| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
Es schnaubt in der Kälte der Wind זו הרוח הנושבת קרירה משירו של חיים חפר (פיינר) בתרגומו של מכס ברוד, המבקש להעביר משהו מן ההווי החדש לעולם שעדיין מתפעל אז מן התקומה היהודית. אבל לא רוח קרירה נשבה כאן בפניהם של גולי מרכז אירופה אלא רוח שרבית, צורבת. היֵקים הגיעו לארץ ישראל, לפחות בחלקם, מחוסר בררה מפוכח. חלקם עשה זאת מתוך התנגדות פנימית, עלבון, אי הבנה, רתיעה. חלקם נקלע למשבר תרבות, כמו ילד מאומץ שמועבר בצו בית משפט להוריו הביולוגיים. ואלה הפכו מיד זרים בבית. 1933 והשנים שאחריה טלטלו את לבטי הקיום היהודי-גרמני. חלק מן המתלבטים, ובדרך הטבע הציונים שבהם, מגיעים לציון. אבל הנחיתה לא מובנת מאליה, במיוחד לא במובן הלשוני. ביומנים שלו חזה הרצל שהשפה של המדינה היהודית תהיה גרמנית, אם גם הגדיר זאת בצרפתית. זה פשוט יקרה (Par le force des choses), כך אמר. ב"מדינת היהודים" הוא כתב על העברית: "הן לא ייתכן שנדבר איש עם רעהו עברית. מי מאתנו יודע עברית במדה מספקת לבקש כרטיס נסיעה ברכבת? אין אתנו איש כזה".2 ומה הוא הציע? "כל אדם ידבר בלשונו". (ואכן, כך קרה לפחות באופרה הישראלית בהנהלת אדיס דה פיליפ.) כל זמר שר בשפתו. הטנור הנודע פלאסידו דומינגו סיפר על ראשיתה הרב לשונית של הקריירה הבינלאומית שלו. בארץ כבר ניטש והוכרע ויכוח על שפת ההוראה. עגנון, שגרשם שלום מספר עליו כי קרא לשפה גרמנית במלעיל, נדרש לנושא ב"שירה". הוא כותב על הפרופסור וולטפרמד, שהעיתונים בגרמניה החלו לכנות "טפיל של המדע הגרמני":
לבסוף הגיע וולטפרמד (Weltfremd) לירושלים, ולא יהיה מיותר להזכיר את הברית שקשר עגנון בין שמות גיבוריו לתפקידיהם הספרותיים. ומי הידיד המתרגם של "וולטפרמד" לעברית אם לא טגליכט, "אור יום" (Tageslicht). הציונות הייתה לכווייה צורבת בעור, למכת סנוורים בעיניים ולאי הבנה גדולה בנפש. והעברית? חלק מן הבאים הפנה עורף לגרמנית אך לא אימץ את העברית. עברית קשה שפה, אמרו פה לפי הסדר הגרמני (Hebräisch ist eine schwere Sprache). השפה מכה בשפתיים הקפוצות. ובהקשר זה, רוביק רוזנטל מצטט ב"זירה הלשונית" את לודביג וויטגנשטיין: "גבולות לשוני הם גבולות עולמי".4 ההוגה, הליטראט האמריקאי וההיבראיסט אדמונד וילסון ציטט חבר ולשי שאמר לו: "שפה היא אורח חיים".5 הדבר נכון לשפה הגרמנית ולאורח המחשבה המזין אותה וכן גם לעברית של ארץ ישראל ההולכת ונבנית. על אחת כמה וכמה נכון הדבר לשפה הישראלית העדכנית: השפה העברית נעשתה אלימה מעצמה, אבל זה נושא לסימפוזיון נפרד. ההסתגלות לעברית היא לא רק תהליך של לימוד שפה חדשה בעבור יקה. הייתי אומר בגרמנית כמעט בלתי מיתרגמת שזה כמו תהליך למידה של "אי למידה" של השפה האחרת ושל כל מה שנלווה אליה, דהיינו – eine Sprache entlernen. הרי העוגן הלשוני והתרבותי של הפליטים הגולים האלה נשאר מוטל בחופי אירופה ולרגלי האלפים. אולי היה זה המשורר נתן זך שאמר פעם: "אני שייך לפה אבל מתאים לשם". גרשון שקד קרא לתופעה "אני במזרח ולבי בסוף מערב" בלא שהתכוון לעצמו. כמו הציירם הכמהים לאור צפוני, שהגיעו לכאן ועיניהם סומאו מן האור המזרחי, נדהמו הכותבים מצלילי המקום. כך אומר עגנון ב"שירה":
משבר העברית היה כואב. אפילו הכתב הפוך. גם את הספר מחזיקים הפוך. הקריאה אטית, וההבנה משתרכת בעקבותיה. אין צורך להיות פסיכולוג ואולי נוירולוג כדי לשער מה האפקט הנפשי של מצב עניינים כזה. המלחין גוסטב מאהלר אמר על עצמו שהוא זר שלוש פעמים, פעם אחת כמוראבי במרחב האוסטרו-הונרי, פעם שנייה כאוסטרי במרחב הגרמני ופעם אחת כיהודי בשניהם. אם תרצו, המהגרים שאנו עוסקים בהם הפכו ישראלים בעל כורחם, גורשו מהבית ונדחו בבית. שם הם היו גרמנים בעיני עצמם – יהודים בעיני הגרמנים. כאן הם היו זרים בעיני עצמם – גרמנים בעיני יהודי היישוב. צריך בהקשר הזה למצוא מקום לשאלה מטרידה, שאולי רק התשובה עלייה מטרידה יותר: האם היקים שהגיעו ארצה שימשו בעיני חלק מן הוותיקים ביישוב כתובת להטחת אשמה בגרמניה ובגרמניות השנואה? צלבי הקרס במאה שערים ליד שמו של היֵקה הווינאי טדי קולק ושל מפקד המשטרה היֵקה היינץ ברייטנפלד היו לא רק ביטוי של עוינות חרדית, כאילו גלותית, נגד הממשל הציוני. הם צמחו על קרקע מקומית עוינת. לימים הפך הביטוי "אשכנאצים" לתווית של עוינות כאילו מזרחית, אבל הוא לא החל ככזה. אני מוכן לנסות להגן על ההנחה הזו בהזדמנות נפרדת. היֵקה בתרבות הישראלית המתהווה נתפס יותר כגולה תרבותי מאשר כניצול שואה. על פי הדימוי הזה, ניצולי שואה הם קרבנות, ואילו היקים הם עקורים, פליטים, גולים, מנותקים. תרמה לדימוי הזה העובדה שבתחילה ראה הממשל הנאצי ברצון את עזיבתם של היהודים. משום כך הם הגיעו בתחילה עם רכוש. תרמה לדימוי של היקה גם ההתבדלות היֵקית בארץ. עניין מיוחד הוא פרשת השמות. לא מזמן הופיע במערכת "הארץ" מכתב של אדם המבקש להחזיר לשמו את השוורץ שקדם לשגיא. הוא מציע לאחרים ללכת בעקבותיו. לחבר את השלשלת שנותקה. הוא מדבר על שם המשפחה, אך רבים שינו גם את השם הפרטי. לא הייתה בררה. הציווי הציוני-כביכול הזה לשנות את השם בא בשם כור ההיתוך. מישהו חשב אז מה זה עשה למותכים? על עטיפתו של הספר "אין מקום אחר" מופיע דרכונו של הנער הפליט הווינאי גרהארד מאנדל, לימים גרשון שקד. לסופר משה יעקב בן גבריאל קראו שם אויגן הופליך, שפירושו מנומס. גודל של יֵקה הוא בין השאר להיקרא מנומס. אבל דומה שעם שינוי השמות התבקש פה גם שינוי זהות או אישיות. ועוד מתעודת הזהות: הכתובת, מספר הבית. שם הרחוב ומספר הבית מקבלים משמעות חודרנית עמוקה, כמו קוץ שגדל פנימה, חותך חתך בלתי נראה בבשר החי-המת. הגולה ליאון פויכטוונגר כותב בכתביו הביוגרפיים מכתב אל הדייר הנוכחי של הבית שלו, ברחוב מאהלר 8 בברלין. "איך מוצא חן בעיניך הבית שלי הר איקס? האם השטיח בקומה העליונה ניזוק מאוד בפשיטת האס אה? האם באמת הכו למוות את הצבים והלטאות שלי בגלל שבעליהם היה בן גזע זר? לא מוזר לכם להיות בבית דלי? טפלו בו קצת, בבקשה".7 רוביק רוזנטל כתב את "רחוב הפרחים 22", ועוד נדבר בו.8 משה יעקב בן גבריאל כתב את "הבית ברחוב הקרפיונים". ומהם שמות הפרקים בספר? כל אלה מדברים בשפת האין על מה שהיה ועל מה שהיה יכול להיות. וחלק מאלה שנשאו את המשא הכבד מנשוא על האינות הגיע לכאן. הביתה. נוספת למשא הזה אי ההבנה המובנית, הכבדה כל כך: הגירוש מן הבית הביתה, כפי שהגדירה זאת עדה ברודסקי, ש"גורשה הביתה" (nach Hause vertrieben), בבחינת "לך לך מארצך וממולדתך אל הארץ אשר נתתיך".10 אנחנו כאן כדי לדבר באלה שגורשו מביתם לביתם, ניצלו מן השואה הפיזית והגיעו לחוף מבטחים, או כך חשבו. אבל העקירה מעולם לא הניחה לעקורים. בספר "שושן לבן שושן אדום" של העקור מברלין דוד שיץ מגיע הילד נחמיה לכפר בתוך קבוצת ילדים פליטים. הם עומדים מול האיכרים, ואלה אינם לוקחים אותם הביתה כי רשימת השיבוץ של הילדים לאימוץ הלכה לאיבוד.11 כפל העקירה והזרות הכפולה הוא מוטיב חוזר בספרות ההגירה. לעתים היא אפילו משולשת. מרכיביה, מה שהיה ואיננו עוד, מה שהיה יכול להיות ומה שיש, נלחמים ביניהם על נפש המהגר ועל עתידו, כמעט כמו בהשתלה. אולי גם על כך אמר יהודה עמיחי, הירושלמי מווירצבורג, בשיר "והגירת הוריי":
בספרו "טראקטאט על דברים רגילים לגמרי" כותב משה יעקב בן גבריאל על יתרת הפרסום של אדם לאחר מותו, ה-Nachruhm. הוא מסכם שם את מה שהיו אולי מכנים היום "מיצג", מה שהוא מכנה "המהתלה הקטנה שלי" (Mein Kleiner Scherz). בשנות החמישים הוא כתב מכתבים אל גדולי התרבות שהייתה. הוא חיכה לקבל תשובה מהם, או לפחות מן הדואר. עמיתתי בעולם התרגום דפנה עמית העמידה לרשותי את הקופסה המצחיקה עד דמעות של מכתבי בן גבריאל ליוהאן וולפגנג גתה ולאחרים. אפשר לראות בכך בדיחה, אפשר לראות בכך ניסיון לקרוא מכאן קריאה חד סתרית אל ענקי אותה תרבות שלא מעט יקים הרגישו שייכים אליה ונעקרו ממנה. אפשר גם לראות בתשובות משהו מן העולם שבן גבריאל נותק ממנו. הוא עצמו כותב שרצה, בין השאר, להוכיח שגם בקרב עמם נשכח חלק מענקי התרבות. התחלתי, מספר בן גבריאל, בהיינה. אחרי כמה שבועות הגיעה המעטפה בחזרה עם החותמת הלקונית "לא מוכר כאן". בלתי מוכרים היו גם אדוארד מוריקה ופרידריך הבל. "ביתה של מאדאם פרדריקה וארנהאגן נעלם בהפצצה" הייתה תשובה קומוניקטיבית יותר. כמה מכתבים נספגו אצל נכדים ונינים ששמחו על מעטפת היום הראשון שהקפיד בן גבריאל לשלוח. למשל נינתה של בטינה פון ארנים, אחותו של קלמנס ברנטאנו, ענתה בתודה. ניטשה לא ניתן לאיתור, אבל לשם ביטחון הופיעה חותמת הצנזור הישראלי על המעטפה שחזרה – שנות החמישים, אתם יודעים, ומי יודע מה כותבים לניטשה הזה. אדלברט שאמיסו לא מוכר, אפילו הצל שלו כבר נעלם, ארתור שניצלר לא ידוע בווינה, ופליקס מנדלסון עזב את לייפציגרשטראסה שלוש. לא הכול רציני מדיי. מכתב לאדון תיאודור הרצל ברחוב היצינג 8 חוזר, ממשרד הדואר הווינאי מודים שהאדון המדובר גר בעבר ברחוב היצינג אבל במספר 29 ומכל מקום מת לפני שנים רבות. בלתי מוכרים היו האדונים שיילוק בגטו של ונציה ופאוסט, ואפילו האדון גולם ברחוב מייסלובה בפראג לא היה מוכר בקהילה היהודית. בסופה של ההתכתבות ההזויה הזאת כותב בן גבריאל את הדברים האלה:
הערות שוליים:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
