| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
בפרק הרביעי עמדתי על הסתייגות היישוב מן השפה הגרמנית, שהלכה והחריפה בשלהי שנות השלושים והגיעה לכלל מאבק חריף, עתים אלים, נגד העיתונות הגרמנית בארץ. ואולם, עוד יותר מן העיתונאים נפגעו מן העוינות לשפה הגרמנית יוצרים בשפה זו שעלו ארצה בשנות השלושים. מספרם לא היה מועט, אולם מעטות היצירות שכתבו בארץ, והללו כמעט לא הגיעו לידיעת הציבור הרחב. מוציאים לאור שהעבירו את הוצאותיהם מגרמניה לארץ – כגון שוקן וראובן מס – התרכזו בפרסום יצירות בעברית. יצירות בגרמנית הופיעו על-פי-רוב בצורה משוכפלת ובמהדורות מצומצמות. הוצאת פטר פרוינד בירושלים אמנם פרסמה בתחילת שנות הארבעים קובצי-שירים של משוררים עולים, ובתקופה ההיא פורסמו גם אנתולוגיות מעטות של פרוזה משל סופרים עולים, ואחדים מהם אף פרסמו את יצירותיהם בהוצאה פרטית, אולם שמם ופרסומם של רוב היוצרים העולים היו מוגבלים לעולי מרכז אירופה בלבד.295 בתנאי המלחמה התקשו הסופרים שעלו לארץ לקיים קשרים עם המוציאים לאור שלהם בחוץ-לארץ, ופרנסתם נתקפחה. כך, למשל, התפרנס אריך היימן, בעבר עורכו הספרותי של העיתון Welt am Abend בברלין, ממכירת עיתונים ברחוב הרצל בחיפה, עד פטירתו בטרם עת בשנת 1942.296 אחת הדוגמאות המובהקות של קליטה שנכשלה היא זו של הסופר ארנולד צווייג, שחי בארץ בשנים 1948-1934. צווייג היה ציוני מנעוריו, וכמה מיצירותיו נכתבו על ארץ-ישראל או עסקו בבעיות הציונות והיהדות. אף-על-פי-כן לא תורגמה אף אחת מיצירותיו לעברית בימי שהותו בארץ, ולטענתו לא הסכים שום עיתון עברי להעסיקו. דומה, כי הרקע לכך נעוץ ברומאן האוהד שכתב על יעקב דה-האן לאחר ביקור בארץ בשנת 1932, ספר שעורר ביישוב הסתייגות ממנו. סמוך לבואו לארץ כבר הותקף צווייג מעל דפי העיתונות לאחר שפרסם בעיתון של מהגרים גרמנים שיצא בפאריס מאמר שבו התלונן על קשיי קליטתם של העולים מגרמניה ועל יחסם המתנכר של יוצאי מזרח אירופה אליהם.297 צווייג התאכזב מן היחס העוין כלפיו, ובעיקר מחוסר-הנכונות לקבלו בשפתו:
ואולם, דעתו של צווייג נתקררה עליו כאשר החל לבחון את האלטרנטיבות, וכעבור חודשים כתב:
דומה, אף-כי פחות חריף, היה גורלו של סופר ציוני אחר, יוסף קאסטיין, שעלה ארצה בשנת 1935 ונפטר בה בשנת 1946. קאסטיין אמנם היה מקובל יותר מצווייג, שהיה תקופה מסוימת שכנו על הר הכרמל, וכמה מן היצירות שכתב לפני עלייתו תורגמו לעברית, אך בכל-זאת התקשה לעבור לכתיבה בעברית, והיצירות שכתב בארץ על נושאים יהודיים וארצישראליים לא תורגמו. ה- Anschluss ניתק אותו מן ההוצאה לאור שפרסמה את כתביו בווינה, והמלחמה ניתקה אותו ממשפחתו, ש'נתקעה' בארצות-הברית. הקשיים האישיים, המשפחתיים והכלכליים יחדיו הביאו גם אותו למצב של ניכור, למעין 'גלות פנימית' בארץ.300 רבים מן היוצרים בשפה הגרמנית לא הצליחו לעבור ליצירה בעברית, ואחדים מהם אף עזבו בשל כך את הארץ, אף-כי מן-הסתם גם בשל סיבות אחרות. צווייג עבר בהדרגה לאופוזיציה פוליטית קיצונית לציונות, ובשנת 1948 ירד לגרמניה המזרחית.301 אפילו סמי גרונימן, שהיה נשיא בית-דין-הכבוד של הקונגרס הציוני, כתב (ולא פרסם) על שפתו, שהיא ביתו הרוחני, הנמצאת בגלות במקום שבו הוא עצמו מצא לו בית.302 יוצרים אחרים, שהיגרו תחילה מגרמניה לארצות אחרות, נמנעו מסיבה זו לעלות. המשורר קארל וולפסקאהל חשש לעלות בשל מעמד השפה הגרמנית בארץ:
וולפסקאהל נפטר בניו-זילנד. אילזה לאסקר-שילר אמנם לא נדחתה, אך פרסומה העיקרי וההכרה בה כמשוררת גדולה היו בחוץ-לארץ. באמצע שנות השלושים ביקרה בארץ, ולאחר-מכן פרסמה ספר נרגש על רשמי מסעה.304 היא עלתה ארצה והתגוררה בירושלים משנת 1939 ועד מותה בשנת 1945, אך שיריה תורגמו לעברית רק שנים רבות לאחר פטירתה.305 שנים מספר לאחר תום מלחמת-העולם השנייה, עם התפתחותה המחודשת של העיתונות החופשית בגרמניה ובאוסטריה וחידוש פעילותן של הוצאות הספרים בארצות אלו, שוב יכלו יוצרים ומבקרים יוצאי מרכז אירופה שלא הצליחו לעבור לכתיבה בעברית לפרסם את כתביהם בשפת-אמם ובארצות-המוצא שלהם גם בעת שבתם בארץ-ישראל. ואכן, לא מעטים מהם – כמו, למשל, ורנר קראפט – שכמעט לא היו מוכרים בארץ, זכו לפרסום, לתהילה ולכיבודים במרכז אירופה. לא כל הסופרים והמשוררים בשפה הגרמנית נדחו בארץ-ישראל. יש גם דוגמאות הפוכות. מאקס ברוד, שהגיע לארץ מפראג בשנת 1939, התקבל בזרועות פתוחות. בניגוד לרבים מעמיתיו ויתר ברוד על ההסתגרות בלשון ובתרבות הגרמנית והתמסר במרץ ללימוד העברית.גם יצירות קודמות שלו – כמו, למשל, 'שאול מלך ישראל' – תורגמו לעברית, פורסמו והועלו על קרשי הבמה. לודוויג שטראוס, שהתפרסם כמשורר בגרמנית לפני עלייתו, הצטרף לקיבוץ הזורע, ובשנות הארבעים עסק בהוראה במקומות שונים בארץ בלי להרגיש תסכול או ניכור. הבולט שבין ההוגים והיוצרים יוצאי גרמניה שעלו לארץ ונקלטו בה היה מארטין בובר. לעומת קשיי השתלבותם של סופרים, הוגים ומשוררים יוצאי גרמניה שפר יחסית חלקם של המחזאים, שאמנם גם הם כתבו גרמנית, אך כמה מיצירותיהם תורגמו והועלו על קרשי הבמה העברית. אחדות מהן, כמו המחזה 'שלמה המלך ושלמי הסנדלר' של גרונימן, שהועלו על-ידי תיאטרון 'אהל', האריכו ימים; אחרות היו פופולאריות בשעתן. 'הבימה' הציגה את 'ראובני שר היהודים', מחזהו ההיסטורי של ברוד, את 'בת יפתח' של קלארה בושוויץ ואת 'האנוסים' ואת 'שני עולמות' למאקס צווייג. 'המטאטא' הציג את 'יעקב וכריסטיאן' של גרונימן ותכניות אחרות שכתב מארטין רוסט. רוסט ונורברט גאראי עסקו גם בכתיבת תסכיתים ל'קול ירושלים' ותכניות ללהקה הצבאית של החיילים הארצישראלים בצבא הבריטי. בין הבמאים יוצאי מרכז אירופה התבלט פרידריך לב, ש'העז' להעלות בירושלים הצגה בגרמנית (וראה לעיל, עמ' 308), ולאחר-מכן נקלט בתיאטרון 'אהל', שבו ביים מחזות רבים, ובכללם 'החייל האמיץ שווייק'. אלפרד וולף העלה ב'אהל' את 'אופרה בגרוש' והתמסר לטיפוח להקות חובבים במושבות ובהתיישבות העובדת. נוסף על הבמאים העולים הזמינה 'הבימה' גם במאים יוצאי גרמניה מחוץ-לארץ, כגון ליאופולד לינדברג, שפעל בתיאטרון בשנים 1935-1933, ומורו קארל ייסנר, שביים בארץ את 'וילהלם טל' ואת 'הסוחר מוויניציה'. מאקס ברוד נתמנה ליועץ הדראמאטורגי של התיאטרון והשפיע השפעה גדולה על בחירת הרפרטואר שלו. מארגוט קלאוזנר היתה המנהלת המינהלית הראשונה של 'הבימה'. עולים אחרים ממרכז אירופה תרמו להתפתחות התיאטרון הארצישראלי בתחומי המוסיקה, התפאורה והביקורת התיאטראלית. לעומת זה נתקלו שחקנים יוצאי גרמניה בקשיים, בעיקר בגלל בעיית השפה וההיגוי, ומעטים בלבד נתקבלו על-ידי הקהל הארצישראלי, כמו, למשל, רוזה ליכטנשטיין, שחקנית 'המטאטא'.306 רק באמצע שנות הארבעים החלו להתבלט כשרונות צעירים מעולי גרמניה, שעשו להם שם בעולם התיאטרון בשנים שלאחר-מכן, כגון חנה מרון ואורנה פורת.
לחלקים נוספים של המאמר: הערות שוליים:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
