| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
המאורעות המדיניים שנתרחשו באיזור – החלפת בית אמיה בבית עבאס. והתמורות הכלכליות שנגרמו כתוצאה מכך – מעבר מכלכלת מלחמה לכלכלת שלום, הביאו גם לתמורות גדולות בחברה העבאסית. במרכזן של התמורות החברתיות בלטה ירידת כת האצולה הערבית ועליית שכבות חברתיות חדשות – פקידים, סוחרים, אנשי דת ובעלי-מלאכה. שיכבת האצולה הלוחמת הערבית איבדה את חשיבותה וזכויותיה עקב הפסקת מלחמות הכיבוש, ואילו היסוד הפרסי עלה באימפריה לדרגה שווה לזו של היסוד הערבי. השבטים הערביים שהתיישבו ב"אַמצאר" החלו יוצאים מתוכם ושבים למדבר, ואלה שנותרו לא שמרו בדרך כלל על המבנה השבטי, אלא התערבו בין התושבים המקומיים. רבים מתושבים אלה התרכזו סביב הגרעין הצבאי הערבי הקטן, כדי להתפרנס ממנו, ואגב כך החלה תנועה נרחבת של הסתערבות. באימפריה העבאסית קמו עתה מעמדות עליונים חדשים של "מואלי" – אנשי עט, עובדי המנגנון הממשלתי, סוחרים, כהני דת, אומנים ובעלי-מלאכה. אלה נהנו מרווחה כלכלית גדולה. הפקידים נהנו משכר גבוה, ואנשי החכמה והדת – מכבוד רב. הסוחרים ובעלי-המלאכה התאגדו באגודות לעזרה הדדית. בתקופה זו גדל הפער בין המעמדות העשירים למעמדות הנמוכים יותר, שהתמרמרותם הלכה וגברה. האכרים. בתחתית הסולם החברתי של בני החורין היו עובדי האדמה, שהיוו את רוב רובה של האוכלוסיה. אמנם, חלקם שפר עתה לעומת מצבם בתקופה האומיית, כאמור, וזאת בעיקר בשל חלוקה צודקת יותר של המסים: במקום שיעור קבוע של מס שהיה נהוג קודם לכן, נקבע המס כאחוז מסויים של היבול; כלומר, אם בשנה מסויימת היה היבול זעום – פחת גם שיעור המס. אולם מצבם עדיין לא היה טוב מחמת ניצולם על-ידי בעלי האחוזות והסוחרים. ועקב העסקת עבדים באחוזות. תופעה זו עוררה תסיסה בקרב המעמדות הללו. וזו באה לידי ביטוי בהצטרפות רבים מהם למרידות השיעיות או בהתקוממויות אכרים נגד קיפוחם וניצולם. החמורה במרידות על רקע חברתי זה היתה תנועת בּאבּכּ (837-810), מנהיג צבאי ומדיני מוכשר בימי אלמַאמון, שכבר הזכרנוהו לעיל. הוא הטיף לפירוק האחוזות הגדולות וחלוקתן בין האכרים. תנועת המרידה, שמשכה אליה אלפי אכרים ובני האצולה הפרסית הנמוכה שירדה מנכסיה, סיכנה את מעמד האימפריה העבאסית. התנועה התפשטה ממרכזה באזרביג'אן לדרום-מערב פרס, למחוזות הים הכספי בצפון ולארמניה במערב, ונראה שנתמכה זמן-מה על-ידי הביזנטים, המורדים החזיקו מעמד שנים רבות והצליחו להכות צבאות של החליף שנשלחו נגדם. המרידה באה לקיצה רק בימי אלמעתצם לאחר מאמץ צבאי גדול. העבדים. אלפי עבדים לבנים ושחורים הובאו לאימפריה העבאסית הן על-ידי קניה והן בשבי. העבדים הלבנים, אשר הובאו בעיקר ממרכז אסיה ונקראו "ממלוכּים",21 הועסקו ברובם כחיילים בצבא, כחצרנים וסריסים. ואילו העבדים השחורים, שהובאו מארצות אפריקה, שימשו בחלקם הגדול בעבודות כפייה במכרות, בניקוז ביצות באחוזות הגדולות, וחלקם בצבא ובשירותי בית. קבוצות גדולות של עבדים שחורים הועבדו בפרך בניקוז ביצות המלח שממזרח לאלבצרה, לשם הפקת מלח והכשרת קרקע לחקלאות. תנאי חייהם ועבודתם היו קשים מאוד ומזונם דל ביותר. על רקע זה פרצה בשנת 869 אחת המרידות הגדולות בתולדות האימפריה, שהטילה מוראה על דרום עיראק וח'וסתאן וסיכנה את עצם קיום המדינה העבאסית משך שנים רבות. מרד זה נקרא מרד ה"זַנג'", מרד העבדים הכושים, והוא נמשך 869 עד שנת 883. מנהיג ה"זנג'", פרסי בשם עלי בן מוחמד שהתיימר להיות מצאצאי בית עלי, הצליח למשוך לתנועתו אלפי עבדים בסיסמאות של שוויון לאומי וגזעי, מלחמה במנצלים והפיכת העבדים לבעלי אחוזות. לתנועה היה, איפוא, גם גוון ח'ארג'י מובהק.22 המרידה, שפרצה באזורי המלח של אלבצרה,התפשטה במהירות רבה, ולשורותיה נספחו עבדים בורחים מהערים והכפרים, גדודים של חיילים שחורים מצבאות החליף שנשלחו להלחם במורדים, שבטי בדווים שואפי בז וקבוצות של אכרים חפשיים שרצו להפרע מבעלי הקרקעות. ה"זנג'" זכו להצלחות צבאיות מזהירות: הם הביסו צבאות רבים שנשלחו נגדם ותפסו את נשקם, פשטו על ערים וכפרים, בזזום ולקחו בשבי עבדים. בין היתר כבשו ובזזו את נמל אבּלה בדרום עיראק בשנת 870, את אַהואז בדרום-מערב פרס, ואת העיר ואסט בדרום עיראק בשנת 878. הם הצליחו אף לערוך פשיטה ושוד באלבצרה עצמה בשנת 871 והעמידוה בסכנה מתמדת. ה"זנג'" שלטו שלטון ללא עוררין בדרום עיראק ודרום-מערב פרס והקימו לעצמם, בין אגמי המלח, עיר בירה בשם אלמֻח'תארה. בעקיפין אף סייעו להצלחת שושלת הצפארים במזרח פרס (ראה להלן) על-ידי לחץ מתמיד על בגדאד מדרום, אך לא הצליחו להגיע עמם להסכם שיתוף-פעולה בשל הסתייגות מנהיגי הצפארים. האופנסיבה הגדולה נגד ה"זנג'" החלה בתחילת שנות השמונים, כאשר אלמֻופק, אחי החליף אלמעתַמד (892-870), אירגן חיל-משלוח עצום נגדם, הדפם לתוך בירתם והקים עיר מצור מיוחדת שנקראה על שמו – "מֻווַפקיה", וצי מיוחד למצור. לאחר מצור שנמשך שנתיים נפלה אלמח'תארה בשנת 883, ובכך בא הקץ לאחת המרידות החברתיות החמורות ביותר באימפריה העבאסית. הנתינים הלא-מוסלמים ("אהל אלד'מה"). מצבם של הנתינים הלא-מוסלמים באימפריה העבאסית – הנוצרים, היהודים, הזורואסטריזם, ואחרים – היה טוב אמנם ממצב עדות דתיות זרות באירופה באותה תקופה, אך רע ונחות ממעמדם של המוסלמים באימפריה. הם היו אזרחים ממדרגה שניה, שילמו מסים גבוהים יותר, הופלו לרעה, נרדפו לעתים, ועסקו בחלקם במקצועות נחותים. עם זאת נהנו מחופש דתי ותרבותי וטיפחו חיים דתיים ותרבותיים עצמאיים, ולעתים תפסו משרות חשובות באדמיניסטראציה ועסקו במסחר ובמקצועות חפשיים – המדובר בעיקר ביהודים ונוצרים. אמנם, היו תקופות שבהן סבלו בני עדות אלה מגזרות ורדיפות דתיות; לעתים נהרסו בתי-תפילה שלהם, ובדרך כלל נאסרה בנייתם של חדשים. הם נצטוו ללבוש לבוש בצבע מיוחד, לקבוע על הבתים דמויות של שדים עשויים עץ, לרכב רק על פרדים וחמורים מאוכפים באוכף עץ וכיוצא בזה. אולם גזרות אלה נגזרו, או, ליתר דיוק, קויימו רק בתקופות מסויימות. על-פי-רוב נהנו הנוצרים והיהודים מסובלנות גדולה, כדברי אימרה ידועה שהילכה בין היהודים: "מלכות ישמעאל – מתונה". הם מונו לתפקידים חשובים במדינה ובכלכלה. נוצרים שימשו בחצר החליפים בתפקידים רמי מעלה, כווזירים וכרופאים פרטיים. התנהלו ויכוחים תיאולוגיים בין נוצרים ומוסלמים. בני הכנסיה הנסטוריאנית זכו להעדפה על פני היעקובינים שנחשבו לאוהדי ביזנץ; לפטריארך היתה זכות ישיבה בבגדאד ורובע מיוחד נקבע לאפטריארכיה. בישופים נסטוריאנים ישבו בשבע ערים גדולות ברחבי האימפריה, והשלטון העבאסי אף סייע בעקיפין להתפשטות הנסטוריאניות ברחבי האימפריה ובמרכז אסיה הודות לפריבילגיות שהעניק לכת נוצרית זו. מצבם של היהודים לא נפל מזה של הנוצרים ואולי אף היה טוב יותר, משום שבהיותם עדה קטנה לא היוו בעיה כה קשה לשלטון. הם היו עדה מגובשת בעלת מערכת שיפוט, חינוך, חיי דת, חברה ותרבות אוטונומיים. יהודים רבים עברו בתקופה זו מחיי חקלאות לחיים עירוניים ותפסו עמדות חשובות במינהל המדינה, ברפואה, בנקאות ומסחר. השליט המדיני היה "ריש גלותא" – ראש הגולה, שהיה אחראי בפני החליף על כל עדת היהודים באימפריה הגדולה, דאג לתשלום המסים, מינה ראשי ישיבות, מילא תפקיד שופט עליון וניהל חצר עשירה ומכובדת. ראשי הישיבות ה"גאונים" היו הסמכות הרוחנית העליונה, והם שדאגו לשמירת דיני התורה ולהפצת השכלה יהודית בקהילות. אולם תקופה זו היא גם תקופת פילוגים קשים ביהדות על רקע ניגודים אישיים ומקומיים בשטח ההנהגה המדינית ("נגידים" במצרים) ועל רקע שאלות דת עקרוניות (כתנועת הקראים, למשל). אף על פי כן אין ספק, שתקופת שלטון העבאסים היתה תקופת פריחה ושגשוג לתרבותנו הלאומית בעברית ובערבית גם יחד, ואחת התקופות החשובות בתולדות עמנו.23 לחלקים נוספים של המאמר:
הערות שוליים:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
