... הפתיחות היחסית של רבים מהחרדיים בתפוצות אינה אופיינית לישראל. החרדיים הישראליים אינם לומדים לימודים כלליים אחרי כיתה ח. חשיפתם להיסטוריה ולתרבות הכללית באמצעות לימודים מסודרים היא שולית ביותר. נכון אמנם שבנות חרדיות לומדות לימודים כלליים (שלא כבנים, הלומדים מגיל 14 ב"ישיבות קדושות" שאין בהן לימודי חול, ורבות מהן נבחנות במבחני בגרות מלאים.) ובכל זאת, בעולם החרדי, משקלם של הגברים גדול לאין ערוך מזה של הנשים בהתמודדות הרעיונית, שכן הנשים אינן לומדות גמרא. רק בנים יכולים להיות "תלמידי חכמים," המעצבים סדר יום רעיוני והלכתי. את ההתנגדות לערכים מערביים ובתוכם הדמוקרטיה והליברליזם הוביל הרב אליעזר מנחם מן שך, מנהיגה רב ההשפעה הרוחנית והפוליטית של החרדיות הליטאית משנות ה-70 ועד שנות ה-90. הרב שך שלל מכול וכול את ערכי המערב הליברלי, הנהנתני בעיניו, ערכים הפוגעים בעיניו פגיעה של ממש במורשת ישראל. לדעתו, ההשכלה והטכנולוגיה המערבית אינן כוללות תכנים בעלי ערך מוסרי. אלה מצויים רק בחוכמת התורה. הרב שך ראה באידיאולוגיה הליברלית חלק מכל האידיאולוגיות של הגויים שאין בהן ממש. יורשו, הרב אלישיב, ממשיך בדרכו זו.

הבעיה העיקרית המציבה מכשול לסינתזה יהודית דמוקרטית בעולם החרדי היא שבעיני החוגים החרדיים מדינת ישראל החילונית הדמוקרטית היא ביטוי להתבוללות תרבותית קולקטיבית. ככל שגוברת מעורבות העולם החרדי בתחומים שונים, כך גדלה הציפייה שהמדינה לא תהא ככל המדינות הלא יהודיות. ראוי עם זאת לציין שהחרדיות המזרחית החדשה המזוהה עם חוגי ש"ס מפתחת גישה מורכבת יותר מזו של האשכנזים, גישה שיש בה שילוב בין עוינות לבין משיכה, גם ביחס אל העולם המערבי המודרני בכלל וגם בנוגע לדמותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית.

במצב הקיים נוטים החרדיים להימנע ככל האפשר מפנייה למערכת המשפט האזרחית, שאינה מבוססת על המשפט העברי ולפיכך הם רואים בזה משום איסור פנייה ל"ערכאות הגויים." מבחינה סוציולוגית, יש בכך המשך למגמות ההסתגרות מפני ה"חוץ" המאיים, האופייני לתפיסות היהודיות האורתודוקסיות באירופה. יתר על כן, החרדיים אינם תופסים את חוקי מדינת ישראל כמחייבים ציות, מכוח הכלל "דינא דמלכותא דינא," המונע אנרכיה. בקרב פוסקים קיימת מחלוקת אם כלל זה, שנקבע במקורו במאה ה-3 לספירה בנוגע לשלטון לא יהודי, מחייב גם כלפי שלטון יהודי, או שמא שלטון יהודי חייב להתבסס רק על דיני התורה. בעולם החרדי מקובלת הפרשנות האחרונה, שהיא עמדת רוב הפוסקים המרכזיים במאות השנים האחרונות. ובכל זאת העולם החרדי אינו קורא למרד נגד שלטון החוק, גם אם אין לו בעיניו הצדקה הלכתית, שכן, כדברי המשנה במסכת אבות: ללא מורא המלכות "איש את רעהו חיים בלעו." התלונה העיקרית בחוגים אלה היא שבית המשפט העליון, בייחוד בשני העשורים האחרונים, נוטה לנקוט "אימפריאליזם שיפוטי,"הרואה במשפט הליברלי החילוני את חזות הכול, גם בסוגיות ערכיות הדורשות משא ומתן חברתי ופוליטי. תלונה זו מקובלת על כל החוגים החרדיים ואף על אגפים לא מבוטלים בקרב הציונות הדתית. אבל הביקורת הרצינית והלגיטימית על הליברליזם והאקטיביזם השיפוטי של בית המשפט משולבת לא אחת בדמוניזציה כלפי בית המשפט ובייחוד כלפי דרכו של הנשיא אהרן ברק, שהוצג לא אחת כאיש שמאל אנטי–דתי מובהק.
בעיה חריפה יותר, הנוגעת לעצם יחסם של החרדיים למשטר הדמוקרטי, היא שבמערכת החינוך החרדי אין לימודי אזרחות ודמוקרטיה, כי הם נתפסים כזרים וכמסוכנים לרוח ישראל. עם זאת קיימת הכרה ביתרון המצוי בשיטת המשטר הדמוקרטית להגנה על קבוצות מיעוט כגון החרדיים. מעבר לכך, המשטר הדמוקרטי הליברלי נתפס ללא ספק כעדיף ממשטרים דיקטטוריים ואין התנגדות לעצם קיומו, אף שברור מהו האידיאל העתידי: מלכות המשיח המוצגת כפשוטה. בכל מקרה, במציאות של היום לא נשללת הלגיטימיות מהמשטר הדמוקרטי כטכניקה ממשלית (הרובד הראשון של הדמוקרטיה הליברלית. (הבעיה מצויה בהתנגשות הברורה שבין הערכים היהודיים כפי שהללו נתפסים בעיני החוגים החרדיים לבין עקרונות יסוד דמוקרטיים (הרובד השני) כגון:
1. חירויות אינדיווידואליות, שאותן לא תופסים מצדן הערכי החיובי אלא כמעודדות מתירנות ופגיעה בקודשי הדת.
2. שוויון אזרחי לערביי ישראל אשר כלפיהם קיים בעולם החרדי חוסר אמון קבוע.
3. שוויון מלא בין גברים לנשים, הנתפס כמנוגד לרצון האל וכפוגע באושיות המשפחה היהודית. 4. פלורליזם רעיוני בכלל, ובייחוד בנוגע לזרמים דתיים לא אורתודוקסיים, הנתפסים כבעייתיים יותר מהחילונים, שכן בעיני העולם החרדי הם מוצגים כבאים להרוס את יסודות הדת. באשר להנחות היסוד הדמוקרטיות הליברליות כגון אינדיווידואליזם ואוניברסליזם (הרובד השלישי), כאן אין כל מכנה משותף בין החרדיים ובין הדמוקרטיה. הגישה החרדית מדגישה את הערך שבקולקטיב היהודי ומגלה חשדנות מרובה כלפי הלא יהודים, כיוון ש"עשו שונא ליעקב."הגישה המעמידה במרכז את חשיבות הפרט הבוחר באופן תבוני ואוטונומי מנוגדת לדעה השוררת בעולם החרדי בדבר חובת הציות ל"דעת תורה," כלומר לדעתם של מנהיגים הלכתיים") גדולי התורה ("אשר הבנתם חסינה מהשפעות סביבתיות סובייקטיביות") נגיעות. ("וכך, השפעה תרבותית מערבית אינה יכולה אפוא להתקבל כתהליך ראוי, זאת בניגוד לטכנולוגיה המערבית, אף החדשנית ביותר, שבה מותר ואף רצוי להשתמש כל עוד אין היא מזיקה לשמירת מצוות (כגון גלישה חופשית באינטרנט. (השורה התחתונה היא זו : האידיאולוגים החרדיים בישראל אינם נוטים לראות בתרבות המערבית הדמוקרטית הליברלית ביטוי לעולם ערכי עשיר אלא רק מימוש צרכים נהנתניים. ערכים ראויים מצויים, בעיניהם, רק בעולם המסורת היהודית ההלכתית כפי שזו מפורשת על ידי גדולי הדור החרדיים.
עם זאת יש בשנים האחרונות כדי להעיד על שינוי מסוים. מספר החרדיים הנפתחים כלפי החברה הכללית גדל. המגמות הצרכניות המערביות הולכות ומתפשטות בקרב לא מעטים במגזר החרדי. אפשרות השילוב במסגרות כלכליות, פתיחת מסגרות להכשרה חרדית לגברים ולנשים, גידול המשתמשים במחשב ואף באינטרנט, מספרם העולה של המשרתים בנח"ל החרדי, ושל המעורבים בפעילות התנדבותית מסוגים שונים, כניסה למסגרות אקדמיות (אמנם רק טכנולוגיות, מתוך שלילת לימודי הגות וספרות) של בני המגזר החרדי – כל אלה מבטאים מגמה של השתלבות בחברה הישראלית הכללית. מגמה זו תגבר אם יתחזקו שתי תופעות המתרחשות בתחילת המאה ה-21:
א.צמצום מדינת הרווחה הישראלית, שממנה נהנים חרדיים רבים שאינם משתתפים כיום במעגל העבודה;
ב. הסבת צה"ל מ"צבא העם" לצבא מקצועי, במיוחד בשירות המילואים, תוך כדי צמצום ניכר של מספר המשרתים בו.
צירופן של שתי תופעות אלו יגביר במידה דרסטית את שיעור העוזבים את המסגרות הישיבתיות של גילאי העשרים ואת שילובם במסגרות לימוד ועבודה חיצוניות שיתרמו ליתר היכרות עם העולם החילוני. תהליכים אלה יתרמו לפיתוח יחס חיובי יותר, אף כי לא נקי מביקורת רבה, כלפי התרבות המערבית הדמוקרטית הליברלית. כבר כעת נעזרים רבנים ואנשי מקצוע הנדרשים לידע חוץ תורני, בגישות דמוקרטיות בתחום החינוך, בעיקר בהתמודדות עם בעיות בין בני זוג, בין הורים וילדיהם ובין מורים ותלמידים. חרדיים לא מעטים סופגים באמצעות התרבות הפופולרית מידה לא מבוטלת של פתיחות, וגישה ביקורתית כלפי הנהגתם של הנחשבים לגדולי התורה אינה עוד בגדר חיזיון נדיר. בכל מקרה, שילובו המואץ של אחוז ניכר מהציבור החרדי בחיים הכלליים יביא עמו אתגרים חדשים לקהילה החרדית, אך גם לציבור החילוני שהורגל לראות גטאות חרדיים ולא בא עמם במגע בעל משמעות.