במבוא הבית פרש אודיסאוס כמה עורות, מאלה שפשטו המחזרים מעל הבהמות ששחטו. הוא שכב עליהם, ואורינומה באה וכיסתה אותו במעיל. בעודו שוכב ומחשב את צעדיו, ראה את השפחות שיצאו מצחקקות כדי להתעלס עם המחזרים. למראה החיזיון הזה ליבו נמלא זעם, ורק במאמץ התאפק שלא לקפוץ ולהתנפל עליהן. נרגש הוא התהפך על מצעו, ובקוצר-רוח הירהר בנקמה המתקרבת. אתנה ירדה, נעמדה לידו, ושאלה מדוע אינו ישן, הלא כבר הגיע לביתו. לאחר שסיפר לה שהוא תוהה איך יצליח להכריע את המון בני-הבליעל שהתקבצו בבית, הבטיחה לו האלה שאין לו סיבה לדאוג, כי היא עומדת לצידו. על-כן מוטב שיישן כדי שישמור את כוחותיו.
כשנפלה עליו שינה, הקיצה פנלופה, ישבה במיטה הרכה ובכתה. בדמעות היא התפללה לאלים שיורידו אותה שאולה, כדי שלא תשכב בחיקו של גבר זר שנופל מבעלה. כעת אבדה לה גם היכולת להשכיח בשינה את צערה, כי הנה הלילה חלמה שאודיסאוס שוכב איתה. הוא נראה כפי שהיה כשיצא, והיא שמחה לחיבוקיו, עד שהאמינה שאין זה חלום.
השחר עלה, ואוזניו של אודיסאוס קלטו את בכיה. מייד הוא קם, פינה את העורות, והתפלל לזֶאוּס שיראה לו באות שאכן הוא עומד לצידו. מייד הרעים זאוס משמים, וליבו של אודיסאוס נמלא שמחה. את קול הרעם שמעה גם אחת מן הנשים הטוחנות. היא היתה החלשה שבהן, וכיוון שאמש לא השלימה את מכסת היום, נאלצה לטחון כל הלילה. אותה אומללה הניחה ידיה מהריחיים, וכיוון ששמה לב שהשמים צחים ובהירים, הבינה שהרעם הוא אות שלוח מזאוס. על-כן צירפה גם היא את תפילתה, וביקשה שביום הזה יערכו המחזרים את סעודתם האחרונה, לאחר שבעמל מפרך הכינה להם קמח שעורים כל אותו הלילה. גם את תפילתה קלט אודיסאוס, ושמח בה כבנבואה.
בינתיים ניעור טֵלֶמָכוֹס, התלבש ואחז בנשקו. לאחר ששמע מפי אֶוּריקלֵיאָה שטיפלו היטב בהלך הנוכרי, יצא אל השוק מלווה בצמד כלביו. אוריקליאה ציוותה על השפחות לנקות היטב את הארמון ולמרק את השולחנות והכלים. כמה מהן היא שלחה לשאוב מים, ובינתיים הכינו המשרתים עצים לבעירה. אֶוּמאיוֹס הופיע, נושא שלושה חזירים מפוטמים, ואחריו נכנס גם מֶלאנְתִיוֹס, שהתגרה שוב באודיסאוס ואיים להכותו אם לא יחדל להטריד את אנשי הבית. גם הפעם החריש אודיסאוס, ואת הדברים שמר בליבו. ואז בא רועה הבקר, פילוֹיטִיוֹס שמו, שנהג פרה וכמה עיזים שמנות. האיש שם לב שההלך העני נראה כמלך, ומייד הושיט לאודיסאוס את ידו וניחם אותו בחיבה. הוא אמר לו שלמראהו הוא חושב על אודיסאוס, שוודאי גם הוא נודד בין נוכרים לבוש סחבות. פילויטיוס לא שכח את אדונו, וכאומאיוס הביע צער על שהוא מגדל את בהמותיו למען קיבות של נוכרים הנוהגים בזדון. לדבריו, מכבר היה עוזב את רפתו ונמלט אל אחד המלכים, אלמלא חיכה לאודיסאוס שישוב וישמיד את המחזרים. אודיסאוס שיבח את מידותיו של רועה הבקר והבטיח לו בשבועה שהדבר יתרחש בקרוב. שני הרועים התפללו יחדיו שדבריו יתקיימו, ואז יוכלו להראות את כוחם ונאמנותם.
אותה שעה נפגשו המחזרים בשדה וזממו להרוג את טלמכוס; אלא שאז ראו עיט שהתעופף משמאלם, נושא במקורו יונה. למראה האות הזה פסק אַמפינוֹמוֹס שתוכניתם לא תצלח, ומכיוון שאותו יום היה מקודש לאַפּוֹלוֹן, הציע שילכו אל הבית ויערכו סעודה מפוארת. לאחר ששחטו את הבהמות וצלו את הבשר, חילקו להם הרועים את הלחם ומזגו יין בגביעים. טלמכוס ערך לאודיסאוס שולחן ליד מפתן האולם, והגיש לו בשר ויין. באוזני המחזרים הוא הודיע שההלך יסעד בחסותו, ובתור אדון הבית דרש שינהגו בנימוס ויימנעו מלעג ומגידופים. כולם השתאו למראה עוז רוחו של העלם, ולכאורה קיבלו את מרותו. אבל אַתֵנָה עוררה בהם חוצפה, כי רצתה ללבות את זעמו של אודיסאוס. היה ביניהם ברנש גס בשם קְטֵסיפּוֹס מסַמֵה. הוא היה עשיר, וקיווה לשאת את פנלופה לאשה. כשראה שחולקים לקבצן מנה נאה מהבשר, קם קטסיפוס והכריז שיוסיף לאורחו של טלמכוס עוד מנה נכבדה. כשכילה לדבר, תפס רגל פרה שהיתה מונחת בטנא, והשליכהּ בכוח לעבר האורח. אודיסאוס כפף את ראשו, והרגל הכבדה ניחתה בקיר. טלמכוס גער בקטסיפוס ואמר לו שאילו פגע באיש היה הוא עצמו דוקר אותו בחניתו, ואביו היה נאלץ לערוך לו משתה קבורה במקום חתונה. בתוקף הוא דרש שיחדלו לנהוג באלימות, אחרת יילחם בהם על אף שהוא יחיד והם רבים; שכן מוטב לו למות מלראות שפוגעים בביתו באורחיו ובועלים את השפחות. המחזרים נשתתקו, ואחד מהם, אַגֶלַאוֹס, תמך בדברי טלמכוס. עם זאת יעץ לו שידרוש מאמו להינשא, שכן כך יוכל לנהל את ביתו באין מפריע. טלמכוס ענה שברצון ישלח את אמו, ואף יוסיף לה מוהר, אבל לא יכפה עליה ללכת. לשמע הדברים האלה געו המחזרים ברעמי צחוק, כי אתנה שיבשה את דעתם. פתאום הם עיוו את פניהם, בלעו נתחי בשר זבי דם, ומתוך טמטום הזילו דמעות והשתוקקו לבכות. רוח הנבואה שרתה על תֶאוֹקלימֶנוֹס, שהיה ידידו של טלמכוס; האיש הצעיר קם, ובמילים בוטות ניבא להם שמותם מתקרב. מרגע שנשמעו דבריו, איבדו המחזרים כל רסן, ובצחוק מתגלגל הם חירפו וגידפו את טלמכוס וידידיו. טלמכוס לא הגיב, אלא הסתכל באביו ותהה מתי יראה להם את נחת זרועו. גם פנלופה, שישבה בפתח, האזינה לכל מה שנאמר. כשהתעייפו ממעשי משובה, פנו המחזרים ליהנות מסעודת הצהריים, כי הבשר והיין ניתנו בשפע. הם לא ניחשו שאודיסאוס ואתנה מכינים להם סעודת ערב שאין מרה ואכזרית ממנה.
לפריט הקודם
לפריט הבא
