| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
התעמולה נגד הזרים ונגד היהודים, שניהלו קבוצות-נוער ראדיקאליות מסויימות כמו 'מצרים הצעירה', כשלעצמה לא סיכנה את הקהילה היהודית, כל עוד היא חשה מוגנת על-ידי הממשלה. התעמולה נעשתה מסוכנת רק בשילוב עם הסיכסוך הארץ-ישראלי, שבלט גם במצרים משפרץ המרד של ערביי ארץ-ישראל בשנות 1939-1936. לפני כן היו הקבוצות היחידות שגילו עניין בשאלה, מלבד שליחים פלשתינאיים ופליטים מא"י, הסטודנטים באוניברסיטה הדתית 'אל-אזהר' ועיתונאים סוריים, שהשפעתם על העיתונות הערבית של המדינה היתה ניכרת.55 אולם החל מהמחצית השנייה של שנות השלושים אימצו 'האחים המוסלמים' את בעיית ארץ-ישראל כאחד הנושאים העיקריים שלהם, ובהדרגה החלו פוליטיקאיים חשובים, מחוץ ל'ופד' ובתוכו, לגלות עניין בפאן-ערביות האסלאמית ובארץ-ישראל. בשנת 1938 חלה עלייה בולטת בתעמולה האנטי-ציונית והאנטי-יהודית.56 יהודי מצרים נסחפו לסיכסוך, ללא יכולת להחזיר את הגלגל לאחור. מנהיגי הקהילות היהודיות, הרב הראשי חיים נחום, קבוצות-נוער ועיתונים יהודיים הטיפו להבנה ולשיתוף-פעולה בין ערבים ליהודים, במצרים ובארץ-ישראל, והם הצהירו על נאמנותם למלך ולמצרים. מאמצים שונים לתווך בין המחנות לא הניבו תוצאות.57 יהודים מצריים בעלי הכרה פוליטית הגיעו כבר בשנות השלושים המוקדמות למסקנה, כי שוב אין הם יכולים להוסיף ולחיות במצרים בלי לאמץ לעצמם דפוס עקבי של התנהגות פוליטית. אף-על-פי שהקהילות לא נקטו בפעולה מאוחדת, היו אופציות אחדות פתוחות לפני יהודי מצרים:
א. פאטריוטיזם מצרי אימוץ הקו הלאומני המצרי שבו נגענו לעיל: קבוצות מסויימות בקרב הנוער, כמה עורכי-דין חשובים, ומנהיגים קהילתיים, בהם הרב הראשי חיים נחום אפנדי, הדגישו את הזדהותם עם מצרים ועם הלאומיות המצרית, שלטו בערבית, הדגישו את המוצא המשותף של היהודים והערבים (אם כי רק מצרים בודדים התייחסו אל עצמם כאל 'ערבים') והטיפו להבנה בין שני העמים. בקאהיר התרכזה מגמה זאת מסביב לשבועון היהודי בערבית 'אל-שמס', בעריכת סעד מאלכי,58 ו-‘Association de la Jeunesse Juive d’Egypte’ ('התאחדות הנוער היהודי של מצרים') בהנהגת אלפרד ילוז.59 המטיף הבולט ביותר של אלה היה, ללא ספק, אחד מענפי משפחת קטאווי, בראשות יוסף אצלאן קטאווי פאשא, ובניו רנה ואצלאן. בשנת 1929, בהיות יוסף אצלאן נשיא, הושמו בתי-הספר הקהילתיים תחת פיקוח המדינה, ותכנית הלימודים המצרית אומצה בהם.60 באפריל 1943 נבחר בנו רנה לשמש יורשו, כנשיא הקהילה היהודית בקאהיר. הוא נבחר לכהונה זו לא רק בזכות ייחוסו המשפחתי אלא גם בהיותו מטיף ל'קו המצרי'. העיתון 'אל-שמס' ניהל מסע מטעמו, וטען כי הקהילה זקוקה למנהיג שאינו רק בעל-אמצעים, אלא גם מצרי ממש, דובר ערבית וחובש תרבוש.61 מגמה זאת הלכה ונתחזקה בשנות הארבעים המוקדמות, בעת שנעשה ברור כי הממשלה נחרצת בדעתה ל'מצר' את החיים במדינה. אולם מגמה זאת מעולם לא היתה חזקה דיה כדי לזכות ברוב בקהילה או במועצת הקהילה. וכך, כאשר התפטר רנה קטאווי בשנת 1947, נבחר במקומו סאלוואטור סיקורל, ולא נציג 'היהודים המצריים האמיתיים'. גם עתה הוסיפו רוב חברי מועצת-הקהילה להיות חסרי-נתינות או נתינים זרים.
ב. קומוניזם נטייתם של יהודים רבים להצטרף לתנועות השמאלניות השונות62 היתה כרוכה במאמץ זה להשתלב בחברה המצרית, ולאו דווקא במיעוט הזר שחלה בו אירופיזאציה. הקבוצות הסוציאליסטיות והקומוניסטיות הראשונות במצרים הוקמו בשנות העשרים למאה הנוכחית, ועד סוף שנות הארבעים הן היו מורכבות בעיקר מזרים מקומיים: יוונים, איטלקים, ארמנים ויהודים בעלי נתינויות שונות. רק אחר תבוסתן של מעצמות הציר והצלחותיה הצבאיות של ברית-המועצות. זכו התנועות השמאלניות לתמיכה ניכרת מצד סטודנטים ופועלים, ונעשו מצריות בשיעורים שונים. היהודים בלטו בתנועה זו מראשיתה בשנות העשרים, בניצוחו של יוסף רוזנתאל,63 ועד שנות החמישים, כאשר אנרי קוריאל והלל שווארץ עמדו בראש שתי המפלגות החשובות ביותר.64 הרעיונות הסוציאליסטיים והקומוניסטיים נעשו פופולאריים ביותר, ובחוגים מסויימים אף אופנתיים. בקרב תלמידי בתי-הספר היהודיים, ובמיוחד בבתי-הספר התיכוניים הצרפתיים שבהם ביקרו ילדים מהמעמד הבינוני ומהמעמד העליון. כיוון שכך, היו יריביהם הפוליטיים נוהגים לכנותם בשם 'סאלון-קומוניסטים'.65 אין נתונים מדוייקים בדבר השתתפות היהודים בתנועות השמאליות. אולם בדרך-כלל, נראה כי האוהדים והפעילים בתנועות אלה באו משכבות משכילות ואמידות יחסית בקהילה. אין סימנים כי צעירי ה'חארה' והקראים מילאו תפקיד בולט בתנועות השמאל. ג. התעוררות דתית וציונות רוחנית דומה כי הן הלאומנים המצריים והן חסידי השמאל הראדיקאלי היוו מיעוט בקהילה, והוא הדין באלה שניסו לפתור את משבר הזהות בדרך של שיבה למסורת ולדת היהודית. בשנות השלושים למאה העשרים כמעט לא נותרו בתי-אולפנא דתיים בקאהיר ובאלכסנדריה, חוץ משלוש או ארבע ישיבות ב'חארה' של קאהיר ובדאהר, ושתיים או שלוש באלכסנדריה. רוב הילדים מהמעמד הבינוני והעליון העדיפו תרבות והשכלה אירופית. אלה שביקשו להכשיר את עצמם לרבנות נאלצו ללמוד מחוץ למצרים. למעשה, לא שימשו בקהילות מצרים בדורות האחרונים רבנים ילידים.66מאמצי המיסיון הנוצרי – שעוררו גלים חוזרים ונשנים של המרות-דת (ברוב המקרים לדת הקאתולית) בקרב תלמידי בתי-ספר מהמעמד הבינוני והעליון וילדי המשפחות הנכבדות ביותר67 – גרמו להלם בציבור היהודי ודירבנו אותו לפעילות. התנועה לחידוש החיים והערכים היהודיים החלה לפעול באמצע שנות העשרים וזכתה לתאוצה באמצע שנות השלושים. כדי להילחם בהשפעת המיסיון הוקמו בתי-ספר תיכוניים יהודיים, מועדונים וחוגים שונים עסקו בלימוד דברי ימי היהודים ועברית, והרבנים הראשיים, במיוחד רבני אלכסנדריה, הרצו בקביעות על נושאים דתיים.68 אין בידינו נתונים על ההשתתפות בפעילויות אלה ועל מספר החברים בהן. יש להניח שרק מיעוט היה מעורב ב'התעוררות היהודית'; אולם מיעוט זה קיבל מישנה חשיבות ככל שהנמנים עמו התקרבו לציונות.
ד. ציונות חותמה של הציונות על יהדות מצרים לא היה ניכר עד מלחמת-העולם השנייה, אם כי האגודה הציונית הראשונה בקאהיר, 'בר כוכבא', הוקמה עוד בשנת 1896, בידי מארקו ברוך.69 לא עבר זמן רב והוקמו קבוצות נוספות, אשר התפלגו והתחסלו, ובשלב הראשון השתתפו בהן בעיקר מהגרים אשכנזיים. התנועה גברה בעוצמתה רק בשלהי מלחמת-העולם הראשונה כאשר נמלטו אלפי יהודים מארץ-ישראל למצרים, ואחר-כך כאשר החלו מנהיגים ציוניים חונים במצרים בדרכם לאירופה – התחזקה התנועה. אולם הציונים לא הצליחו להגיע להמוני היהודים. אחת הסיבות לכך היתה שיהודי מצרים, מצבם הכלכלי והפוליטי היה טוב מכדי שיחושו צורך לעלות לארץ-ישראל; במיוחד כאשר דרך-החיים והערכים של סביבה חדשה זאת היו כה שונים מאלה שהיו מוכרים להם. סיבה נוספת לכך היתה מיעוטו של חומר-מידע בצרפתית, בערבית, ובאנגלית, והתעניינותם המוגבלת של המנהיגים הציוניים ביהודי-המזרח בכלל. סיבה שלישית, שמתעלמים ממנה לעיתים, קשורה במיבנה החברתי המיוחד של הקהילה במצרים. כאשר החלה התנועה הציונית בפעילותה בקרב מהגרים אשכנזיים עניים ובני המעמד הבינוני, כמעט לא היה אפשר למשוך אליה את הספרדים בני המעמד הבינוני והעליון, שהיו נבדלים מהם במעמד, בלשון ובתרבות. ורק ספרדים אלה יכלו לספק את הכסף והיוקרה שהיו דרושי לתנועה ציונית מצרית בלתי-תלויה. בגלל הסיבות החברתיות, התרבותיות והפוליטיות הללו היתה הציונות נחלת המעמדות האשכנזיים הנמוכים והבינוניים, ורק מספר מועט של ספרדים מהמשפחות הנודעות – מוצרי, דה מנשה והררי – שימש בתפקידים ציבוריים ובאיסוף כספים. הפעילות הציונית בכללה זכתה בתמיכה פעילה של הרבנים הראשיים של אלכסנדריה.70 רק בשנות מלחמת-העולם השנייה, כאשר הקלו חיילי בעלות-הברית שהוצבו במצרים על הקמת קשר עם ארץ-ישראל, והשליחים הציוניים יכלו להגיע למצרים בלי קושי, התרחבה התנועה הציונית עד שהגיעה לכל רבדיה של יהדות מצרים.71 משנת 1942/43 עד שנת 1956 לפחות, הוקמה התנועה ונוהלה בידי שליחים ציוניים מארץ-ישראל, אשר מצאו קרקע פורייה לפעילותם, נוכח התנאים המשתנים במדינה: עליית הלאומנות הערבית-אסלאמית וחששות הזרים בדבר עתידם הכלכלי. הם ריכזו את עבודתם החינוכית והמעשית בנוער, והקימו תנועות-נוער אחדות, שהיו מסונפות למפלגות ולתנועות שונות בארץ: התנועה החזקה ביותר היתה תנועת 'החלוץ', שנרשמה בקאהיר כחלק מתנועות-הנוער הצופית 'מכבי'; תנועת 'השומר הצעיר' במצרים כינתה את עצמה 'העברי הצעיר'; כן פעלו סניפים של 'בני עקיבא' בקאהיר ובאלכסנדריה. הרביזיוניסטים, שהיו פעילים מאז שנת 1929, בקירוב,72 חדלו להופיע בציבור לאחר ההתנקשות בלורד מוין בשנת 1944. בשנת 1943/44 מנו כל התנועות הללו יחד כ- 800-700 חברים בקאהיר, אלכסנדריה ופורט סעיד.73 הפדראציה הציונית, שאורגנה מחדש בשנת 1943, ושבראשה עמדו ליאון קאסטרו ואמיל (עתה עמיאל) נג'ר, מנתה בשנת 1994 כ- 750 חברים רשומים ברחבי מצרים כולה, וב-1946 – כאלף חברים.74 במאמציהם להכשיר את הנוער היהודי במצרים לעלייה ולחיים בקיבוץ נתקלו הציונים בהתנגדותם של מנהיגי הקהילה, ובמיוחד של רנה קטאווי בקאהיר. 75רוב חברי המועצה חששו פן יעוררו את חמת הציבור והשלטונות במצרים. אשר עד לשנת 1948 לא הפריעו לפעילות הציונית, ורק בעקבות המלחמה שפרצה באותה שנה עם ישראל הוציאו את הציונות אל מחוץ לחוק.76 הרב הראשי ליהודי מצרים, חיים נחום אפנדי, ניסה להניא את הציוני מקיום פעילויות גלויות. בעוד שעמיתיו באלכסנדריה. ר' דוד פראטו, ואחר-כך הרב ד"ר משה ונטורה, עודדו בגלוי את הציונות המעוגנת בדת, עד כדי כך שונטורה אולץ על-ידי המועצה להתפטר, וב- 17 במאי 1948 הוא עזב את מצרים.77 ההורים, כרגיל, חששו לגורל ילדיהם, ועל המנהיגים הציונים היה לפעול בזהירות רבה. לחלקים נוספים של המאמר: הערות שוליים:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
