שמה של שוני

גוש האדמות שנרכשו ב-1913 נקרא "אום-אל-עלק" ופקידי יק"א הוסיפו לקרוא להן כך ואילו למקום מושב הקבוצות - "שוני - מימאס". האדמות הוזכרו לעתים יחד עם זרגניה-נטלה שמדרום מערב, או עם בריקי ממזרח. בהצעת החוזה לתרע"ז דובר על אדמה "באום-אל-עלק, שוני, ברכה וזרקניה" ובחוזים אחרים נכתב "קבוצת אום-אל-עלק" (1914) ו"קבוצת שוני" (1915).

אשר שצמן לעומת זה סיפר על בחירת השם "גבעת בנימין" אך בעיתוני הפועלים השם "גבעת בנימין" הופיע לראשונה רק ב-1921 ומשנה זו ואילך נעשה שם זה שגור. האגרונום ד"ר זגורודסקי כתב ב-1922 "השם הערבי: שוני, השם העברי: גבעת בנימין". יוסף דודידסקו, איש "הגדעונים", בן זכרון שכתב דוחו"ת למודיעין הבריטי בשנים 1921-1917, קרא למקום ב-1917 "המושבה בקעת בנימין" וגם "המושבה שוני" או "המושבה החדשה הקטנה שוני (גבעת בנימין)" (שביט, 1985).

לעומת-זאת ועד המושבה בזכרון-יעקב לא השתמש בשם גבעת-בנימין כלל.

ייתכן שהשם "גבעת בנימין" מקורו בעיקר אצל בני זכרון-יעקב והוא העיד על שאיפתם למושבה משלהם, סמוכה למושבת הוריהם. השם, כמו הקבוצה הראשונה עצמה, לא התמיד במקום ופועלי העליה השניה, כמו יק"א, לא קבלוהו. רק לאחר המלחמה, אולי במסגרת מגמה רחבה לעברות שמות ואז גם הפכה אום-אל-עלק - לתל צור), חזר השימוש בשם "גבעת בנימין".

לאור המקורות שהוזכרו עד כאן ניתן לשרטט חמישה שלבים בקורות שוני - אום-אל-עלק היהודית עד 1918. אף שהשלבים קצרים מאוד ובחלקם חופפים בכל זאת יש בחלוקה כדי להבהיר את מהלך האירועים.

שלב ראשון: עם גמר רכישת הקרקע ב-1913. יק"א ביצעה פעולות ראשוניות לשמירת הקרקע ומימוש בעלותה על-ידי שומרים עברים והחכרת אדמות.

שלב שני: מפברואר 1914 ועד לקיץ 1914. יק"א יזמה הקמת קבוצת צעירים, רובם בני זכרון מה"גדעונים", לעיבוד מרוכז של כ-2000 דונם. 10 צעירים נענו לקריאה זו שתאמה את מטרות אגודתם. גישת יק"א היתה "עיבוד לעת עתה".

שלב שלישי: מיוני 1914, ואולי קודם, נמצאו בשוני במקביל 2 קבוצות: קבוצת "הגדעונים" וקבוצת פועלי העליה השניה. ביניהן שררו מתחים אך גם שיתוף פעולה מעשי. הגורן היתה בעיקר באום-אל-עלק, עבדו בשדות בסימון גבולות ובראשית סלילת הכביש זכרון-שוני, וכל העובדים עלו בשבתות לזכרון-יעקב. בקיץ 1914 גויסו חלק מהזכרונים לצבא התורכי.

שלב רביעי: מאוקטובר 1914. התגבשה בשוני "הקבוצה החקלאית", ולצדה לזמן קצר "הקבוצה הסוללת". "הקבוצה החקלאית" הורכבה מאנשי העליה השניה שרובם היו פועלי יק"א עוד קודם ועולים מרוסיה יחד עם שרידי הקבוצה הגדעונית הראשונה. קבוצה זו החזיקה מעמד חברתית וכלכלית שנתיים לפחות, והתחילה שנה שלישית (ראשית תרע"ז), וזכתה לאהדת יק"א ולמידת עצמאות גוברת.

שלב חמישי: השנים 1918-1917. אין תמונה מדויקת אך כנראה התפרקה הקבוצה בשוני אף שייתכן שחלק ממנה נותרו במקום כחוכרים. יתר האדמות הוחכרו לאיכרי זכרון-יעקב כדי למנוע אבדן הבעלות ולפחות חלק מהעבוד נמסר לערבים.

האם אכן היתה לבארון ולאנשיו כוונה, כבר ערב מלחמת העולם, להקים בשוני יישוב? ברור שיק"א שמרה לעצמה אופציות פתוחות כשחילקה הקרקע לשתי יחידות משקיות שונות: זו שעובדה במרוכז במסגרת משק שוני והאחרת - שנמסרה במפוזר לחכירה לאיכרים. ראשית העיבוד המרוכז כרוך היה במטרות מידיות של יק"א ולא ברעיון קבוצה כיחידה עצמאית, ובוודאי לא קבוצה בעלת גוון חברתי-אידיאולוגי, על-פי רעיון הקבוצה שהחל להתגבש באותן שנים. בכל זאת תנאי המקום - קרקע, מים, אמצעי ייצור, מבנים, אשראי וסיכויי התפתחות יכלו בהחלט להוליד תכניות ותקוות מעבר לכוונה הראשונית. מתברר שבשנים 1916-1915-1914 הלך ונתגבש בשוני גוף של פועלים ממוצא חברתי מגוון, שרכשו ניסיון חקלאי, נעזרו ביק"א, נקשרו למקום ונקראו "קבוצה חקלאית". בתוך גוף זה נכללו לפחות 4 מבני זכרון. הקבוצה הצליחה מבחינה משקית, דבר שניתן ללמוד מהארכת החוזה ומהכתבות עליה, והצלחה כזו בולטת על רקע כשלונות לא מעטים בנסיונות חקלאיים בשלהי העליה השניה ולאור קשיי המלחמה שנוספו לתנאי הקדחת באזור. בין גורמי ההצלחה היו בוודאי האינוונטר והאשראי שיק"א העמידה ונתוניו הטבעיים של המקום.

תיאורי "האחדות" על העימותים בין ה"גדעונים" ל"פועלים" נראים מוגזמים אף שאין ספק שהיו ניגודים ומתחים. סקירתם של ה"גדעונים" עצמם שיקפה רבות מהסיבות החברתיות, אידיאיות, תרבותיות ופסיכולוגיות לניגודים אלה. למרות זאת - עצם הקיום והעבודה המשותפים, עם מטבח משותף ומעביד אחד, יצרו לבטח גם אינטרסים משותפים במקום וההצלחה היחסית העידה שההרכב החברתי לפחות לא מנע אותה. הסיוע לקבוצה מקרן שאותה ניהל אהרון אהרונסון תורם גם הוא להנחה שהיתה הגזמה בתיאור היריבויות. תעודה שמקורה בתחנת הנסיונות בעתלית, רומזת על עיסוק כלכלי-עסקי של משפחת אהרונסון בשוני עצמה באותן שנים. זהו מכתב מינוי לצבי אהרונסון כמנהל יחידי ל"Kunsumverein" בשוני (מעין צרכניה קואופרטיבית). חתום עליו אבשלום פיינברג שהיה מ-1911 עוזרו של אהרון אהרונסון בחדרה ובעתלית. (ארכיון זכרון יעקב).

ההרכב האנושי שנוצר בשוני הוא מעניין: בני מושבה, עולים מרוסיה, מתימן ומארה"ב, חלקם אנשי "השומר", שחיו ועבדו לצד אריסים ערבים בפיקוח אנשי יק"א. במקום קטן זה נוצר מיקרוקוסמוס של התקופה! ועבר הדני, 1953).

לא נמצאה עדות ברורה לקיום קבוצה עם יסודות שיתופיים בשוני ונראה שהקבוצה נשאה אופי שונה, אך גם לו היו יסודות כאלה - אין הם עומדים בניגוד למדיניות יק"א. הרי בחצר חוות סג'רה קם הקולקטיב הראשון ובזמן המלחמה קמו בסיוע יק"א היישובים השיתופיים בגליל העליון המזרחי. ניתן לקשור הקמתם לניתוק מפריז ולעצמאותו היתרה של קאלוריסקי אך גם למחסור בידיים עובדות שחייב גישה קואופרטיבית והכנסת מיכון לצורך פתרון בעיית עבודות עתירות ידיים. (שאמה, 1980).

בשנים 1918-1917 סבל קשות כל היישוב היהודי בא"י מבצורת, ממחסור ודיכוי תורכי ששיאם היה בגירוש יפו, במרס 1917, ובחיסול מחתרת ניל"י בסתיו 1917. דווקא המושבות הוותיקות, ובייחוד בשומרון, סבלו פחות מהתלאות, ופקידי יק"א שחזרו אליהן ב- 1918 אפילו הופתעו לטובה ממצבן. בכל זאת בנובמבר 1918, בכתבה על הקבוצות בשומרון, הוזכרו רק כרכור וגן שמואל. שני מקורות שונים כתבו מעט מאוחר יותר על גורל קבוצת שוני. אלכסנדר אהרונסון כתב על "הקבוצה בשוני" וסיפר כי בני האיכרים גויסו לצבא ולכן סדרו קבוצת פועלים "אבל התוצאות לא היו מזהירות והיק"א לא רצתה לחדש הנסיון שלא עלה יפה. אבל היות שמוכרחים היו לעבד את האדמה... היק"א פנתה אל איכרי זכרון והחכירה חלק גדול להם וגם חלק קטן לערבים הגרים בשכנות לשוני." לדבריו אמנם עיבדו איכרי זכרון האדמות כל ימי המלחמה כדי לשמור עליהן ובתקווה שיזכו, לאחר המלחמה, להתיישבות בניהם במקום. ("דאר היום", 15.12.1919).

תיאור שונה נכתב ב-1920 ב"קונטרס": "שוני, מקום זה ששימש נקודה עברית, מיושבת על-ידי קבוצת עובדים, במשך שנים אחדות רצופות... נפסק קיומו בתור שכזה לפני שלוש שנים ושב להיות מה שהיה - מקום מושב לערבים (אמנם ערביהם של איכרי ז"י החוכרים)". לא הועילו מאמצי הקבוצה ואנשי הסתדרות פועלי השומרון וערבות המשרד הא"י, שכן "אנשי יק"א העמידו תנאים כאלה שלמרות מסירותם של חברי הקבוצה למקום והיותם מוכנים גם לעבור על קושי וסבל, לא יכלו להסכים להם והיו מוכרחים, יחד עם באי הכוח של ההסתדרות, להסתלק מהרעיון של המשכת המסורת בת שנים אחדות של יישוב עברי עובד בשוני... אדמת הקבוצה נמסרה כולה בחכירה לאיכרי ז"י אשר עיבדוה על-ידי חרתיהם." ("קונטרס", 4.3.1920).

הסתדרות פועלי השומרון
ארגון של פועלים חקלאיים שקם ב-1916 בעקבות
התארגנות קודמת של פועלי הגליל, ואחריהם גם פועלי
יהודה, ב-1911. הפועלים התאגדו כדי להקל ממצוקת
הקיום הקשה ולקדם התיישבות עצמאית של הפועלים
וגם כדי להשפיע על כלל המציאות בארץ ישראל דאז.
בשומרון, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, היו כ-280
פועלים, שהתרכזו בכרכור-גן שמואל, חדרה וזכרון יעקב
ובנותיה, בתוכם נכללו כ-40 פועלים תימנים. פועלי
השומרון התארגנו בנפרד בשל קשיי הקשר ליהודה, עקב
המלחמה. הפעיל המרכזי שלהם היה דוד רמז וועידתם
היחידה התקיימה בכ"ט אב, תרע"ז והשתתפו בה 8 צירים.
עם הקמת "אחדות העבודה" ב-1919 נתאחדו ההסתדרויות
הנפרדות, הוקם "המרכז החקלאי", והונח הבסיס
ל"הסתדרות הכללית של פועלי ארץ ישראל".

שני התיאורים הללו מאוחרים מעט ופולמוסיים באופיים אך הם מאשרים שעבודת הקבוצה פסקה, שהדבר כרוך במו"מ עם יק"א (אף שהפירוש לכך - שונה), שהאדמות הוחכרו לאיכרים מזכרון ושחלק מהאדמות נמסר או עובד בפועל על-ידי ערבים שכנים. הסיבה המדויקת להפסקת העבודות על-ידי יק"א טרם הובררה.

באדמות אום-אל-עלק - שוני, נתמקדו תכניות, נסיונות ומאויים של שלושה גורמים בהתיישבות החקלאית, כבר לפני ובמשך מלחמת העולם: פקידי יק"א, בני המושבה זכרון-יעקב ופועלי העליה השניה. בשוני נוצר גרעין של יישוב, משהו שמעבר לחווה חקלאית בלבד, סביב "הקבוצה החקלאית", שזכתה לתמיכת יק"א וההסתדרות של הפועלים החקלאיים בשומרון. תוכניותיהם של הגורמים שהוזכרו אף שלא היו מגובשות עדיין, השתלבו זו עם זו ולעתים גם התחרו זו בזו, ומימושן התאפשר רק בתום המלחמה. גם אז היו מעמדם ויכולתם של שלושת הגורמים הללו מאוד בלתי שווים, ומי שקבעו, בעיקרו של דבר, את גורל שוני ואום-אל-עלק לפני וגם אחרי המלחמה היו יק"א, הנהלתה ונציגיה.


לעמוד הקודם