אז נשא אֶוּמאיוֹס את הקשת. המחזרים פרצו בצעקות וגידפו אותו עד שנפחד והניח אותה על הקרקע; אבל טלמכוס תבע ממנו במפגיע שירים את הקשת ויישא אותה, והזכיר לרועה שהוא וכל יתר הנאספים חייבים לציית לאדון הבית. לשמע התבטאותו התקיפה, שנראתה להם מגוחכת, פרצו המחזרים בצחוק. רועה החזירים ניצל את פרץ המשובה ומסר את הקשת לידי אודיסאוס. אחר-כך ניגש אל אֶוּריקלֵיאָה, ובשם טלמכוס ציווה עליה שתבריח היטב את דלתות האולם ותשגיח שהשפחות לא תצאנה מהחדרים. כשעשתה הזקנה את שליחותה, חמק גם פילוֹיטִיוֹס ונעל את הדלתות הפונות אל מבוא הבית, ולאחר שהידק את הבריח בחבל עבה נכנס וישב על כיסאו. אודיסאוס הפך בידיו את הקשת ובדק אותה מכל צד; שמא בהיעדרו כירסמו תולעים את קרניה. המחזרים עקצו אותו בלגלוגיהם, אבל הוא הרים אותה בידיו והסתכל בה בסבלנות. כשנחה דעתו, אחז בה ביד בטוחה, וכמו מנגן מומחה שמותח מיתר חדש בנבלו, דרך ללא מאמץ את הקשת הגדולה. בין אצבע לאגודל הוא תפס ביתר לנסותו, וכשהרפה, השמיע היתר צליל ערב כקולה של סנונית. אימה נפלה על המחזרים ופניהם החווירו. אותו רגע הרעים זֶאוּס משמים, ואודיסאוס, שקלט בשמחה את האות, נטל חץ מהשולחן והניחו על הקשת בחריץ. מעל כיסאו הוא דרך אותה, ירה, והחץ שראשו היה כבד מנחושת טס וחלף מבעד לכל תריסר הגרזינים שניצבו בשורה. "טלמכוס, הנוכרי שאירחת בבית לא בייש אותך. הגיעה השעה שנכין למחזרים את סעודת הערב!" כך אמר כשהוא רומז לו בעיניו, וטלמכוס חגר את חרבו, אחז בחנית ונעמד ליד אביו.

אודיסאוס קם מכיסאו, השליך את סחבותיו, וקפץ אל המפתן עם הקשת והאשפה. את החיצים שפך לרגליו, וקרא בקול אל המחזרים: "נגמרה התחרות הנעימה שערכנו. כעת אבחר מטרה חדשה, ואם יסייע לי אפולון נראה שגם הפעם לא אחטיא!" ואז שילח חץ באנטינואוס, שהרים באותה שעה גביע זהב מלא יין ולא חשב כלל על המוות; כי מי היה מעלה בדעתו, בשעת משתה ובקרב ידידים רבים, שאיש יחיד, ואפילו הוא גיבור, יעז להתנקש בחייו? החץ פילח את גרונו של אנטינואוס, שצנח ארצה והגביע נשמט מידו. שטף דם פרץ מנחיריו, ובעודו מפרכס בעטה רגלו בשולחן, והלחם והבשר התגוללו בדם. המחזרים קפצו בבהלה, התרוצצו באולם, וסקרו את כתליו לשווא, כי כל כלי-הנשק הוסרו מעליהם. מכיוון שעדיין לא עלה בדעתם שמוות צפוי לכולם, סברו שרצח אנטינואוס נעשה שלא במתכוון. לכן חירפו את הקבצן, ואיימו עליו שייענש על שהרג את האציל בצעירי איתַקָה. אודיסאוס הביט בהם בזעם ואמר: "כלבים, חשבתם שלא אשוב לעולם מטרויה; בזזתם את ביתי ואנסתם את שפחותי; חיזרתם אחרי אשתי בעודי חי; רמסתם את יראת האלים יושבי השמים ואת חוקי בני-האדם. עכשיו לכולכם הגיעה שעת המוות!"

פחד נורא נפל עליהם. כשקלט אֶוּרימַכוֹס מה מתרחש, הוא פנה אל האיש הזועם ואמר שאם אכן הוא אודיסאוס, בצדק הרג את אנטינואוס, שהיה האחראי לכל הפשעים. אנטינואוס יזם את החיזור, כי רצה לשאת את פנלופה ולמלוך באיתקה, והוא שזמם להרוג את טלמכוס. לפיכך ביקש מאודיסאוס לחוס עליהם ולקבל מידם זהב, כלי ארד ובקר כפיצוי על שדלדלו את נכסיו. אודיסאוס ענה שרק דמם יפצה אותו על מעשי הנבלה. אז נוכח אורימכוס שאין מוצא אלא להילחם, וקרא לחבריו שיתנפלו בחרבות על אודיסאוס לפני שיחסל אותם בחיציו; כי אם יהדפו אותו מפתח הבית ויזעיקו עזרה, יהיה זה החץ האחרון שיירה בחייו. אבל אלה היו מילותיו האחרונות, כי כשזינק בצעקה, שילח אודיסאוס חץ שננעץ בכבדו. חרבו של אורימכוס נשרה מידו, מצחו נחבט בקרקע, וכשקירטע מתחת לשולחן הפיל את המאכלים והגביע. אמפינומוס הסתער על טלמכוס כדי לסלקו מהדלת, אבל זה הרג אותו בחנית; וכדי שלא יעמדו בידיים ריקות, מיהר אל החדר שבו איחסן את כלי-הנשק.

בינתיים ניצב אודיסאוס ליד המפתן והדף בקשתו את המחזרים. אחד-אחד הם נפגעו מחיציו, ופגריהם נערמו בצפיפות. טלמכוס שב עם כלי- נשק, וצייד במגינים, בחניתות ובקסדות את עצמו ואת צמד הרועים. כשאזלו החיצים, השעין אודיסאוס את הקשת אל הקיר, תלה על כתפו את המגן, חבש קסדה עטורה בזנב סוס ותפס שתי חניתות. את פילוֹיטִיוֹס הוא הציב לשמור על דלת צדדית, שנפתחה אל מסדרון צר שהוביל אל החצר. מֶלאנְתִיוֹס ראה שהמוצא הזה חסום, ומכיוון שהכיר היטב את הבית, התגנב אל המחסן. כך הצליח בהיחבא להוציא תריסר קסדות נחושת, תריסר חניתות ותריסר מגינים. כשראה שהמחזרים מתחמשים, התחלחל אודיסאוס, כי חשש שמישהו בבית מסייע להם, אך טלמכוס נזכר שלא נעל את הדלת בצאתו. שניהם נשארו לחסום את דלתי האולם, ואילו הרועים יצאו לארוב ליד המחסן. כשהגיח מלאנתיוס ובידו עוד כלי-נשק, הם אחזוהו בכוח, כפתו את ידיו ואת רגליו, ותלו אותו על עמוד סמוך לגג, כי אודיסאוס רצה להמיתו בעינויים.
לאחר שנעלו את דלת החדר, שבו השניים והתייצבו על מפתן האולם. אל הארבעה הצטרפה אַתֵנָה, לובשת את דמותו של מֶנְטוֹר. אודיסאוס זיהה את האלה, אבל המחזרים שפכו על בן-עירם חרפות, ואיימו עליו ועל ביתו במעשי נקמה. ואולם אתנה רצתה אך ורק ללבות את זעמו של אודיסאוס. בדמות סנונית היא התרוממה, ישבה על קורה מפויחת וצפתה בקרב. כשמנטור נעלם, התעודדו שרידי המחזרים. כעת הם קיוו שלא יקשה לחסל את אודיסאוס. בזה אחר זה הם הטילו לעברו חניתות, אך אתנה דאגה שיחטיאו. החניתות ננעצו בדלת ובעמוד, אחת מהן שרטה את עור ידו של טלמכוס, ואחרת חלפה מעל המגן וגירדה את כתפו של אֶוּמאיוֹס. אז הגיע תורם של אודיסאוס, טלמכוס ושני הרועים. הם הטילו את חניתותיהם, עשו שמות במחזרים, ולבסוף עטו עליהם כעופות-טרף וטבחו את שרידיהם. האולם נמלא נאקות גוועים, נפץ גולגלות, והרצפה נשטפה בדם. לֵיאוֹדֵס תפס בברכי אודיסאוס וביקש שיחוס עליו, באומרו ששימש רק כמנחש בקורבנות ותמיד ניסה למתן את עמיתיו. "אם ערכת את הפולחן, ודאי לא אחת התפללת שירחק יום שובי, שתזכה באשתי ותוליד ממנה בנים," כך ענה לו אודיסאוס ושיסף בחרב את צווארו. גם המשורר פֵמִיוֹס כרע והתחנן על חייו: "רחם עלי, אודיסאוס! אתה עצמך תצטער על שהרגת משורר, שמנעים בשיריו לאלים ולבני-האדם!" ואמנם, טלמכוס העיד שפמיוס אכן ניגן ושר מאונס, והוסיף שיש לחוס גם על מֶדוֹן הכרוז, שסייע לו תמיד בחיבה. מדון, שהסתתר מתחת לכיסא, יצא ותפס בתחינה בברכי טלמכוס. אודיסאוס הרגיע את מדון הנפחד, באומרו שכעת יוכל להיווכח שכדאי יותר לפעול בהגינות מאשר לעשות נבלה.

לאחר ששילח לחצר את המשורר והכרוז, סקר אודיסאוס את האולם שבו התפלשו המחזרים כערימות דגים מתים. כשנוכח שאיש מהם לא שרד, ביקש מטלמכוס שיקרא לאֶוּריקלֵיאָה. הזקנה מצאה את אודיסאוס עומד כאריה מגואל בדם טרפו. כשראתה את המחזרים הטבוחים היא רצתה להרים קול צהלה, אבל אודיסאוס השתיק אותה באומרו שתצניע את שמחתה, כי אין להתרברב מעל אנשים הרוגים. ואז הוא ביקש שתנקוב בשם השפחות שחיללו את כבודו. אוריקליאה ענתה שמבין חמישים השפחות המשרתות בארמון שתים-עשרה זנו עם המחזרים. נשים אלה לא צייתו להוראותיה, ואף זלזלו בכבודה של פנלופה. היא הציעה שתלך להעיר את אשתו ולבשר לה את מה שאירע, אך אודיסאוס ביקש שתמתין, ובינתיים תלך ותזמן את השפחות המופקרות.

הנשים באו בחבורה כשהן מייללות, ומייד נצטוו לפנות את החללים ולשטוף את הבית ורהיטיו. תחילה הן ערמו את פגרי המחזרים ליד כותל החצר; אחר-כך קירצפו ושטפו בספוגים ובמים את השולחנות והכיסאות; ולאחר שגרפו מעל הרצפה את הסחי והדם הוציא אותן טלמכוס אל החצר. בעומדן בפינת החצר שמעו מפיו שנגזר עליהן לשלם במוות מביש על תזנוניהן. ואז מתח טלמכוס חבל עבה לרוחב החצר ותלה אותן בעניבות. כשורת ציפורים שניצודו הן פרפרו עד שנחנקו. גם את מֶלאנְתִיוֹס הוציאו לחצר, ובאכזריות קיצצו את חוטמו ואת אוזניו. מבושיו נעקרו והושלכו לכלבים, ומרוב זעם גם כרתו את גפיו.

לפריט הקודם
לפריט הבא