במאי 1948 חיו ברומניה למעלה מ-350,000 יהודים. היה זה הריכוז היהודי הגדול ביותר ששרד באירופה לאחר השואה. הצטרפותה של רומניה באותה שנה לגוש הקומוניסטי הוסיפה חששות ללב היהודים, וזאת על רקע מצוקתם הכלכלית החמורה, זכרון ימי המלחמה והאנטישמיות – כל אלה חיזקו את רצונם של רוב יהודי רומניה לצאת. שליחי עלייה ונציגים אחרים של מדינת ישראל פעלו, במישור הדיפלומטי ובאפיקים אחרים, להמרצת מגמה זו, אך בשלהי 1948 נסגרו שערי היציאה. רק לקומץ יהודים, רובם חולים וקשישים, ניתן לצאת מהמדינה.
באמצע נובמבר 1949 ניכר שינוי-מה בעמדת השלטונות, שהתירו לכמה אלפי יהודים לצאת מרומניה מדי חודש בחודשו, ועד סוף מאי 1950 הסתכם מספרם ב-23,000 יהודים. יצחק רפאל, ראש מחלקת העלייה, דיווח כי כ-35 אחוזים מהם היו זקנים. שינוי נוסף במדיניות הרומנית ניכר באביב של 1950. לפי המידע שהגיע ארצה, נבעה התפנית מהתסיסה החברתית ברומניה, שהתבטאה גם באנטישמיות גוברת. הממשלה והמפלגה הקומוניסטית חששו מערעור המצב הפוליטי הרגיש, ודנו באמצעים לטפל באנטישמיות. שרת החוץ של רומניה, אנה פאוקר, בעצמה ממוצא יהודי, הציעה לשקול את האפשרות להקים מחנות למען היהודים שלא נקלטו במשטר. גיורגיו דז', ראש-הממשלה, הסתייג מהרעיון והוא ירד מעל הפרק; ובסופו של דבר נראתה להם העלייה, דהיינו הוצאת היהודים מהמדינה, כפתרון הנוח ביותר להפגת התסיסה החברתית: כך ייפטר המימשל הקומוניסטי מחלק גדול מ'האלמנטים השליליים' ועושי הצרות, דהיינו היהודים. היו שהעריכו שם, כי במצוקה הכלכלית הקשה של רומניה יתלווה גם רווח כלכלי ליציאת היהודים, וזאת על-פי הנסיון של ארצות אחרות במזרח אירופה, כמו בולגריה והונגריה, שקיבלו תשלום עבור היהודים היוצאים.
החלטת ממשלת רומניה היתה טעונה אישור ממוסקבה, וזה ניתן לאחר שורת התייעצויות עם אנשי הצירות הסובייטית בבוקרשט. מיד לאחר קבלת ההחלטה, החלו שלטונות רומניה להאיץ את התהליך כדי לסיימו במהירות המרבית. משרד הפנים פרסם ב-5 במאי 1950 כרוז, שהודבק על קירות תחנות המשטרה בכל רחבי הארץ, המודיע כי יהודים הרוצים להגיע לישראל מתבקשים להמציא למשרד את התעודות המתאימות. תוך ימים אחדים נפתחו בכל רחבי רומניה עשרות תחנות לרישום היהודים המבקשים לצאת.בבוקרשט נפתחו 22 תחנות, ומתוך 120,000 היהודים שבה נרשמו, תוך זמן קצר, כ-60 אחוז. בעיר יאסי – שהתגוררו בה 35,000 יהודים – נרשמו 75 אחוזים: במקומות אחדים נרשמו 90 אחוזים, וכל זאת תוך פחות מחודש ימים. תוך ימים אחדים הונפקו אלפי דרכונים לעולים, כשהמונים צובאים על דלתות הצירות הישראלית בבוקרשט. בסוף מאי ציפו 10,000 בעלי דרכונים לספינות שיביאום לישראל.36
הנהלת הסוכנות, שקיבלה מידע שוטף על הלכי הרוח ברומניה, על המגעים עם השלטונות שם ועל ההסכמים הכספיים עמה, לא העזה לעצור את העלייה, ואף לא להאיטה; ממשלת רומניה היתה להוטה לזרז את יציאת היהודים כדי למנוע תסיסה סביב ההיתר שניתן להם. היא הפעילה קו אוניות קבוע מרומניה לישראל באמצעות האונייה 'טרנסילבניה'. עבור כל נוסע גבו הרומנים 55 דולרים, פי שניים מעלות הנסיעה הריאלית – והג'וינט שילם. תחילה הפליגה 'טרנסילבניה' פעמיים בחודש, עם כ-600 נוסעים על סיפונה, ותוך זמן קצר עלה מספר ההפלגות לארבע (ביוני) ולשש (ביולי); גם מספר הנוסעים בכל הפלגה עלה בהתמדה: בכמה מההפלגות הוא הגיע ל-1,500 נוסעים.
 |
הניסיונות להאטת העלייה מרומניה |
בארץ נוצר מצב פרדוקסלי. את מקום המאמצים הנואשים לשדל את שלטונות רומניה להתיר את יציאת היהודים, תפסה בקיץ 1950 מבוכתם של ראשי הסוכנות ושרי הממשלה מפני האפשרות, שרבבות יהודים יעלו מרומניה. בישיבות שנערכו בחודשים יוני, יולי ואוגוסט 1950, טיכסו חברי הסוכנות והממשלה עצה איך לגרום להאטת העלייה מרומניה;37 וזאת שעה שכל התערבות בלתי זהירה היתה עלולה לגרום שוב, כמו ב-1948, לסגירת שערי היציאה. איש לא היה מוכן ליטול על עצמו סיכון כזה. בלחצם של המופקדים על תקציבי הקליטה בסוכנות ובממשלה, נקבעו זה מכבר מכסות עלייה; עתה זרמו העולים מגרמניה בזרם גובר והולך, וקברניטי העלייה והקליטה, שחששו לתבוע ישירות את צמצום העלייה, ניסו למצוא דרך להתחכם לרומנים.
בישיבה משותפת של נציגי הסוכנות והממשלה, הציע השר שפירא לתבוע משלטונות רומניה להקטין את הצפיפות הקשה ששררה בספינה הרומנית שהסיעה את העולים ארצה, ולהתריע על הסבל הקשה של העולים ועל המצב הסניטרי החמור ששורר במשך ההפלגה. רעיון זה נתקבל על דעתם של רבים, כולל על דעתו של בן-גוריון, אך יצחק רפאל דחה הצעה זאת כבלתי ישימה: 'איש [מהעולים] אינו מתלונן, הם שמחים להגיע ארצה'. הצעתו של שפירא עמדה גם בסתירה מסוימת לבקשה ששיגרה צירת ישראל בבוקרשט, בהשראת שלטונות רומניה, לעשות את כל הסידורים להורדת הנוסעים מהאונייה וכן לפריקת המטען בו ביום, כדי לאפשר את שובה המידי לרומניה להפלגה נוספת.
בהתייעצויות בארץ הועלתה דווקא הצעה הפוכה: לעכב את האונייה בנמל, להאט את קצת הורדת הנוסעים ולדחות את פריקת המטען. שפירא לא תלה תקוות רבות בדרך זו: 'יש לי הרגשה שעומדים להכניס עוד אונייה אחת לקו זה, ואז שום הכרעות שלנו לא יועילו ותבוא עלייה בטמפו של 10,000 איש בחודש'. הרומנים גם הפרידו בין הנוסעים למטענם, העבירו את המטען באוניית משא וכך הצליחו לדחוס עוד אנשים בכל הפלגה. ביולי הגיעו מרומניה 7,182 עולים.
משנודע לאנשי משרד החוץ על הדיונים להגבלת העלייה מרומניה, מיהרו להזהיר את ראשי הסוכנות והממשלה שלא להסתכן בצעדים העלולים לגרום להפסקת העלייה כליל. הם דיווחו על מתח רב מאוד בקרב היהודים. כ-15,000 בעלי דרכונים ציפו להפלגה, וחששו שאם תתמהמה יציאתה יילקחו מהם הדרכונים. דווח גם על תעמולה ארסית בעיתונות הרומנית נגד יציאת היהודים, ועל ניסיונות להרתיע את המועמדים לעלייה בתיאורים אודות התנאים הקשים במחנות העולים בארץ. דברים אלה עמדו בניגוד למאמציה של רומניה להחיש את יציאת היהודים. היחס הדו-משמעי כלפי העלייה ברומניה, בעלת משטר קומוניסטי שבו העתונות מכוונת מלמעלה, נראה תמוה. במשרד החוץ בירושלים סברו, כי ייתכן שהשלטונות לא העריכו נכון את מספר המעוניינים לצאת, והם שינו את טעמם, 'נזדעזעו כשראו שעשרות אלפים מבקשים ניירות'. להערכת אנשי משרד החוץ, עתידה של העלייה מרומניה לא היה מובטח.38
הערכה זו נתגלתה כנכונה. ביולי נודע במפתיע על מאסרם של רוב מנהיגי התנועה הציונית ברומניה. היהודים הוכו בתדהמה, ושוב הועלו השערות בדבר סיכת ההתנהגות של הרומנים: האם הם מבקשים להפחיד את המועמדים לעלייה? האם פעולה זו מבשרת את שיתוקה של צירות ישראל? החששות מפני הפסקת העלייה או מפני צמצומה הדרסטי שבו וגברו.39
ההתחבטות המתמדת בין המצוקה הקשה ששררה במחנות העולים בארץ לבין הלחצים לעלייה מחוץ, איפיינה את פעילותם של מוסדות העלייה. בשל כך בולטות החלטות חוזרות ונשנות על האטת העלייה, ובו בזמן – נסיגה מהחלטות אלה והפרתן, פעם אחר פעם.
י' רפאל העביר לחבריו בסוכנות את המידע שהגיע אליו מרומניה ומארצות אחרות, והעמיד את השאלה להכרעתם: 'צריך להחליט על העלייה הזאת [מרומניה] ומה מספרה.
אם היא תהיה 5,000 [איש בחודש] אז עלינו להחליט שמעיראק לא באים, מפולין לא באים, ומארצות אחרות לא עולים. אם אני רוצה גם עלייה מארצות אחרות, עליי לכוון את העלייה מרומניה שלא תציף אותי'. ב'מוסד לעלייה ב' ' נטו לצמצם את העלייה מרומניה; ושוב חזרה השאלה האם האטת העלייה מרומניה לא תסכן את עצם קיומה. גם ההיבט הכספי לא נעדר ממערכת השיקולים: באוגוסט דווח כי התשלום החודשי שניתן לממשלת רומניה עבור העולים מגיע ל-412,500 דולר לחודש, והרומנים דורשים תוספת של 35 דולר לנפש, שתעלה את ההוצאה החודשית ב-262,000 דולרים נוספים.
|
'עסק עם שודדים' |
הבעיה הכספית החמירה בשנת 1950. לרוב היה הג'וינט משלם עבור העולים, אך באוגוסט הוא הודיע שהתקציב השנתי שלו למטרה זו אזל, והוצאות העלייה עמדו ליפול על הממשלה. שר האוצר, א' קפלן, נזעק מיד, ותבע למצוא בדחיפות דרכים לצמצום העלייה מרומניה. הוא הביע את התנגדותו הנמרצת להעלאת המחיר עבור הסעת העולים מרומניה, וחזר לטענה שאין להרשות המשך הסעתם של העולים בתנאי צפיפות קשים, קפלן האמין שיצליח לשכנע את חבריו בנימוקי בריאות; הוא סיפר כי לפי דו"ח הרופאים, מתאימה האונייה 'טרנסלבניה' להולכת 800-700 נוסעים בכל הפלגה – כל מספר גדול מזה מסכן את בריאות העולים. יתר על כן, הוא טען כי הרומנים הכפילו את מכסת הנוסעים באונייה על-ידי הוספת 800 מזרונים על הסיפון; מאחר שבימי החורף והגשמים לא ניתן להפליג על הסיפון, יש להקטין את שיעור העולים מרומניה.
קפלן הוסיף נימוק של כבוד: הגם שהנוסעים עצמם אינם מתלוננים מאחר שהם שמחים להיחלץ מרומניה – 'אין אפשרות להמשיך כך. אם רוצים לשמור על כבודה של מדינת ישראל... אסור לנו להסכים להובלת נוסעים שלנו כדרך שאין מובילים אפילו פרות'.
באותה הזדמנות הוא העיר, שיש להגביר גם את הביקורת על הרכב העלייה מרומניה: לפקח על גיל העולים ולהגביר את הפיקוח הרפואי; חמישה רופאים רומנים בודקים את העולים בדיקה פיקטיבית בלבד וחותמים מיד על כל אישור יציאה.40 כל הטיעונים האלה לא הועילו לצמצם את העלייה משם.
המשתתפים בדיונים על העלייה מרומניה היו מודעים לסיכון הכרוך בכל התערבות בנושא. השר מ' שפירא, שתמך בעבר פעמים רבות, עם קפלן, בנקיטת אמצעים לצמצום העלייה והגבלתה לפי קריטריונים מוגדרים, שינה עתה את טעמו; הוא סבר שהגבלת העלייה מרומניה עלולה לסכנה.
א' קפלן, שציפה לתמיכת שפירא, הופתע והעיר בציניות, כי שפירא 'חזר בתשובה', אך זה עמד על דעתו:
הנני להרגיע את מר קפלן, עדיין אינני חוזר בתשובה. אני רוצה להזכיר למר קפלן מתי הייתי מצדד בדעה [להגבלת עלייה] של 10,000 איש בחודש, כאשר הכניסו את היהודים מהמחנות בגרמניה למחנות בישראל. אמרתי אז, כי מכיוון שאין סכנה צפויה ליהודים אלה, למה נעקרם ממחנה אחד למשנהו. אז לא היתה עלייה מפולין ולא ממקומות אחרים... אני מבדיל בין המצב בשנת 1949 למצב כיום. אם אנו רוצים להוציא יהודים מרומניה אז אין מקום להצעתו של מר קפלן.
לטענתו של קפלן על הצפיפות הבלתי נסבלת באונייה הרומנית 'טרנסילבניה', העיר שפירא: 'האונייה [הישראלית] "עצמאות" לא היתה טובה ממנה, ונסעו בה שבוע ימים. כאן נוסעים רק 51 שעות'. על הרכב העולים העיר שפירא, כי עלייה סלקטיבית אינה מעשית: 'אפילו היתה הברירה בידינו היינו מביאים אותו החומר. אין חומר אחר. יכולים רק להקדים [את עליית הצעירים והבריאים], אבל בסופו של דבר לא יהיה הבדל'.41
כאשר כלו כל הטיעונים האחרים, התמקד הדיון שוב בשאלת המחיר. באוגוסט הודיעו הרומנים שהם מבקשים עבור כל נוסע 90 דולר, בעוד שעלות ההפלגה באונייה ישראלית היתה שליש מזה; הם התעקשו על הובלה באוניות רומניות. קפלן וחבריו להנהלה זעמו. א' גרנות אמר, שחובה על הסוכנות לסרב לתביעת הרומנים: 'הפחד פן יסגרו את העלייה איננו פחד שווא, אבל השאלה היא באיזו מידה יש להיכנע לפניו... אין להסכים לכל... מלאכת סחיטה...'.
שפירא לא הסכים לדעתו, וסבר כי בפני המדינה אין ברירה: 'חייבים אנו לשלם כופר נפש. יש לנו עסק עם שודדים. זהו שוד תחת מסווה של כרטיס נסיעה'.
עם זאת הוא הציע לנהל משא ומתן עם הרומנים, ותוך כך הפטיר בדאגה – 'ישנן ידיעות כי בזאת אולי מסתיימת פרשת העלייה מרומניה'.
גולדה מאירסון (מאיר) נזעקה כנגד המבקשים לסרב לתביעת הרומנים: 'לפני שהורשתה העלייה מרומניה, לא היינו נכנסים לוויכוח הזה... אילו הירשו ליהודי רוסיה לצאת, קפלן לא היה מתווכח על הרכב העולים, מחיר וכו'... רומניה יכולה להיות עוד מעט באותו מצב כמו רוסיה'.42
למרבה הפלא תמך בן-גוריון בהתדיינות עם הרומנים על המחיר, וטען שאין להסכים להעלאתו, משום שממילא הרומנים רוצים להפסיק את העלייה, ו'הדרישה להעלאת מחיר אינה אלא מסווה'.
עם זאת הוא הציע להקים ועדה לבחינת הנושא על כל היבטיו, כולל הרכב העלייה, הגיל, כושר העבודה, המצב המשפחתי וכיו"ב.
בן-גוריון הדגיש במיוחד את בעיית בריאותם של העולים. באותם ימים הגיעה לשיאה הבהלה שאחזה בציבור עקב התפשטות מחלות מדבקות.
בן-גוריון היה נתון תחת השפעתו של ד"ר חיים שיבא, שאותו מינה כמנכ"ל משרד הבריאות, ושיבא חזר והתריע באוזניו על הסיכונים הרבים שהמדינה נוטלת על עצמה בהעלאת חולים ללא כל פיקוח והגבלה. לוועדה שבחנה את הנושא מונו מ' שפירא, שר העלייה, י' רפאל, ראש מחלקת העלייה בסוכנות, וד"ר קורן ממשרד הבריאות.
בשעת התלבטויות אלה של הממשלה והסוכנות המשיך זרם העולים מפולין; העלייה מרומניה נמשכה במלוא הקצב וגברו הלחצים גם מארצות אחרות; ואז אירעה התפתחות מפתיעה בעיראק.
הערות:
36. רפאל לשרגאי, 30 במאי 1950, אצ"מ, 59S.
37. המוסד לתיאום, 4 ביולי, 6 ו-28 באוגוסט 1950, אצ"מ, 17 /43 S.
38. אבריאל אל יוספטל, 17 ביוני 1950, אצ"מ, 236 / 43 S.
39. שרגאי אל חברי הנהלת הסוכנות, 11 ביולי 1950, שם.
40. המוסד לתיאום, 6 באוגוסט 1950, אצ"מ, 17 /43 S.
41. שם, שם.
42. שם, שם.
