המון תקווה ומעט אמצעים

לפני קום המדינה, גם בימי השלטון הטורקי וגם בימי השלטון הבריטי בארץ, יהודים לא יכלו להגיע לישראל באופן חופשי. הוטלו עליהם הגבלות ונקבעו "מכסות עלייה", כלומר קבעו כמה עולים יקבלו אשרת כניסה לארץ. אפילו בתקופת השואה לא הותרה עלייה חופשית ליהודים נרדפי הנאצים. רק עם הקמת מדינת ישראל העצמאית, במאי 1948, נפתחו שערי הארץ לרווחה. שני עקרונות הנחו את מדיניות העלייה של מדינת ישראל הצעירה: לאפשר עלייה חופשית של יהודים לישראל, ולעודד את העלייה כדי לקבץ מחדש את העם היהודי מכל תפוצות הגולה.

רבבות יהודים ביקשו לעלות לישראל לאחר הכרזת העצמאות. ביניהם שתי קבוצות של יהודים שהיו שרויים במצוקה קשה והיה צורך להעלותם לארץ ללא דיחוי:

אוכלוסיית "שארית הפליטה" – יהודים שעברו את אימי השואה באירופה והתקבצו במחנות העקורים* במערב אירופה ובמחנות העצורים של הבריטים בקפריסין; ויהודים מכמה ממדינות האיסלאם – שהקמת מדינת ישראל ערערה את מעמדם והיה חשש לביטחונם האישי. ממדינות האיסלאם הועלו כמה קהילות שלמות של יהודים במה שכונה "עליית הצלה". כך הועלו לישראל 130 אלף יהודי עיראק – במבצע שנקרא "עליית עזרא ונחמיה", וכ-45 אלף יהודים מתימן – במבצע "מרבד הקסמים". הועלו גם יהודים מצפון אפריקה, איראן וטורקיה. (א53)

במאי 1948 מנתה אוכלוסיית ישראל 650,000 נפש. מאותו תאריך ועד סוף שנת 1954 עלו לישראל 740,000 נפש. כלומר, בתוך 6 שנים גדלה אוכלוסיית ישראל פי 2 ויותר!

רוב העולים הגיעו במשך 3 השנים הראשונות, עד 1951. בתקופה זאת הגיעו בכל חודש 10,000 – 30,000 נפש. אף מדינה בעולם, ובוודאי לא מדינה שרק הוקמה, לא התמודדה עם הגירה גדולה כזו בתוך זמן קצר כל כך~ ועם כל השמחה על העלייה – גלי העולים האלה העמידו לפני המדינה קשיים עצומים.

העולים באו ממיגוון רחב של מדינות, תרבויות, עדות ושפות. בכך הייתה עלייה זאת שונה מהעליות שקדמו לה: עד קום המדינה היה עיקר העלייה ממדינות אירופה, ואילו בשנות ה-50 באו עולים רבים מארצות האיסלאם שבאסיה ובאפריקה. אוכלוסייה זאת, על מאפייניה ומנהגיה, הייתה זרה לעולים הותיקים ולתושבי הארץ.

במרבים משפחות העולים שהגיעו מאסיה ומאפריקה היו הרבה ילדים וקשישים.

בקרב עולי אירופה, לעומת זאת, היו מעט ילדים, במיוחד גילאי 9-5, בגלל השמדתה של יהדות אירופה בתקופת השואה ומיעוט הלידות בתקופה זאת. המצב הבריאותי של רבים מן העולים היה ירוד, והיה צורך לחזקם ולשקמם. רמת ההשכלה של העולים – הן עולי ארצות האיסלאם והן עולי אירופה – הייתה נמוכה מזו של הוותיקים.

רובם הגיעו בלי רכוש ואמצעי קיום, ולרובם לא היו מקצועות שנדרשו בארץ.