| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
בהמשך סיפור ההדחה בירושלמי ברכות נאמר:
רבן גמליאל עולה אל כל אחד ואחד מן החכמים לביתו כדי לפייסו, כי במעשה הפיוס מותנית חזרתו של רבן גמליאל לתפקידו ולמעמדו. הסיפור מתמקד בפיוסו של רבי יהושע, שכן הפגיעה בו בבית הוועד היתה העילה להדחתו של רבן גמליאל. המתח העולה מן העימות משתקף בניכור שבין הנשיא ומעמדו הרם לבין מצבו הכלכלי-החברתי של רבי יהושע, המשמש חכם מרכזי בהנהגה. הנשיא אינו יודע במה עוסק רבי יהושע עד שהוא מבקר בביתו. בהתרסתו של רבי יהושע כלפי רבן גמליאל משתקפות מבין השיטין מידותיו של מנהיג, ובראש וראשונה היכולת להכיר מקרוב את חייהם ואת מצבם הקיומי של בני השכבות השונות, תוך גילוי רגשות כלפיהם. רבי יהושע מייצג בעיסוקו את השכבות הרחבות מחד גיסא ואת השילוב הבלתי מסויג בין תורה למלאכה מאידך גיסא.91 אין כל סימן בסיפור להסתייגות כלשהי מאותו שילוב של תורה ומלאכה. מן הסיפור עולה הדרישה שמנהיג הדור יהיה קרוב ורגיש לחיי הציבור ולמצוקותיו, ובראש וראשונה לחיי החכמים השותפים בהנהגה. קרוב לוודאי שלפנינו העצמה של התמונה הדרמטית שהמספר נוקט לצרכיו הדידקטיים-הספרותיים. אין זה סביר שרבן גמליאל אינו מכיר את רבי יהושע באופן אישי אם הם נמצאים לעתים בצוותא על אונייה או מהלכים בצוותא בדרך. נוסף על כך, נראה שרבן גמליאל פגש אנשים פשוטים רבים בשעה שעבר ממקום למקום בארץ.92 ומעל לכל, רבן גמליאל ידוע ברגישותו לנושאים חברתיים. כך, למשל, מצינו: 'מלוה אדם את אריסיו חטין בחטין לזרע, אבל לא לאכול. שהיה רבן גמליאל מלוה את אריסיו חטין בחטין לזרע. ביוקר והוזלו, או בזול והוקרו – נוטל מהן כשער הזול, ולא מפני שהלכה כן אלא שרצה להחמיר על עצמו' (משנה, בבא מציעא ה, ח). אדם מלווה לאריסיו חטים באשראי לגידולי השדה ומקבלן בחזרה בשעת הקציר. רבן גמליאל נמנע מלהנות משינויים בשער החליפין של מחירי התבואה והחמיר את עצמו מחשש אבק ריבית. אם היו שינויי שער, נמנע רבן גמליאל מלהרוויח מהם. החמרתו של רבן גמליאל באה למנוע ניצול של הון למטרות רווח, והיא יונקת מהשקפת עולם חסידית-רדיקלית החותרת לצמצום פערים סוציאליים.93 ואולם, אגב דברי המשנה למדנו גם על מעמדו של רבן גמליאל: היו לו קרקעות רבות, אריסים ופועלים, והוא האכיל אותם בדמאי כדרך בית הלל.94 גישתו של רבן גמליאל מתנסחת בחדות במאמר שמביא רבי יהודה בשמו: 'תני ר' יודה אומר משום רבן גמליאל: הרי הוא אומר "ונתן לך רחמים" וגו' (דברים יג, יח), סימן זה יהא בידך: כל זמן שאת רחמן המקום מרחם עליך אינך מרחם אין המקום מרחם עליך' (ירושלמי, בבא קמא ח י, ו ע"ג). בסיפור שבירושלמי ברכות רבן גמליאל חוזר בתשובה ומקבל את תוכחתו של רבי יהושע וזהו הדבר שגורם לפיוס ביניהם. המספר בחר להבליט בסיפור את דמותו של רבן גמליאל היחסן והעשיר, המנהל בתקיפות וביד רמה את בית הוועד, כדי לשרת את צרכיו הדרמטיים של הסיפור. על כן קיפח את הצדדים המבליטים את השקפת עולמו הרדיקלית של רבן גמליאל, המעמידה את דמותו באור מורכב יותר. חשוב להדגיש שהמספר האמוראי לא השמיע ביקורת על דמותו של רבי יהושע, חכם המשלב תורה ומלאכה. להיפך, עיצובו של רבי יהושע כחכם המתפרנס ממלאכתו נדרש לגוף הסיפור ולדרמה המעוצבת בו, והדבר הולם את השקפת עולמו של דור יבנה.95 לדעת ח' שפירא, הווי הסיפור ודמותה של הנשיאות המשתקפת בו מתאימים לידיעותינו על המאה הג' לסה"נ, שהתאפיינה לכל אורכה במתחים ובעימותים בין החכמים לנשיא. קרוב לוודאי שרקע הסיפור מתאים במיוחד לתקופת רבי יוחנן, ריש לקיש ורבי יהודה נשיאה. לדעתו, המסר הפוליטי בסיפורנו על שני חלקיו הוא מסר מורכב. מצד אחד, הסיפור מציג גישה הרואה בחכמים גורם מרכזי, שתפקידו לאזן את שלטונו של הנשיא ובכוחו אף להעבירו מכהונתו. מצד אחר, הוא מבטא באופן ברור את ההכרה שאין תחליף לשושלת בית גמליאל, ויש להכיר במנהיגותם של הנשיאים גם אם התנהגותם חורגת מן המידה הראויה.96 נראה לי שהשערתו זו אינה עומדת במבחן. כפי שראינו עד כה מן המקורות התנאיים, תקופת יבנה התאפיינה במתחים בין רבן גמליאל לחכמים. סיפורנו אינו משקף כלל את הוויית הנשיאות במאה הג'. רבן גמליאל ונשיאותו אינם נוקטים באותם גינונים העולים מן העדויות הארץ ישראליות על בית הנשיא לאחר ימי רבי.97 עדות מכרעת לכך שבסיפורנו משתקפת דווקא השקפת העולם של דור יבנה עולה מעיצוב דמותו של רבי יהושע כחכם המשלב תורה עם מלאכה, ללא כל הסתייגות מצד המספר. וכך מצינו בסיפור הבא שבירושלמי, סנהדרין ב ו, כ ע"ג:
רבי יוחנן מתנגד לתפיסה התנאית הגורסת שילוב של תלמוד תורה עם מלאכה. לדעתו, אין השימוש במשרה ציבורית מתיישב עם עבודת כפיים. אף כך היא עמדתו של שמואל: 'כיון שנתמנה אדם פרנס על הציבור, אסור בעשיית מלאכה' (בבלי, קידושין ע ע"א).99 המספר האנונימי של סיפור הדחת רבן גמליאל שילב בו מרכיב בולט ומכריע בהשקפת עולמו של דור יבנה. ניתן להניח שמספר אמוראי, שבא לשקף את הוויית זמנו לצרכיו הדידקטיים, לא היה מתאר את רבי יהושע כחכם המשלב תורה עם מלאכה.100 אמנם, במספר מרכיבים של הסיפור כבר משתקפים מושגים ההולמים את המאה הג' דווקא, ומכל מקום, את התקופה שלאחר רבי. ואולם, ברור שהמספר האמוראי האנונימי שילב בסיפורו מרכיב מרכזי ההולם את תקופת יבנה. בהמשך הסיפור בירושלמי נאמר: 'ושלחון גבי ר' אלעזר בן עזריה חד קצר, ואית דמרין ר' עקיבא הוה, אמ' לו: מי שהוא מזה בן מזה יזה, מי שאינו לא מזה ולא בן מזה יימר למזה בן מזה מימיך כי מערה ואפרך אפר מקלה? אמ' לו: נתרציתם, אני ואתם נשכים לפתחו שלרבן גמליאל'. לאחר שנתפייס רבן גמליאל עם החכמים הוא היה רשאי לחזור לתפקידו. ואולם, הוא לא היה יכול לחזור לתפקידו בטרם יפנה לו רבי אלעזר בן עזריה את מקומו. טענתו העיקרית של רבן גמליאל היא ייחוסו וייחוס אבותיו למשרת ההנהגה, העדיפים על אלה של רבי אלעזר בן עזריה. וכשם שייחוסו של רבי אלעזר בן עזריה היה המתאים ביותר להחלפתו של רבן גמליאל, כך הוא צריך לקבל את העיקרון שייחוסו של רבן גמליאל למשרת הנשיאות עדיף על זה שלו.101 מדברי רבן גמליאל (באמצעות השליח)102 משתקף, לכאורה, עימות חריף עם רבי אלעזר בן עזריה, אבל רבי אלעזר בן עזריה מקבל את טיעוני רבן גמליאל ומתרצה לו. גם הוויכוח המתוח נגזר מן העיצוב הדרמטי של העימות על סמכויות הנשיא בהנהגה, שכתוצאה ממנו נתמנה רבי אלעזר בן עזריה, שהיה ראוי למשרה לאחר רבן גמליאל. כבר בתודעה הספרותית וההיסטורית העולה מן התלמוד הירושלמי נזכר רבי אלעזר בן עזריה כמי שהניח בענוותנותו את כתרו בעולם הזה ועל כן זכה לעולם הבא. כלומר, הסיפור שלפנינו כבר הופנם במסורת שבתלמוד הירושלמי (ירושלמי, פסחים ו א, לג ע"א). הביטוי: 'נתרציתם אני ואתה נשכים לפתחו של רבן גמליאל' שכיח בתיאור יחסים בין נתינים למלך. ייתכן שהוא משקף את מנהג ה-salutatio הרומאי – ביקור של כבוד ודרישה בשלומו של הפטרון או המלך.103 נוהג זה חדר לארץ ישראל החל במאה הג' והיה מקובל בחצרו של הנשיא.104 אין זה בלתי נמנע שביטוי מזמנו של המחבר האמוראי נשתרבב לסיפור. ואולם, בית המדרש והנהגתו של רבן גמליאל בסיפורנו אינם דומים כלל בגינוניהם לחצר הנשיא במאה הג', כפי שטענתי לעיל. סיפור בולט במיוחד הקשר של הנשיאות להנהגת החכמים ולבית הוועד, ואילו במאה הג' הפכה הנשיאות למרכז ההנהגה הפוליטית-המדינית. כלומר, המספר נוטע ביטויים בני זמנו בסיפור מבלי שישנה את תמונת המציאות ההיסטורית של התקופה שעליה הוא מספר, שהרי לא היתה לו לכאורה כל בעיה לשנות גם את הרקע של הסיפור. בסוף הסיפור בירושלמי ברכות נאמר: 'א'ע'פ'כ' (=אף על פי כן) לא הורידו אותו מגדולתו, אלא מינו אותו אב בית דין'. כלומר, רבי אלעזר בן עזריה נתמנה למשרה השנייה בחשיבותה לאחר משרת הנשיא. האם נהגה משרת אב בית דין ביבנה? היא נזכרת באופן ממוסד רק החל בתקופת אושה.105 נראה שמסורת הזוגות כבר משוקעת במסורת התנאים על ימי הבית (משנה, חגיגה ב, ב; אבות א, ד). אמנם, מעמדם ותפקידם של הזוגות אינו נהיר תמיד, ואף אין ידיעות ברורות לגבי אופן חלוקת התפקידים ביניהם. ואולם, ההנחה שתארים אלה נחצבו ממנהגים של בתי הוועד לאחר החורבן, והזוגות שפעלו בתקופות קדומות הוכתרו בכתרים השאולים מן המציאות המאוחרת, מציבה בעיות לא פשוטות. כך, למשל, מדוע נמנו רק חמישה זוגות מיוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן עד הלל ושמאי? כיצד אפשר למצוא אישוש למוסד הזוגות במקורות נוספים מימי הבית?106 כלום המציאה המשנה עובדות הנוגעות לתקופת הבית?107 נראה לי שההסדרים של בית הוועד ביבנה ובאושה נבנו על סמך מסורות קדומות, שנשתלשלו ממנהגי האבות בימי הבית, גם אם לא היו בדיוק זהים בתפקידם לאלה של הדורות שקדמו לתקופת יבנה. חלקי המאמר: מאמרים נוספים במאגר המידע פשיטא הערות שוליים: 91. ראו: אפרון (לעיל, הערה 7), עמ' 237-234; י' בן-שלום, 'מרגלא בפומייהו דרבנן דיבנה', מלאת, ב (תשמ"ד), עמ' 171-151, ושם הדיון המלא בנושא שילוב תורה עם מלאכה בתקופת יבנה. 92. עיינו: משנה, עבודה זרה ב, ז; גיטין א, ה; עירובין י, י; תוספתא, שבת יג, ב, מהדורת ליברמן, עמ' 57; שם, מקוואות ו, ג, מהדורת צוקרמנדל, עמ' 658; תרומות ב, יג, מהדורת ליברמן, עמ' 115. וראו: אלון (לעיל, הערה 1), א, עמ' 146. 93. לגבי השקפת עולמו של רבן גמליאל בדיני ריבית ראו: משנה, בבא מציעא ה, י; והשוו לעמדות בית שמאי: י' בן-שלום (לעיל, הערה 20), עמ' 200-197. ועיינו: מ' בן שלום (לעיל, הערה 8), עמ' 286-284, ובהערות. 94. משנה, דמאי ג, א, העומדת בניגוד לעמדת בית שמאי, הנזהרים מאכילת דמאי. הם אינם מתחשבים בקשיים שייגרמו בשל כך ובירידה במתן צדקה. רבן גמליאל אוחז כאן בדרך בית הלל כדי להשתמש לצורכי צדקה ביבול שספק אם הופרש ממנו מעשר, למעט תרומה גדולה. ראו: י' בן-שלום (לעיל, הערה 20), עמ' 207-206. 95. ראו לעיל, הערה 91. 96. ראו: שפירא, עמ' 22-21. 97. כגון העימות בין רבי לרבי פנחס בן יאיר, שמובלט בו כוחם של עבדי רבי (ירושלמי, דמאי א ג, כב ע"א), או הסכסוך שפרץ בין רבי יהודה נשיאה נכד רבי לבין ריש לקיש (ירושלמי, סנהדרין ב א, יט ע"ד). בסיפור שלפנינו בירושלמי, ובזה שבמסכת ראש השנה שבמשנה על קידוש החודש, הדגש העיקרי הוא על סמכויות הנשיא בבית הוועד כראש לחכמים. 98. ראו: ר' מרגליות, מחקרים בדרכי התלמוד וחידותיו, ירושלים תשכ"ז, עמ' 66 ואילך, והערה 9. 99. ראו: ר' קימלמן, 'ר' יוחנן ומעמד הרבנות', שנתון המשפט העברי, ט-י (תשמ"ב-תשמ"ג), עמ' 329 ואילך, ובמיוחד עמ' 7-6, הערה 26, דיון בהתפתחות מעמדם של תלמידי חכמים בארץ ישראל בתקופת רבי יוחנן. 100. ראו למשל בגירסה הבבלית לסיפורנו, הנשענת על הגרעין הקדום של הסיפור בירושלמי. המספר מפתח סלסולים אגדתיים המשקפים את עולם הלימוד הבבלי. וראו: שפירא, עמ' 23 ואילך, ובמיוחד סיכומו לגירסה הבבלית, עמ' 37; וראו גם: י' בן-שלום (לעיל, הערה 71), עמ' 106 ואילך. 101. עיינו: פני משה על אתר; שפירא, עמ' 17, והערה 38. 102. בחלק זה ניכר העיצוב הספרותי, למשל בעיצוב השליח בדמות האנונימית הפשוטה לכאורה של כובס. על כגון אלה ראו גם במעשהו החסידי של האמורא אבא אושעיה איש טוריא (ירושלמי, בבא מציעא ב ה, נו ע"א), שהיה כובס (אינו מצוי בנוסח כתב יד ליידן ובדפוס ונציה, אבל נמצא בביאורו של ר' מנחם די לונזאנו על אתר). וראו: ז' רבינוביץ, שערי תורת ארץ ישראל, ירושלים ת"ש, עמ' 485; ש' ליברמן, הפירוש לירושלמי נזיקין כתב יד אסקוריאל, מהדורת ד' רוזנטל, ירושלים תשמ"ב, עמ' 135, והערות 53-52. אם מדובר ברבי עקיבא עצמו כשליח בית הדין, הרי שרבי עקיבא מילא שליחויות מסובכות ומורכבות גם בנסיבות אחרות, כגון בעימות על קידוש החודש (משנה, ראש השנה ב, ח-ט); בנחמו את רבי אליעזר שנתתפס על דברי מינות (תוספתא, חולין ב, כד, מהדורת צוקרמנדל, עמ' 503); בנידויו של רבי אליעזר (ירושלמי, מועד קטן ג א, פא ע"ג-ע"ד; בבלי, בבא מציעא נט ע"א-ע"ב). אפשר אולי לשער, שבבואת העימות בין רבי עקיבא לרבי אלעזר בן עזריה בנושא מתנות כהונה שימשה אף היא לעיצוב דמותו של רבי עקיבא בסיפורנו. 103. עיינו: E. Badian, wSalutatio', The Oxford Classical Dictionary, Oxford 1970, p. 948; F. Millar, The Emperor in the Roman World, London 1992, pp. 21-22, 209-210 104. ראו: קימלמן (לעיל, הערה 1), עמ' 137. 105. תוספתא, סנהדרין ז, ח; ירושלמי, ביכורים ג ד, סה ע"ג; בבלי, הוריות יג ע"ב. השוו: שפירא, עמ' 19, הערה 45. 106. על סמיאס ופוליון ראו: יוספוס, מלחמת היהודים א, 212-204; הנ"ל, קדמוניות יד, 184-158; ועיינו: י' בן-שלום (לעיל, הערה 20), עמ' 292-289, ושם דיון והפניות ביבליוגרפיות. לגבי עקביא בן מהללאל ראו: משנה, עדויות ה, ו. 107. ראו לעיל, והערה 29.
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
