עתה הגיעה השעה להביא למחזרים את הקשת. פנלופה עלתה לחדרה, נטלה מפתח נחושת, ובלוויית השפחות ירדה ופתחה את דלתו של אחרון החדרים. בחדר זה נשמרו אוצרותיו של אודיסאוס: זהב וארד, כלי ברזל מעוצבים ביד אמן, תיבות מלאות בגדי פאר מדיפי ניחוח, וביניהם גם הקשת הגמישה ואשפת החיצים. את הקשת קיבל אודיסאוס כשי מאיפיטוֹס בן אֶוּריטוֹס, לפני שהבחור הנלבב נהרג בטירינְס ביד הֵרַקלֵס; ומכיוון שהיתה מזכרת מרֵע אהוב, השאיר אותה בביתו כשיצא לטרויה. פנלופה הסירה את הקשת מעל המתלה, ישבה בחדר, הניחה אותה על ברכיה והתייפחה. כששָׂבעה מבכי ירדה לאולם, ובידיה הקשת ואשפת החיצים המלאה. בעקבותיה נשאו השפחות את התיבה עם הגרזינים. ליד הדלת התייצבה המלכה היפהפייה והודיעה למחזרים שהם רואים מול עיניהם את פרס התחרות: זה שידרוך את קשתו של אודיסאוס, וחיצו יחלוף הישר דרך כל שנים-עשר הגרזינים – הוא שיזכה בה. אחרי האיש הזה היא תלך, ולמענו היא תעזוב את ביתה היפה, שאותו תנצור לעולם אך רק בחלומה.

פנלופה ציוותה על אֶוּמאיוֹס שֶיָשִׂים לפניהם את הקשת והגרזינים. בדמעות עשה אומאיוס כמצוותה, וגם רועה הבקר פרץ בבכי כשראה את קשת אדונו. אנטינוֹאוֹס גער בשני הרועים על רגשנותם. בחימה הוא פקד עליהם לסור הצידה או להסתלק מהבית, ולהשאיר למחזרים את הקשת כדי שיעמדו במבחן הקשה, כי בוודאי לא קל לדרוך את קשתו של גיבור כביר כאודיסאוס. כשכילה לדבר, קם טלמכוס והודיע שהפרס מוכן – אשה שאין נפלאה ממנה בכל יוון – וחרף צערו לא ידחה את התחרות. אבל גם לו יש זכות לנסות את הקשת; ואם ידרוך אותה, וחיצו יחלוף דרך הגרזינים, אמו תישאר בארמון ולא תינשא לאיש אחר. מייד הסיר את חרבו, השליך מכתפיו את מעיל הארגמן, ובמיומנות שעוררה פליאה חפר חריץ ישר, נעץ את תריסר הגרזינים בשורה ישרה והידק אותם היטב בעפר. כשהשלים את המלאכה, עמד ליד הדלת ואחז בקשת. שלוש פעמים ניסה לדרוך אותה, אך הדבר לא עלה בידו. בפעם הרביעית הוא אימץ את כוחו וכמעט הצליח, אלא שאודיסאוס רמז לו שיחדל. טלמכוס הודה שהוא עדיין צעיר מדי, השעין את הקשת אל כנפי הדלת וישב במקומו. נקבע שהמחזרים יקומו משמאל לימין, על-פי סדר ישיבתם, ואיש-איש בתורו ייטול את הקשת.

ראשון התייצב ליד הדלת לֵיאוֹדֵס בן אוֹינוֹפְּס. הוא הצמיד את החץ ליתר, אבל מייד נוכח שידיו חלשות. "לא אוכל לדרוך את הקשת, שינסה אחר," אמר, ומבלי לרדת לחקר דבריו הוסיף: "הקשת הזאת עוד תצמית את ליבם ונפשם של הרבה גברים חזקים, כי נעים יותר למות מאשר לחיות ולא לזכות בפרס, שלמענו התאספנו ולו אנו מייחלים ימים רבים!" בזעם גינה אנטינוֹאוֹס את ליאודס על הנבואה שנפלטה בפזיזות מפיו. כדי להוכיח לו שיש חזקים ממנו שיצליחו בדבר, ציווה על מֶלאנְתִיוֹס שידליק אש ויביא מהמזווה גוש של שומן. לאחר שרועה העיזים עשה כדבריו, הציבו כיסא ליד האש, כיסוהו בעורות כבשים, ובזה אחר זה חיממו הצעירים את הקשת וניסו לרככה בשומן. אבל איש מהם לא הצליח לדרוך אותה. רק אנטינואוס ואורימכוס, שהיו מנהיגיהם, דחו עדיין את המבחן.

בעוד הם מנסים את כוחם, יצאו רועה החזירים ורועה הבקר, ואודיסאוס יצא בעקבותיהם. כשנעמדו מחוץ לחצר הוא ביקש שיגידו לו בכנות לצד מי היו עומדים אילו לפתע הופיע אודיסאוס. פילוֹיטִיוֹס ענה שהלוואי שזאוס ינחה את האיש לביתו, שכן אז יתייצב לצידו ויראה שיש בו כוח ואומץ-לב; ולאחר שגם אֶוּמאיוֹס ענה לו דברים דומים, גילה להם אודיסאוס את זהותו. הוא אמר ששניהם הוכיחו את עצמם כנאמנים מבין כל עבדיו, ולכן יגמול להם בנדיבות לאחר שישמיד את המחזרים. לשניהם ישיא נשים ויעניק להם נכסים ובתים בשכנותו. מכאן ואילך הם ייחשבו לידידיו וכאחים לטֵלֶמָכוֹס. ואז, כדי שלא יפקפקו באמיתות דבריו, חשף בפניהם אודיסאוס את ירכו. בראותם את הצלקת פרצו השניים בבכי, נישקו את ראשו וכתפיו, וגם הוא נשק להם בחיבה. שני הרועים היו מוסיפים להתייפח עד הערב, אלמלא הזכיר להם אודיסאוס שמישהו עלול לראות ולהלשין. הוא ציווה שייכנסו אחריו בנפרד. מאומאיוס ביקש שברגע המתאים ימסור לו את הקשת מבלי להתחשב בהתנגדות המחזרים, ואחר-כך יצווה על השפחות לנעול את דלתות האולם ויאסור עליהן לצאת מחדרי המגורים, גם אם יעלו מהאולם קולות נאקה וצעקות גברים. על פילויטיוס הוא הטיל להבריח היטב את הדלתות הפונות למבוא הבית, ולהדק את הבריח בחבל.
כשנכנסו, סיים אֶוּרימַכוֹס לחמם ולשמן את הקשת. אבל גם הוא לא הצליח לדרוך אותה, ובזעם קונן על עצמו ועל חבריו: "מכאיב מאוד שלא אזכה בכלה; אבל כיוון שיש עוד נשים ביוון, לא עליה אני אבל, אלא על שאנו נופלים בכוחנו מאודיסאוס. את קשתו לא הצלחנו לדרוך, ומעתה נזכה תמיד לחרפה וללעג!" גם אנטינואוס נבהל, וכדי לתרץ את הכישלון טען שלא מקובל להתחרות בקשת ביום מקודש לאַפּוֹלוֹן. לכן הציע שישאירו את הגרזינים נטועים במקומם; למחרת יביא מלאנתיוס ממיטב עיזיו, ולאחר שישרפו כרעיים לאפולון הקַשָת יחדשו את התחרות. הצעתו של אנטינואוס נתקבלה, והמחזרים פנו מיד לחגוג בלגימת יין.

ברגע זה פנה אליהם אודיסאוס, ולאחר ששיבח את החלטתם ביקש שירשו גם לו לנסות את הקשת, כי הוא סקרן לדעת אם נשתמרו כוחותיו למרות הנדודים וההזנחה. מתוך חשש שמא יצליח הגיבו המחזרים בזעם. אנטינואוס נזף בקבצן החצוף על שאינו מסתפק בכך שניתן לו לאכול ולשתות במחיצת טובים ממנו. בגבהות-לב הזכיר לו את גורלו של הקֶנטַאוּר אֶוּריטִיוֹן, שאפּו ואוזניו נקצצו לאחר שהשתולל בשכרונו בבית פֶּריתוֹאוֹס מלך הלַפּיתים, ואיים עליו בעונש דומה אם לא יישב במנוחה ויימנע מלהתחרות עם צעירים. אלא שפנלופה התערבה בשיחה ואמרה שאין זה נאה לקפח את אורחי טלמכוס, והרי ממילא היא לא תלך ותינשא לקבצן. אורימכוס השיב לה שאין הם חוששים אלא לכבודם; שלא יפיצו את השמועה שמחזריה לא הצליחו לדרוך את קשתו של אודיסאוס, בעוד שאיש פחות ערך, קבצן המחזר על הפתחים, דרך אותה ואף ירה את חיצו דרך הגרזינים. פנלופה ענתה לו שאנשים מגונים שמכלים בזלילה את רכושו של אדם אציל, פטורים מלחשוש לכבודם. הנוכרי הוא גבר חסון, ועל-פי דבריו מוצאו נכבד. לכן מוטב שירשו לו לנסות את הקשת, ואם יצליח, הוא יקבל מיָדהּ בגדים, סנדלים ונשק, וילך לדרכו. בוויכוח זה התערב גם טלמכוס. לאחר שהזכיר לאמו שהוא השולט בבית, ביקש שתפרוש למדור המגורים ותשגיח על עבודות הנשים. תְמֵהָה על דברי בנה עלתה פנלופה אל חדרה, ולאחר שבכתה שוב על בעלה האובד דאגה אתנה שתירדם.

לפריט הקודם
לפריט הבא