| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
האימפריה העבאסית, מרכז הכובד של המזרח התיכון בימי הביניים, הידועה היטב בהיקפה הטריטוריאלי הגדול, בשלטונה הריכוזי החזק. בכוחה הצבאי העצום, בעושרה הגדול ובפארה הרב, בארגונה האדמיניסטרטיבי היעיל והמסועף, בחייה התרבותיים העשירים, בהוד בירתה וברישומה הגדול בהיסטוריה הערבית ובדמיונם של רבוא רבבות מוסלמים – אימפריה זו התקיימה למעשה פחות ממאה שנה. תחילתה בימי אלמַנצור, שבא לאחר אבו אלעבאס – החליף העבאסי הראשון. המשכה בתקופת אלמַהדי, בנו של אלמנצור ומרחיב גבולות האימפריה. שיאה בימי הארון אלרַשיד ווזיריו מבית ברמַכּ, אך עם מות הארון כבר החלה ירידתה. אלמאמון, בנו של הארון,חותם את תקופת הפיסגה של האימפריה המוסלמית. מימי אלמֻעתצם, שעלה לשלטון בשנת 833. ואילך, מאבדת האימפריה העבאסית בהדרגה את ההישגים והסגולות שאיפיינו אותה בהיותה בפיסגתה. החלה התפוררות מדינית שגזלה מהאימפריה חלקים גדולים וחשובים משטחה, החליפים העבאסים איבדו את השלטון הממשי והוא עבר לידיהם של אנשי הצבא ושומרי-הראש הזרים. מרכז הכובד באיזור עובר במרוצת השנים למדינות ושושלות אחרות בחלקיו השונים של המזרח התיכון. את השלטון המדיני בשטחי האימפריה העבאסית ניתן לחלק לשלוש תקופות עיקריות – התקופה הערבית, תקופת השושלות הפרסיות ותקופת השושלות התורכיות. התקופה הערבית בשלטון העבאסי, שאינה אלא המשך לתקופת בית אמיה, היתה קצרה ביותר. אמנם, החליפים העבאסים היו ממוצא ערבי (אם כי לעתים קרובות בני אמהות זרות, תופעה שראשיתה עוד בסוף ימי בית אמיה), אולם במנגנון המימשל והצבא החלו הערבים לאבד בהדרגה את עליונותם עוד בראשית התקופה העבאסית ופינו מקומם לזרים, בעיקר לפרסים. המאבק הערבי-פרסי על השלטון בח'ליפות נמשך עד ימי אלמאמון, שהכריע את הכף לטובת הפרסים. מימי בנו אלמעתצם ועד סוף המאה המאה העשירית נתון השלטון הממשי ברחבי האימפריה העבאסית בידי שושלות פרסיות. עם זאת החל לחדור לעולם המוסלמי אלמנט זר אחר: התורכים. הם הופיעו כבר במחצית השניה של המאה התשיעית כשכירי צבא ושומרי צבא ושומרי-ראש לחליף. במאה העשירית החלו התורכים לתפוס עמדות מפתח חשובות בחצרות השליטים המוסלמים ובסופה של אותה מאה מוקמת מדינה עצמאית גדולה וחזקה – מדינת גַזנַה (כיום באפגניסתאן) כשבראשה שושלת תורכית. אולם ההתפרצות התורכית הגדולה לאימפריה העבאסית, והקמת שורה של מדינות תורכיות בשטחה, החלה במאה האחת-עשרה ונמשכה עד סופה של הח'ליפות העסבאסית. להתאסלמותם של העמים התורכים נודעת חשיבות רבה בעולם האסלאם. הם אשר הזרימו דם חדש לתוכו וקוממוהו לאחר ההרס שעשו בו המונגולים מבחוץ וההתפוררות מבפנים, והם אשר הכניעו סוף-סוף את האימפריה הביזנטית (כיבוש קושטא בשנת 1453) והקימו מרכז חדש לאסלאם באסיה הקטנה, ממנו איימו אף על אירופה הנוצרית. בתקופת הביניים שבין שקיעת השושלות הפרסיות ועליית השושלות התורכיות צצו ועלו בצפון עיראק, בסוריה ובחצי-האי ערב, שושלות ערביות שבטיות, רובן שיעיות, שהמפורסמת בהן היא שושלת בית חַמדאן בסוריה, שהגדילה לעשות במלחמתה בביזנטים ובהעשרת השירה והספרות הערבית הקלאסית. גם בצפון אפריקה ובמצרים קמו שושלות עצמאיות עוד בסוף המאה השמינית, מהן התפרסמה במיוחד השושלת הפאטמית, אשר שלטה בח'ליפות מפוארת, יריבה לח'ליפות העבאסית, למעלה ממאתיים שנה (עד שנת 1171). גם לאחר התפוררותה המדינית המשיכה הח'ליפות העבאסית להתקיים, כשהיא שולטת שלטון רוחני-דתי (השלטון המדיני העבאסי הצטמצם לעתים לבגדאד וסביבותיה) גם על השושלות הפרסיות והתורכיות שהשתלטו על העולם המוסלמי, אם כי חלקן הכירו בכל זאת בסמכות הרוחנית של החליף העבאסי. קיצה של הח'ליפות העבאסית הלכה למעשה בא משנת 1258, השנה בה כבשו המונגולים את בגדאד, הרגו את הח'ליף העבאסי ה- 37 והאחרון אלמֻסתעצם. בכך בא הקץ על השושלת הארוכה והמשגשגת ביותר בעולם המוסלמי (אמנם, שליטים צאצאים לשושלת זו עוד שלטו שלטון-בובות במצרים הממלוכית עד שנת 1517 והתחלת הח'ליפות התורכית).3 מטרת פרק זה הוא לסקור את תולדות האימפריה והמבנה המדיני, החברתי והכלכלי שלה בתקופתה הקלאסית – תקופת שלטונה הממשי בעולם המוסלמי, דהיינו מיום היווסדה (750) עד מות אלמאמון (833). את תולדותיה משנה זו ועד שנת 1258 – שנת קיצה הפורמאלי של השושלת העבאסית – נסקור רק בקווים כלליים תוך הזכרת מדינות הירשה של האימפריה העבאסית ויחסיהן עם החליף העבאסי בבגדאד.
לחלקים נוספים של המאמר: הערות שוליים:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
