| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
באביב-קיץ 1925, בשעה שבארץ-ישראל עסק רופין בניסיונות מוצנעים לארגן קבוצת-דיון בשאלת היחסים עם הערבים,31 החלה ההתייצבות האנטי-רוויזיוניסטית32 בגרמניה ללבוש צורה של תוכנית פוליטית מוגדרת. זו באה מפיהם של רוברט ולטש ושל פליכס רוזנלביט, שגיבש רשימה משלו להתמודדות בבחירות לקונגרס הציוני הי"ד. הם טענו שדווקא השקט השורר בארץ, העלייה ההמונית והאפשרות הריאלית להגיע בקרוב לרוב יהודי בארץ-ישראל, מחייבת יזמה פוליטית בכיוון אחר מזה המוצע על-ידי הרוויזיוניסטים. רואי לפתוח ב"מתקפת שלום" כלפי הערבים, שתסיר את החששות המצטברים אצלם לנוכח העלייה ההמונית. צריך להכריז שרעיון מדינת-הלאום היהודית, כפי שהובן בעבר, הוא טעות – ושבארץ-ישראל יש לנהל מדיניות של שני לאומים. השגת הסכמתם של הערבים, טענו, לא זו בלבד שהיא חיונית להגשמת המפעל, אלא שהיא גם מהותית לקיומה של הציונות כאידיאה של חירות שוויון וצדק. המדיניות הכלכלית של ההסתדרות הציונית, מדיניות העלייה וההתיישבות, צריכה להתנהל לא רק לאורם של שיקולים לאומיים-חברתיים פנימיים, אלא גם בהתאמה לצורכיהם וזכויותיהם של תושבי הארץ. היא צריכה למנוע חיכוכים כלכליים עם הערבים ולא כל שכן - קטסטרופה כלכלית שממנה ייפגעו גם הם. פגיעה כלכלית בערבים תחזק את התנגדותם ותזים את הטיעון הציוני, שמפעל ההתיישבות בארץ-ישראל מביא ברכה לאוכלוסייה הערבית.33 אין לשכוח שהעימות עם הרוויזיוניסטים בגרמניה התנהל בשלב זה בעיקר במסגרת הוויכוח על הרחבת הסוכנות מצד אחד, והפולמוס המתלהט עם הבורגנות הציונית מצד שני, ובמוקד הדיון עמדה מדיניות הפנים הציונית. כשזכתה הרשימה של רוזנבליט בבחירות בגרמניה לקראת הקונגרס, התפרש ניצחונה בעיקר על רקע הקונצנזוס הרחב של תמיכה בוייצמן, נגד האופוזיציה הימנית-בורגנית ונגד האופוזיציה להרחבת הסוכנות. הרוויזיוניסטים, שהשתייכו לשתי חזיתות האופוזיציה גם יחד, לא זכו באף מנדט.34 אולם עצם התייצבותה האיתנה של ציונות גרמניה מול האופוזיציה, ההזדהות הרבה עם רשימתו של רוזנבליט שיצא חוצץ נגד הרוויזיוניסטים, ומפלת הרוויזיוניסטים, הכשירו את הקרקע ליזמה חדשה. מצב זה אפשר לוולטש, שאת עמדתו הפוליטית גיבש זה כבר, לצאת במתקפה חזיתית על הרוויזיוניסטים ולהציג את הפרובלימטיקה הפוליטית בכל חריפותה. הרושם שעמו חי ופעל מאז ימי הפולמוס על הלגיון בשנת 1921 קיבל את אישורו: בקרב ציוני גרמניה אין כל נטייה למדיניות אקטיבית ושוררת בקרבם אהדה רבה לשאיפה להשיג הבנה ותיאום אינטרסים עם הערבים.35 ראוי להדגיש כי ולטש מעולם לא זנח את הרעיונות אותם גיבש עם חבריו בשנת 1921, והוא אף המשיך להטיף להם בהזדמנויות ובמסגרות שונות. אולם, רק עתה השתכנע שיש לו גיבוי מתאים על-מנת לצאת בפומבי למען מדינה ד-לאומית, כתכנית מדינית ברורה, המועמדת למשפט הציבור הציוני. עתה יצא במאמר פרוגרמתי, שבו כרך את המדיניות הציונית הוייצמנית, ואת המענה משמה לאתגר הרוויזיוניסטי, בתכנית המדינה הדו-לאומית: 36
הוא הוקיע אותם כלוקים בפסיכוזה של מלחמה, צרות אופקים, חוסר הבנה פוליטית ושקיעה באשליות. אולם מעבר לצורך להשיב להאשמותיהם כלפי ההנהלה הציונית, שהתבססו, לדעתו, על הערכה לקויה של המציאות הפוליטית, הצביע על הסכנה שבהתעוררותם:
ולטש דרש לפרש ולהצהיר מהי דרכה של המדיניות הציונית, מהי האלטרנטיבה הפוזיטיבית שהיא מציגה כמענה לאתגר הרוויזיוניסטי. מעבר לשלילתו העקרונית. את הנחותיה ומסקנותיה של הפרוגרמה שהציג ניתן לסכם בנקודות הבאות:
הייתה זו אפוא תכנית מדינית מפורשת בעלת מטרות ויעדים מוגדרים היטב. נכללה בה גם דרישה לייחד סעיף בתקציב של ההסתדרות הציונית לפעולת הסברה כלפי פנים וכלפי חוץ, וללימודי השפה והתרבות הערבית. התכנית למדינה דו-לאומית הוצגה כאן, אם-כן, לא רק כמענה לטיעון הרוויזיוניסטי, אלא כאתגר להנהגה הציונית הוייצמנית לאמצה כמדיניות הציונית הרשמית. זאת, ערב הקונגרס הי"ד, בטרם הוקמה "ברית שלום", ולפני שגובש בארץ-ישראל, על-ידי רופין ואחרים, כל רעיון ברור בתחום זה.
לחלקים נוספים של המאמר: הערות שוליים:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
