוברת והולכת מצד האוכלוסיה הערבית בארץ. קיץ 1936 היה הקשה מכל התקופות האלימות שחווה היישוב היהודי המתחדש למן ראשיתו. קדמו לו ההתקפות הערביות שארעו בשנים 1920, 1921 ו- 1929 (אז נרצחו יהודים בערים וארע הטבח בחברון), אך אלו נמשכו תקופות זמן קצרות יחסית. הפעם נמשכו העימותים הקשים שבועות וחודשים וגבו קרבנות רבים ברכוש ובנפש. עם תחילתו של המרד הכריזה ההנהגה הערבית בראשותו של חאג' אמין אל חוסייני על שביתה כללית בדרישה להפסקה כללית של העליה היהודית לארץ, איסור על העברת קרקעות ליהודים והקמת ממשלה ייצוגית, שבה יבוא לידי ביטוי הרוב הערבי בארץ. שביתה זו נמשכה 175 יום. תוצאתה, שלא נצפתה מראש על-ידי הצד הערבי, היתה הפרדת המשק היהודי מן הערבי וחיזוקו. במקביל החלה פעילות התקפית נרחבת של ערבים נגד הישוב היהודי ונגד הבריטים. במחצית הראשונה של שנת 1936 נהרגו 80 איש מהישוב וכ- 400 נפצעו. כ- 2,000 התקפות ערביות נערכו כנגד ישובים יהודיים, 900 מהן כללו פגיעה ברכוש, עקירת עצים ושריפת שדות. 800 התקפות כוונו כנגד הבריטים. התארגנותו של היישוב היהודי התבססה בתחילה על הגנה פאסיבית, כלומר על שמירה והגנת הקיים, אך משהתברר כי עצמת הסכנה גוברת פנו המוסדות היהודיים לממשלת המנדט בתביעה להציב הגנה מוסדרת על הישובים היהודיים. המשטר הבריטי נענה ואישר לגייס 'שוטרים מוספים' או 'גפירים'. בשנת 1939 מנתה 'משטרת הישובים היהודיים' כ- 15,000 נוטרים, שנחלקו לעשרה גדודים. ארגון ה'הגנה', ששימש כארגון מגן מחתרתי, הופקד על בטחון הפנים ופעל בכפוף להוראות מוסדות הישוב, שקבעו כי מדיניות התגובה להתקפות הערבים תהיה 'הבלגה'. מדיניות זו נסמכה על שלוש הנחות:
פעולות יזומות מוגבלות כנגד התוקפים הערבים נערכו רק באישור ההנהגה ובוצעו על ידי גופים מיוחדים שהקימה לצורך זה: 'הנודדת' ו'פלוגות השדה' (פו"ש). בשנתו הראשונה של המרד הערבי היתה פעילותם של הגופים מוגבלת. ארגון ב' שפרש מן ה'הגנה' בשנת 1931 לא קיבל עליו את מרות מוסדות הישוב והפגין עמדה מיליטנטית כלפי התוקפים הערבים. בתגובה למאורעות שיגרו הבריטים לארץ את ועדת פיל, שקבעה כי יש לחלק את הארץ לשתי מדינות: מדינה יהודית שתכלול את הגליל, העמקים ומישור החוף עד באר טוביה, ומדינה ערבית שתכלול את אזורי הנגב וההרים, וכן אזור בשליטה בריטית שיכלול את העיר ירושלים וכן מסדרון בין ירושלים ליפו שיחצוץ בין שתי המדינות. עם התקבלותן של החלטות ועדת פיל חודשו המהומות על-ידי הערבים. בשנתיים אלו נפלו 415 הרוגים מבין אנשי הישוב היהודי. תגובתו של הישוב היהודי למרד הערבי כללו:
בחודשי העימות הראשונים הוקפאה תנופת ההתישבות היהודית ותשומת הלב הציבורית הופנתה להתארגנות ביטחונית ומשקית, אך בסופה של שנת 1936 החלה להתרקם תכנית ההתישבות המקיפה שכונתה, על שם שיטת בניית הישובים: 'חומה ומגדל'. 55 ישובים הוקמו בשיטה זו בשנות המרד הערבי (6 בשנת 1936; 14 בשנת 1937; 17 בשנת 1938 ו- 18 בשנת 1939) . מבצע התישבותי זה היה משותף לכל זרמי ההתישבות. עם זאת מרבית הישובים שהוקמו בשיטה זו השתייכו לתנועת העבודה. הגשמתו של המבצע היתה אף היא פרי שיתוף פעולה של מוסדות ציבוריים שונים: מרבית האדמות עליהן התיישבו השתייכו לקרן הקיימת, שהשתתפה גם בהוצאות העליה לקרקע, השבחת הקרקעות ויעור חלקן. חלק קטן יותר של האדמות השתייך לפיק"א. עיקר מימון ההתיישבות ניתן על-ידי קרן היסוד והקרן הקיימת, אך השתתפו בו גם המשרד המרכזי לישוב יהודי גרמניה שהשתייך לסוכנות היהודית, חברת 'ניר', חברת פיק"א (עבור הישובים שהוקמו על אדמתה), חברת 'רסקו' וחברת אמיק"א. ראשון היישובים שהוקם לאחר הקיפאון שהחל עם פרוץ מאורעות הדמים, אף כי לא נבנה בשיטה זו היה כפר חיטים ממערב לטבריה, שהוקם וניטש פעמים מספר. ישוב זה הוקם מחדש, כמושב העובדים השיתופי הראשון, ב- 7.12.1936 על-ידי חברי ארגון 'הקוצר'. הישוב הראשון שהוקם בשיטת 'חומה ומגדל' היה תל עמל, (לימים ניר דוד) שיושב ב- 10.12.1936. שיטת ההתישבות שתוכננה על-ידי שלמה גרזובסקי (גור) היתה להקים מחנה מבוצר על פני קילומטר מרובע שיכלול ארבעה צריפים, מגדל שמירה, שתי עמדות בפינות הנגדיות של המחנה, חומת עץ שתקיף את כל המחנה ותהיה בנויה משתי דפנות, ממולאות ביניהן בחצץ (כנגד ירי). מסביב לחומה הוקף המחנה בגדר תיל, מרוחקת מעט, בכדי למנוע זריקת רימונים ממרחק. כל חלקי המחנה, שהיו עשויים מעץ הוכנו מבעוד מועד והועברו מפורקים למקום ההתישבות המיועד, שם הוקמו בתוך יום. מטרת תכנון זה היתה להשלים את המחנה המבוצר לפני הגעתם של השלטונות הבריטים לאזור, כמו-גם למנוע פגיעה אפשרית של ערבים חמושים במתיישבים. התישבות 'חומה ומגדל' בוצעה במקביל באיזורים שונים. לפעולת ההתישבות הזו היו מטרות פוליטיות-אסטרטגיות. חלק ניכר מן הישובים הוקמו באיזורי התישבות חדשים (עמק בית שאן, הגליל העליון המזרחי והמערבי, מפרץ עכו), חלקם הוקם באיזורים בעלי אוכלוסיה יהודית דלילה (הגליל התחתון וחלקו של הגליל העליון), אחרים הוקמו כמטרה לחבר איזורי התישבות מנותקים (כך הוקמו עין השופט, ובני ברית (מולדת)). חלק מן הישובים נועד להרחיב את גבולות הישוב היהודי ולהתוות את גבולו העתידי: בצפון - (חניתה), במזרח (עין גב) ובדרום (נגבה). מבחינה זו סיעה תכנית 'חומה ומגדל' להרחבת גבולות ההתישבות היהודית בארץ, ליצירת רצף יישובי בין גושי התיישבות ולחדירה אל אזור ההר ולאזורי ספר.
לחלקים נוספים של המאמר: ביבליוגרפיה נבחרת:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
