כבר בתחילת קיומה של פולין הריבונית, שהשתחררה זה עתה (1918) משיעבוד של כ- 120 שנה, פרצו התנקשויות ופוגרומים ביהודים. רבות תרמו לכך תופעות-הלואי של ספיחי המלחמה – רעב ומגפות, שובם של החיילים מהחזיתות, שפל כלכלי ואבטלה, וכן העוני והמרירות, שנוצרו בין המוני העם בשל תופעות אלו. יתר על כן, רבים מהפולנים זיהו את היהודים עם הבולשביקים השנואים, עושי מהפכת אוקטובר (1917) ברוסיה¹ – וה"אנדקים" הלאומנים הוסיפו שמן על המדורה.

גם בקראקוב חרדו היהודים לבאות, אך כאן תורגמה החרדה להתארגנות לשם התגוננות עצמית מזוינת – וקם משמר-אזרחי-יהודי, שנקרא "הגנה עצמית". משמר זה הוקם תוך שיתוף פעולה של התנועות השונות (כולל ה"בונד"), ותנועות הנוער בפרט, מנה כ- 3,000 איש², ופעל בפיקודו של י. בילליג ועוד מספר קצינים לשעבר. התופעה היתה מיוחדת במינה לא רק מפני שהתנדבו המוני יהודים, בפרט "עמך", עם העגלונים, הסבלים והנוער בראש³, אלא גם מפני, שהראשונים שהתיצבו מייד במאות היו "דווקא המבוגרים האדוקים; רובם מזוקנים ולובשי קאפוטות שחורות וארוכות".⁴

הודות לארגון זה, נהדפו מאות חיילי הגנראל האללר, אשר תקפו בעזרת האספסוף את קאזימייז' (בתחילת 1919), במטרה לשדוד ו"להשתעשע" ביהודים⁵, ועתה הובן בסביבה, שהיהודים מוכנים ומסוגלים להגן על עצמם ועל רכושם.

לאחר ששככו המגפות והסתיים המאבק הרפואי-תזונתי-תברואתי בהן – גם בעזרתו המיידית והמקיפה של הג'וינט האמריקאי – החלו היהודים בשיקום מוסדות הקהילה, וכן בפעולה להחזרת בית-החולים היהודי מידי הצבא לידי הקהילה, והפעלתו מחדש.⁶

* * *

כשחזרו החיים למסלולם גם בתחום החברתי-פוליטי, החינוכי והתרבותי, התארגנו מחדש התנועות והמפלגות השונות, שפעילותן כמעט דעכה בשנות המלחמה, והחלו אף להסתעף. בין התנועות האלו בלטו ארגוני הנוער, בפרט הציוניים, שהיו הדומיננטים בעיר, ושמקצתם עלה על דרך החלוציות ועלייה ארצה (במסגרת הכוללת של הסתדרות "החלוץ") והקים מספר חוות-הכשרה חקלאיות ופלוגות הכשרה עירוניות.

זרם החיים התוסס הביא במרוצת הימים לדיפרנציאציה תוך התפתחות במישור החברתי-פוליטי: במספר תנועות חלו תמורות שונות, שגרמו לפילוגים ואיחודים ולייסוד מסגרות חדשות; במקביל, הוקמו ארגונים חדשים לא מעטים, וכעבור מספר שנים, הם ייצגו כמעט את כל קשת הדעות והאינטרסים הפוליטיים שבקרב הציבור היהודי בעיר – של הדתיים מזה, ושל החילוניים ההולכים ומתרבים מזה. כמעט כל קשת הדעות, כי לקומוניסטים היהודים לא היתה מפלגה משלהם, ואלה המאורגנים היו חברים במפלגה הקומוניסטית הפולנית – והסוציאליסטים המתבוללים, אשר לא עברו ל"ז'.פ.ס." ("המפלגה היהודית הסוציאליסטית"), נשארו במסגרתה של ה"פ.פ.ס" ("המפלגה הפולנית הסוציאליסטית").

התרשמות מסוימת מהדינאמיקה ומהיקפה הניכר של תופעת הדיפרנציאציה תוך התפתחות מתקבלת מרישום כרונולוגי ותאור קצר של מרכיביה במשך התקופה שבין המלחמות: לשכת "בני ברית" המשיכה בפעולותיה הסוציאליות-תרבותיות-פילנטרופיות, פעולות, שביניהן בלטה היזמה ומבצע ההתרמות להקמתו של "בית האקדמאי היהודי" בעיר; כן המשיכו בפעולותיהם מוסדות לצדקה, לסעד ולעזרה הדדית (כגון קופות מלווה); מתוך מיזוג "השומר הצופי" עם "צעירי ציון" קמה תנועת הנוער "השומר הצעיר" (1918), "שהתחילה להתפתח לקראת דרך חלוצית, ציונית סוציאליסטית"; ליד "המזרחי" נוסד ארגון "צעירי מזרחי" (1918); הוקם סניף של "אגודת ישראל" (1919), אשר עם הזמן החלה להוות את מרכזו של המחנה האורתודוכסי – כשמצידה האחד "המזרחי" הלאומית-ציונית, ומצידה השני המוני החרדים האנטי-ציוניים, שהיו מלוכדים סביב רבניהם, לא התארגנו כמפלגה כלשהי, אך הצביעו בעד מפלגת השלטון;⁷ באותה התקופה התארגנה גם קבוצת יהודים מתבוללים קיצוניים, שלחמו בצבא פולין ועתה הקימו, בהנהגתו של ל. ספירא, את "קלוב הקומבטנטים" (שפירושו, מועדון של אלה שהשתתפו במלחמה); עתה שוב החלו לצבור כוח הציונים הכללים, אשר היו נאמנים לתפיסתו (המדינית) של הרצל ונשארו במסגרת הכוללת של ההסתדרות הציונית הארצית ולא הקימו מפלגה בעלת רקע רעיוני מיוחד, כמו הדתיים או הסוציאליסטים;⁸ בעקבות הפילוג, שחל ב"פועלי ציון" בועידת ווינה (1920), התארגן המעוט הפורש (שדגל בהשתייכות להסתדרות הציונית ובעלייה חלוצית, והתנגד להתקרבות למחנה הקומוניסטי) בהתאגדות נפרדת, והקים את "פועלי ציון ימין" (צ.ס.);⁹ כתוצאה מהאיחוד של "הפועל הצעיר" הארצישראלי, ושל האגף הימני של "צעירי ציון" נוסדה "ההתאחדות" (1920), ובאותה השנה ה"ז'.פ.ס." התאחד עם ה"בונד" (1920), ונשא מעתה את השם "בונד" גם בקראקוב. לא עברה מחצית העשור ולנוף הציבורי בעיר נוספו: "החלוץ המזרחי" ותנועת נשים ובנות בשם "ברוריה", שתיהן תנועות-בת של "המזרחי" (1925); תנועת "גורדוניה" (1925), שהחלה לפעול ברוח משנתו של א.ד. גורדון ועקרונותיו החינוכיים של ה"פועל הצעיר" הארצ-ישראלי; קמו: אגודה ציוני-סוציאליסטית "גורדוניה האקדמאית" וקורפורציה רוויזיוניסטית "אמונה", שתיהן לאחר הפילוג הרעיוני, שפקד את ארגון הסטודנטים הגדול "השחר" (1926), שקטן בהיקפו רק במקצת, כי מרבית החברים נשארו בו והמשיכו במסלול הציוני-כללי; אגודת הנוער בית"ר, אשר ביחד עם "אמונה" היוותה את הגרעין הראשון להתארגנותה של התנועה הרוויזיוניסטית בקראקוב (1927), שאליה הצטרפו, תוך זמן קצר, חברי חוג הנוער הבוגר "מנורה"; אגודות רוויזיוניסטיות של תלמידי תיכון "מסדה" ו"אל-על", "ברית ישורון" של הנוער הדתי, "ברית החייל" של חיילים משוחררים. וכן אגודת "ורד" של נשים. החל משנות ה- 20 פעל בעיר ארגון ל"עזרה הדדית" ("סאמופומוץ") של התלמידים היהודים שבגימנסיות הממלכתיות, שהיה לא-מפלגתי (השתייכו אליו תלמידים בעלי השקפות פוליטיות שונות), ושהתרכז במתן מלגות למעוטי היכולת ובהשאלת ספרי לימוד.

ברם, בזאת טרם הושלמה הקשת המגוונת המשתנה והמתרחבת של הארגונים היהודיים התוססים בקראקוב: ב- 1927 פרשה מ"עקיבא" (ששקמה את עצמה בינתיים, החלה לקלוט גם נוער שאינו לומד בגימנסיות, והחלה להתרחב גם לערי השדה בעזרת "אגודת הנוער העברי", שהיא הקימה), קבוצה שדגלה בהגשמה עצמית. קבוצה זו הצטרפה ל"השומר הצעיר", אך כעבור כשנה חזרה לארגון ממנו פרשה. באותן השנים חל מפנה בתנועת "השומר הצעיר" העולמית ובקן בקראקוב בכלל זה – "החלוציות והקיבוץ, שהיו עד אז רשות, נעשו לחובה". בתקופה זו הותקפה תנועת "השומר הצעיר" הן ע"י המחנה השמאלני האנטי-ציוני (בעיקר הקומוניסטים) והן ע"י הציונים הכלליים; מטרתן של ההתקפות היתה להחליש את כוחו ואת השפעתו בקרב הנוער היהודי בעיר. (ל"השומר הצעיר" לא היתה מפלגה מאחוריה, כמו לתנועות נוער האחרות. למשל, אחרי "גורדוניה" עמדה "ההתאחדות", ואחרי "עקיבא" ההסתדרות החזקה של הציונים הכלליים.)

בשנים אלו נוספו לקשת המגוונת של הארגונים היהודיים בעיר מספר ארגוני סטודנטים כמו "זויונזק" ("איגוד", שדגל באידיאולוגיה של "הבונד"); "זיידנוצ'ניה" ("איחוד", של המתבוללים); "ז'יצי'יה" ("החיים", בעל אורינטציה קומוניסטית); "מוריה" (של הדתיים); הקורפורציה "קדימה" (של הציונים הכלליים); "אחדות", ארגון האקדמאים של "פועלי ציון". ברם, "השחר" היה, למרות התפתחויות אלה הדומיננטי בין ארגוני הסטודנטים היהודיים, גם במסגרת ארגון-גג החדש והחשוב "אוגניסקו" ("מוקד"), שאיגד בתוכו כמעט את כל הסטודנטים היהודים בקראקוב. כמו כן, נוספו: בשלהי שנות ה- 20, ארגון נוער בעל אופי צופי "השומר הדתי", שהוקם ע"י "המזרחי"; נוסדה, כעבור מספר שנים, תנועה חלוצית "דרור", שהיתה מסונפת ל"פועלי ציון ימין"; ו"הציונים הכלליים", שהתפלגו בעת הקונגרס ה- 17 בבאזל (1931) על רקע התמיכה או אי-התמיכה במדיניותו של ד"ר ח. וייצמן, התפלגו גם בקראקוב, בה הם צברו כוח רב בשנות ה- 20, לקבוצה א' (שתמכה בד"ר וייצמן) ולקבוצה ב'.¹⁰

* * *

במישור הפוליטי-כלכלי השיגו היהודים ריכוך מסוים בצעדיה הכלכליים האנטי-יהודיים של ממשלת פולין.¹¹ בהסכם, שנחתם ב- 1925, זמן קצר לפני הפיכתו הצבאית של פילסודסקי (1926),¹² ושנקרא "אוגודה" ("הסכם"), עשתה ממשלת פולין מספר ויתורים גם בתחום שנגע לתרבות היהודית. הצירים היהודים שב"קולו" (הסיעה היהודית בפרלמנט הפולני), הישיגו ויתורים אלה תמורת ויתורים על המשך שיתוף-הפעולה שלהם עם "קלוב המעוטים" הלאומיים בפרלמנט,¹³ וכן תמורת התחייבותם לאמץ את הקונצפציה של פולין כמדינה פולנית-לאומית ולא כמדינה של מעוטים, בין נציגי ה"קולו", אשר ניהלו את המשא ומתן, מילא תפקיד נכבד ביותר מנהיג "הציונים הכלליים" מקראקוב ד"ר י. טהון (שכיהן כיו"ר ה"קולו").¹⁴

אחד מתפקידיו של ד"ר טהון (עד פטירתו ב- 1936) ומאוחר יותר, מ- 1938, של ד"ר י. שווארצבארד (שנבחר, כאמור, בשנה זו כציר יהודי מקראקוב ל"סיים"), היה לנהל מאבק ב"סיים" על זכויותיהם של הסוחרים היהודיים בקראקוב, ובעיקר הקמעונאים – כי המדיניות שבאה לערער את מעמדם הכלכלי של היהודים בפולין, ראתה בסוחרים אלה מטרה חשובה למדי. במישור המקומי, נוהל מאבק זה על ידי "התאחדות הסוחרים היהודיים בקראקוב" – התאחדות שקמה בתחילת שנות ה- 20, התפתחה והתחזקה, הוציאה בטאון שבועי "פשגלונד קופייצקי" ("מבט מסחרי"), ושלחה את נציגיה למוסדות אזרחיים, ובכלל זה לשכת המסחר והתעשייה.¹⁵

נציגיהם של היהודים בעיר פעלו גם במישור המוניציפלי, במועצת העיר, ומשרת סגן-ראש העיר אויישה במשך שנים רבות ע"י יהודי.

יחסית למקומות אחרים בפולין, היה מצבם של מרבית היהודים בקראקוב סביר – גם מההיבט הכלכלי-חומרי. מתינותו היחסית של החלק הלא-לאומני של האוכלוסיה הפולנית בעיר, מסביר את עוצמתם הנמוכה יחסית של ה"אקסצסים" (תקריות חריגות) ושל המתחים האנטי-יהודיים בשנות ה- 20, ואף בשנות ה- 30.

* * *

בעשור השלישי חל ייצוב מסוים בתחום הדמוגרפי לעומת העשור השני, עשר שאופיין ע"י גידול ניכר במספר היהודים בעיר: האוכלוסיה היהודית, שמנתה בשנת 1910 כ- 32,300 נפש והיוותה כ- 21% מכלל התושבים בעיר, גדלה עד כ- 45,200 נפש בשנת 1921 ועד כ-27% מכלל התושבים בעיר, והגיעה בשנת 1931 לכ-56,800 נפש, אך מספרן לא עלה על כ-26% מכלל אוכלוסית העיר.¹⁶ לא היה כמעט רחוב אחד בקראקוב בו לא היו גרים יהודים, וככל שהרחוב קרוב יותר לקאזימייז' – סטראדום, , היה הוא מאוכלס ביותר יהודים.

ובמישור התעסוקה: לפי הנתונים מאותה השנה, שנת 1931, שנת המפקד, קרוב למחצית המועסקים היהודיים בעיר עסקו במסחר וביטוח (לעומת כעשירית מהמועסקים הלא-יהודיים), כשליש בתעשיה ומלאכה (בדומה למצב בין המועסקים הלא-יהודים), 2.5% עסקו בחינוך ותרבות (לעומת 4% בין הלא-יהודים), 1% בתעסוקה ביתית (לעומת 8%) ופחות משמינית במקצועות אחרים (לעומת יותר משליש בין הלא-יהודים).¹⁷ אחוז היהודים המועסקים במשרדים, במוסדות ובגופים הממלכתיים, כולל הצבא (קצונה), היה קרוב לאפס.

ברם, האחוז הנמוך יחסית של המועסקים היהודים בחינוך ותרבות אינו משקף די צורכו את המצב, כי בנוסף על התקדמותם והתפתחותם של "חדרים", "בתי-מדרש", "תלמוד תורה" החרדי ובעיקר בתי-ספר שהיו כבר קיימים – כמו "ביה"ס העברי" הלאומי-ציוני (יסודי וגימנסיה), בי"ס מקצועי לבנות "אוגניסקו פראצי ("מוקד העבודה") וכן בי"ס לבנות חרדיות "בית יעקב" – חלה הסתעפות והתרחבות משמעותית בשטח החינוך, הדתי והחילוני: המוסד לבנות "אוגניסקו פראצי" גדל והפך לבית-ספר מקצועי לבנות (1923),¹⁸ והוקמו: הסמינר למורות, בוגרות "בית-יעקב" (בשנת 1922, ע"י תנועת "אגודת ישראל"); "ביה"ס התיכון היהודי למסחר" (1933), בית-ספר למלאכה לבנים, שהוקם במסגרת "ביה"ס העברי" (1933), ועלה כעבור 4 שנים לדרג של "גימנסיה טכנית".¹⁹

יחד עם זאת, למדו יהודים לא מעטים, ולא רק בני מתבוללים, בבתי-ספר פולניים ממלכתיים יסודיים ותיכוניים, בביה"ס הטכני הממלכתי, בביה"ס הגבוה למסחר, לאמנויות היפות, ובעיקר באוניברסיטה היאגלונית. ברם, משנה לשנה גברה האנטישמיות, בפרט במוסדות להשכלה גבוהה, ובשנות ה- 30, ובעיקר במחציתם השניה, לא רק שהתרבו והלכו המהומות וההתנפלויות על הסטודנטים היהודים בתחומי מוסדות אלה בפולין, אלא גם הוקצו ספסלי "גיטו" מיוחדים עבור היהודים. עתה פחת והלך מספרם של היהודים במוסדות החינוך ובפרט במכללות – גם בקראקוב.²⁰ כדי לנסות לפתור את הבעיה לפחות באופן חלקי, אורגנה בשנת 1938 מסגרת של שעורים אוניברסיטאים עבור הנוער היהודי בעיר. היזמה יצאה מהנהלת מוסד "ביה"ס העברי", (בו למדו עתה מעל 1,400 תלמיד ותלמידה), והשעורים ניתנו על ידי מורי הגמנסיה בבניין בית-הספר.

במישור החינוך הלאומי, חלה התפתחות מרשימה בתנועת הנוער "עקיבא"; היא הקימה לא פחות מ- 270 סניפים בפולין (בהם היו מאוגדים בשנת 1935 כ- 24,000 חברים, מזה כ- 1,000 בקן בקראקוב), וכן סניפים ופלוגות הכשרה במקומות אחרים בפולין ומחוצה לה. ברם, באמצע שנות ה- 30 חל בה פילוג על רקע רעיוני. חברי הקבוצה שנתפלגה (שנקראה "קבוצה ז'" או "עקיבא ב'"), "טענו, כי 'עקיבא' נוטה יותר ויותר לאגף הימני, המסורתי-דתי... הם שייכו את עצמם לחלק של הציונות הפועלית, שהיתה אז מיוצגת בארץ ע"י מפא"י".

גם החינוך הגופני הגיע לפריחה ולהתרחבות ניכרת: בנוסף על מועדון הספורט בעל האופי הלאומי-ציוני "מכבי", שהסתעף והתקדם בתקופה זו בצעדי ענק, ועל אגודת ההתעמלות "ז'.ט.ג.", שגם היא פעלה יפה, קמה שורה שלמה של אגודות ספורט יהודיות כמו: "בר-כוכבא", "הגיבור", "ס'ילה" ("הכוח", בפולנית), "יהודה"; כמו כן, התארגן והתפתח חוג אקדמאים חובבי ידיעת הארץ, שחבריו מצאו הנאה תרבותית-חינוכית גדולה בתיור ובבילוי משותף בטבע;²¹ רק אגודת הספורט "יוצ'נקה" – שבעקבות הפילוג ב- 1927 הגיעו בה לשלטון חברי "הבונד" – ירדה מן הזירה (בשלהי שנות ה- 20).

בשטח החינוך פעלו גם מוסדות פילנטרופיים, כמו "המעון לילדים העניים ביותר", שהוקם ע"י דורה ראנד ונוהל על ידה (עד 1936), שני בתי-היתומים, מפעלה של הגב' רוק, "אם היתומים",²² וכן ארגון נשים "ויצו".

* * *

בשנים אלו התעשרו חיי היהודים בקראקוב גם בתחומי תרבות אחרים. לספריות הקיימות ולחנויות הספרים – ובכלל זה חנויות הספרים הישנים והמשומשים שברחוב שפיטלנה (שהיו נקודות משיכה קבועות לא רק לתלמידים, אלא גם, ובעיקר, לאינטלקטואלים ואנשי מקצוע כמו פילולוגים, סופרים והיסטוריונים) – נוספו ספריות דוגמת אלו של ה"קהל" ושל ה"בונד", וכן חנויות להשאלת ספרים בשפות שונות, כמו שתי חנויותיו של גומפלוביץ', אשר אין להמעיט בתרומתן.

גם לעתונות היהודית בעיר היה שקל ציבורי-תרבותי ניכר: בנוסף על "נובי דז'ינניק", היומון הציוני בפולנית, שמאז 1918 עלתה השפעתו בציבור היהודי משנה לשנה (ושתפוצתו היומית הגיעה בשנות ה- 30 לכ- 12,000 ולעתים לכ- 15,000 עותקים), ובנוסף על "המצפה", שחידש את הוצאתו במשך מספר שנים (1918-1922), הופיעו בעיר כתבי עת כמו: שבועון הספורט בפולנית "טיגודניק ספורטובי" (1921-1926), שבאותה תקופה היה אחד הטובים באירופה המרכזית; הירחון הבונדיסטי בפולנית "וואלקה" (1924-1927); השבועון בפולנית "נאשה וואלקה", שיצא לאור מטעם ה"התאחדות" (1935-1936); כתבי עת שונים, שהופיעו לא באופן קבוע, וכן כתבי עת פנימיים רבים, ובכלל זה "הד השומר הדתי" (בפולנית).

מוקד תרבותי בעל משמעות מיוחדת נוצר עם ייסודו של התיאטרון היהודי בקראקוב ביידיש (1926). תיאטרון זה, שנוסד ע"י הבמאי והשחקן המפורסם י. טורקוב, ושבראש המועצה האמנותית שלו עמד ד"ר מ. קאנפר, הפך תוך זמן קצר לאחר מטובי התיאטרונים היהודיים בפולין. (מן הראוי להזכיר בהקשר זה את בית-הקפה שנקרא "שמטקה", שהפך, הודות לאנשי התיאטרון היהודי, למקום מפגש של האינטיליגנציה ושל אנשי התרבות היהודים – ולעתים, גם של הפולנים.)²³

היהודים בקראקוב נתברכו גם במספר אנשי מדע, סופרים ואמנים ידועי שם, כמו: פרופסור באוניברסיטה היאגלונית, המשפטן טאובנשלג;

רופא העיניים ד"ר רוזנהאוך; הכלכלן, פרופסור האוניברסיטה היאגלונית, וד"ר למשפטים פרדיננד צווייג; הפילוסוף, מורה למקצועות היהדות ב"בית-הספר העברי", בן-ציון רפפורט; הספור-משורר טדאוש פייפר; הסופר-היסטוריון-סוביטולוג יצחק (אייזיק) דויטשר; המומחה ללימודי היהדות מנחם שטיין, שעבר לווארשה כדי לשמש שם כמרצה במכון ללימודי היהדות; וכן המשורר היידי מרדכי גבירטיג.

גם מספר ציירים כמו נוימן, מרקוביץ', לבקוביץ', רימפל וגרינברג, זכו בהכרה.²⁴

היתה זו תקופה של פריחה כמעט בכל המישורים, תקופה בה קראקוב היהודית היתה מרכז חשוב של החיים היהודיים, הפוליטיים, התרבותיים והחברתיים בפולין כולה. גם בית-החולים היהודי בקראקוב הגיע לרמה מקצועית גבוהה. בית-חולים זה, שהופעל מחדש בשנת 1925, הגיש את שרותיו לא רק ליהודי קראקוב, אלא גם ליהודים שבאו מסביבות העיר ואף מעיירות רחוקות למדי. מוסד רפואי זה, שזכה במיכשור וציוד מודרני, ופתח מחלקות נוספות, מרפאות-חוץ וקורסים לאחיות, פעל במתכונת זו עד פרוץ מלחמת העולם השניה.²⁵ כמעט במקביל פעלה בקראקוב מרפאת-חוץ של ה"אגודה לשמירת הבריאות" , "ט.או.ז.".

במשך כל התקופה המשיכו לפעול בעיר מוסדות לצדקה ולסעד, ובכלל זה מושב הזקנים, מוסדות לעזרה הדדית, כולל קופות מלווה, בתי-הכנסת ובתי-התורה הרבים, וכן המוסדות הקהילתיים. מוסד הרב הראשי של הקהילה הופעל מחדש עם בחירתו של הרב י.נ. קורניצר למשרה זו (1925), אך עם פטירתו (1933) שוב הפסיק לתפקד עד לאחר מלחמת העולם השניה.²⁶

* * *

הדה-דמוקרטיזציה ההדרגתית של המשטר, בד בבד עם האנטישמיות הגוברת בהשפעת הנאציזם, הולידו –בפרט במחציתם השניה של שנות ה- 30 – יזמות אנטי-יהודיות נוספות. מטרתן היתה, כטענת בעלי היזמות האלו, למנוע את השתלטותם של היהודים על העם הפולני בתחום הכלכלי והתרבותי. הצעדים שננקטו אז, דוגמת המיסוי הכבד על הסוחרים היהודים (תוך ניצול אומדנים שרירותיים של שומות מס); ההליכים לביטול השחיטה הכשרה (בתואנות הומניטריות, כביכול); הוראות חובת-המנוחה, שכללו איסור פתיחת החנויות ובתי-העסק היהודיים בימי א' של השבוע ובחגים נוצריים (דבר שהעמיד את היהודים בפני הברירה להפסיד יום מסחר או לחלל את השבת – והם בחרו בהפסד); הפעלת"נומרוס קלאוזוס" במכללות (שפירושו הגבלת מספר הסטודנטים היהודים לפי האחוז של היהודים בכלל אוכלוסית המדינה) וכן חקיקת חוק עורכי-הדין בשנת 1938 (שמטרתו היתה לצמצם את מספר עורכי-הדין היהודים ולהגביל, אם לא למנוע, את השתתפותם במוסדות עורכי-הדין),²⁷ פגעו באופן סמוי אך משמעותי, במישרין או בעקיפין, בחיי הכלכלה של היהודים בפולין. במקביל, צצו גם יזמות ש"מלמטה", כמו החרם נגד המסחר היהודי, שאורגן ע"י ה"אנדקים" וה"או.נ.ר." הפאשיסטי ברוח סיסמאות, כגון "אל תקנה אצל היהודי", ובוצע בשטח בשיטת הצבה של משמרות של סטודנטים לאומנים בכניסה לחנויות היהודיות להרתעת הלקוחות הנוצריים. כמובן, גם תופעות מעין אלו לא היו נטולות השלכות שליליות בתחומים שונים של חיי היהודים.

גלויי אנטישמיות אלה נרשמו גם בקראקוב המתונה יחסית. עתה, בנוסף על כך, שהסטודנטים הפולנים הלאומנים ערכו מדי שנה, עם תחילת הלימודים, "אקסצסים" (מהומות) והתנפלויות על הסטודנטים היהודים (בהצלחה מפוקפקת, כי האחרונים התגוננו), ובנוסף על "גיטו הספסלים", הותקפו, מדי פעם, עוברי-אורח יהודים שלווים והוכו קשות ברחוב. שימוש באמצעים כמו מקלות הליכה עבים וסכיני-גילוח, לא היו תופעה נדירה – ובשלהי שנות ה- 30 נרצח יהודי לאור היום במרכז העיר, ללא כל סיבה.²⁸

באותן השנים התרחשו ארועים, שהוסיפו רעל ושינאה לאווירה שהיתה במילא מורעלת: הפוגרום בעיירה פשיטיק (1936), תכנית הממשלה להעביר וליישב את היהודים במדגסקר (1937), יזמת 14 צירי מפלגת השלטון הפולנית להגדרת היהודים כ"אזרחים זמניים" בפולין (1938),²⁹ וכן הצעת חוק, שהוכנה בתמיכתם של 117 צירים פולניים ב"סיים", לשלול זכויות-אזרח מלאות מהיהודים (דצמבר, 1938).³⁰ גלי אנטישמיות אלו גרמו עתה, גם בקראקוב, להתעצמותו הניכרת של ה"בונד" מזה, ולחיזוקן של מגמות העלייה לארץ-ישראל, ביחוד מהזרם הרוויזיוניסטי, מזה – ולתחילת תהליך ההתפכחות אפילו בקרב המתבוללים הקיצוניים ביותר.

אם כי היהודים ארגנו שביתות-מחאה ופעלו בתנועות אנטי-נאציות, לא היתה לכך השפעה מעשית על מהלך ההתרחשויות. יחד עם זאת, כשפנו השלטונות לאזרחים היהודים לסייע למאמץ ההגנתי של המדינה, באמצעות מילוות וקרנות כמו "ל.מ.ק." ("ליגה ימית וקולוניאלית"), נענו היהודים שוב לקריאה, ומילאו את חובתם האזרחית.

בשלהי שנות ה- 30 הגיע מספר היהודים בעיר קרוב ל- 60 אלף, אך הם היוו עתה רק כ- 23% מכלל האוכלוסיה (4% פחות מהאחוז ב- 1921), ומעמדם הכלכלי נחלש והלך לעומת מצבם בתחילת שנות ה- 30. בשל העדר נתונים סטטיסטיים לגבי התקופה שלאחר 1931 (שנת המפקד) ניתן רק להעריך, ולא מעבר למחצית שנות ה- 30, כי מתחילת שנות ה- 20 היה כוחם של היהודים בכלכלה, ובעיקר במסחר, במלאכה ובתעשיה, גדול באופן משמעותי מכוחם הדמוגרפי; הוה אומר, גדול בהשוואה לאחוז היהודים בכלל האוכלוסיה של העיר. קורלציה הפוכה זו נשמרה ללא שינויים דרסטיים, פרט לתקופת השפל, במשך מאות שנים. היא מצביעה בצורה ברורה למדי על הצלחתם הכלכלית של היהודים, וזו, כידוע, היוותה במחזוריות טיפוסית גורם נכבד להגברת האנטישמיות והמגמות לנישול היהודים (מה שמעורר, מהבחינה ההיסטוריוסופית, מחשבות מהסוג הדטרמיניסטי לגבי קיומו של סגמנט גדול של העם היהודי בגולה).³¹

גם מבחינת המבנה של החברה והמאבק החברתי היתה החברה היהודית בקראקוב יציבה יותר ופחות רדיקאלית מהחברה הלא-יהודית בעיר: אחוז היהודים העובדים הבלתי-תלויים, מבחינה כלכלית, וכן אחוז היהודים העומדים מעבר לתחומי המאבק החברתי, היה בשני המקרים, גבוה כמעט כפליים מאחוז הלא-יהודים – כ- 65 לעומת כ- 35. ומאפיין נוסף: אחוז הפושעים בין היהודים, היה נמוך יותר מכפליים מאחוז הפושעים בין הלא-יהודים בעיר.

מכל מקום, כבעבר כן גם עתה היוותה הקהילה את המסגרת הבסיסית של שלטון פנימי-עצמי של היהודים בקראקוב, על אף שהסקולאריזציה (חילון החיים) המואצת בתקופה המודרנית (לא רק אצל היהודים), גרמה לדיפרנציאציה רבת ממדים בחיי הציבור היהודי (לא רק בקראקוב). מוסד ההנהגה העצמית של הקהילה בקראקוב פעל למען המשך קיומה התקין של מסגרת זו. הוא גם ניהל אותה – והמשיך לעשות זאת בזמן השואה עד תום קיומה של הקהילה.

הערות שוליים:

1. אחת הסיבות להתגברותה של האנטישמיות בפולין בשנות ה- 20 וה- 30 היתה, שהיהודים זוהו עם הקומוניזם – וזאת גם בשל העובדה, שבין מנהיגיהם של הבולשביקים ברוסיה היו יהודים. על התופעה השפיעו מאד שני גורמי רקע: האנטגוניזם התהומי שבין הדת הקאתולית לבין הקומוניזם, ושנאתם של הפולנים לרוסים לאחר למעלה ממאה שנות שיעבודה של פולין. הבטוי "ז'ידו-קומונה" (שותפות יהודית-קומוניסטית) החל לשמש כלי-מאבק נוח ויעיל בידי מארגני התעמולה האנטישמית בפולין עוד בשלהי העשור השני של המאה ה- 20, והיה סימפטומטי לתופעה הנ"ל במשך שנים רבות.
   יתרה מזו: "בשנת 1920, בתקופת המלחמה בין פולין (לבין) רוסיה הקומוניסטית... הקים שר ההגנה הפולני הגנרל סוסנקובסקי – בידיעתו המפורשת של (המרשל) פילסודסקי – מחנה ריכוז בעיירה יבלוננה, הסמוכה לווארשה, בשביל קצינים יהודים... מתנדבי הלגיונות של פילסודסקי לשעבר. הנימוק להקמת מחנה הריכוז הזה ליהודים היה 'החשש' ו'החשד', שהם 'נגועים בנגיף הקומוניזם'" (פ. ליסטק, "פילסודסקי והיהודים", "הארץ", 4.2.1981).
   בעיני היהודים בעלי השפות יהודיות-לאומיות, נחשבה התקרבותו של יהודי לקומוניזם כ"התבוללות אדומה".
2. לפי עדותו של עמנואל הירש, איש לשכת ה"הגנה העצמית". כדבריו, היו ב"הגנה העצמית" שלושה "אלופים", וכל אחד מהם היה ממונה על כ- 1,000 איש. בהקשר זה ראה: י. בילליג, "לתולדות ההגנה היהודית בקראקא", "ספר קראקא", עמ' 194.
3. לפי ד"ר א. מרובסקי.
4. י. בילליג, עמ' 194.
5. מרביתם של חיילים אלה היו פולנים מאמריקה, שבאו לסייע למולדתם במלחמה, ועתה היו בדרכם מזרחה לחזית הבולשביקית (הרוסית), הבעייתית ביותר (בילליג, שם).
6. בית-חולים זה היה בידי הצבא האוסטרי על 1918 ובידי הצבא הפולני עד 1921. המאבק עליו ועל הפעלתו נוהל ע"י הועד האזרחי של היהודים בקראקוב, שקם באותם הימים. בראשו של ועד זה עמדו ד"ר ח. הילפשטיין ויו"ר הקהילה, ד"ר ר. לנדאו (לפי ד"ר א. מירובסקי).
7. תופעה זו מהווה את אחת הסיבות העיקריות לכך, שלמרות כל מאמציה לא יכלה התנועה הציונית לגבור בעת הבחירות על צירוף קולותיהם של הבלתי-מפלגתיים לסוגיהם, ובכלל זה החרדים, ושל המתבוללים, מהם חלק לא מבוטל (הקיצוניים בעיקר) הצביע על רשימות פולניות.
   "אגודת ישראל" גילתה בקראקוב פחות אגרסיביות מאשר היא בדרך-כלל נהגה לגלות במקומות אחרים. תרמו לכך לא רק הנסיבות הפוליטיות אלא גם מתינותם של מנהיגיה – תכונה שהיא אופיינית למדי לתושבי קראקוב בתקופה המודרנית. עם זאת, לעיתים, שיתפה "אגודת ישראל" פעולה עם המתבוללים בעינייני בחירות וכדומה.
8. "הציונים הכלליים" צברו כוח ותמיכה בציבור היהודי בעיר לא מעט הודות לשעור קומתם ופעלם של מנהיגיהם, ובפרט של ד"ר י. טהון ושל ד"ר י. שוואצברד. בין "הציוניים הכלליים" בקראקוב בלטו אז גם ד"ר י. צימרמן, ד"ר ש. פלדבלום, ד"ר ח. הילפשטיין ומגר. ל. סלפטר, שכיהנו כיושבי ראש ההסתדרות הציונית הארצית של מערב גליציה ושלזיה. (לפי ד"ר י. שווארצבארד, "ההסתדרות הציונית הארצית של מערב-גאליציה ושלזיה (1919-1939)", "ספר קראקא", עמ' 210.)
9. החברים שלא פרשו, והם היו הרוב, נקראו "פועלי ציון שמאל". בקראקוב היו "פועלי ציון ימין" רבים יותר.
10. לפי ד"ר י. שווארצבארד, שכיהן תקופה מסוימת בתור יו"ר ההסתדרות הציונית במערב גליציה ובשלזיה, שמשה ההסתדרות הציונית הארצית של מערב-גליציה ושלזיה "כוח מניע לתחייתה של הציונות הכללית... ולהקמת ההסתדרות העולמית של 'הציונים הכללליים'." התכנית לא יצאה לפועל בשל הפילוג, שחל, כאמור, בבאזל ב- 1931 (י. שווארצבארד, עמ' 241). הפילוג נמשך עד הקמתה של הקונפדרציה של "הציונים הכלליים" בשנת 1946.
11. דוגמת האטטיזציה, שפירושה הלאמה או אילוץ לשותפות הממשלה במגזרי כלכלה שלמים, מזה, וקבלת יהודים מעטים מאד לעבודה במוסדות הממלכתיים, מזה.
12. המשטר בפולין שמלפני הפיכתו הצבאית של פילסודסקי, סבל מחוסר יציבות פרלמנטרית, שנבעה בעיקר, מהבעיות הכלכליות במדינה (אם כי ממשלתו של גובסקי בלמה את האינפלציה) ומהבעיות הכרוכות באחוז הגבוה של המעוטים באוכלוסייתה של פולין.
13. "בלוק המעוטים", שהתארגן לקראת הבחירות ל"סיים" בשנת 1922, וזכה בכ- 20% מהמקומות (אם כי המעוטים היוו, כשליש מכלל אוכלוסית פולין), עורר את חמתם של פולנים רבים, בעיקר הלאומנים.
14. בנוסף על ד"ר טהון, שכיהן שנים רבות כציר ב"סיים", היו בפרלמנט הפולני עוד מספר יהודים מקראקוב: ר' מד. דויטשר ור' י. באומינגר שישבו בסנאט (בתחילת שנות ה- 20) – הם לא נבחרו מקראקוב; פ. סטמפל ור' א. לוי מ"אגודת ישראל" קראקוב, נבחרו ל"סיים", הראשון ב- 1922 והשני ב- 1930 (גם הם לא מקראקוב), וכן ד"ר י. שוואצבארד, שנבחר ב- 1938. כמו ד"ר טהון, היה פובליציסט; המאמרים של שניהם הופיעו תכופות ב"נובי דז'ינניק".
15. לפי י. שטרנבר, "התאחדות הסוחרים היהודים בקראקא", "ספר קראקא", ע' 300, 301. בעיר פעלה גם התאחדות של סוחרים יהודים זעירים, ששיתפה פעולה עם ההתאחדות הכללית. היא הוקמה במסגרת נפרדת מטעמים הקשורים במסים. לסוחרים היהודים בעיר סייע גם בנק יהודי נוסף, "בנק שיתופי למלווה" (שם). בין הבולטים מחברי ההתאחדות הכללית היו ש. שפירא (היו"ר הראשון), מ. לאוטרבך (היו"ר האחרון) וכן ס. אלכסנדרוביץ', עסקן ציוני, שהיה גם ראש החברה לטיפול בנוער מיותם. בטאון ההתאחדות "פשגלונד קופייצקי", שימש במה גם לאיגוד כל התאחדויות הסוחרים היהודים בגליציה המערבית.
16. זאת בשעה שהאוכלוסיה הלא-יהודית גדלה בתקופה זו רק ב- 17%. מאוחר יותר השתנה היחס בין שתי המגמות האלה לטובת האוכלוסיה הלא-יהודית.
    בהעדר נתונים, קשה לאמוד את השנויים במגמות הדמוגרפיות בקרב האוכלוסיה היהודית בקראקוב בשנות ה- 30. ברם, לפי הנתונים על יחסי הכוחות בין המפלגות היהודיות בשלהי שנות ה- 30, מתקבל הרושם, כי החילוניים, שגרו בעיקר מחוץ לקאזימייז', היוו בשנים אלה קרוב ל- 60% מתושביה היהודים של קראקוב.
17. לפי מפקד 1931, "אנציקלופדיה ג'ודאיקה", 5, עמ' 1036.
18. בשנות ה- 30 הגיע מספר התלמידות בביה"ס המקצועי לבנות "אוגניסקו פראצי" לכ- 200. הן למדו בנוסף על תפירה, סריגה וריקמה, גם מקצועות עיוניים ומקצועות היהדות. בי"ס זה לא רק העניק את מקצוע התפירה כמקור פרנסה לדור שלם של צעירות יהודיות וחינך אותן ברוח ההשכלה היהודית, אלא גם גיבש "עלמות עצמאיות". למרות התנאים החומריים הקשים (גם לאחר שביה"ס עבר מרח' מיקולאיסקה לבנין החדש ברח' סקאבינסקה בו'צנה), היו פטורות תלמידות רבות, ממעוטי היכולת, מתשלום שכר לימוד. רמת ההוראה היתה גבוהה, בעיקר בזכות המורות והמחנכות: אופן, בלזם, דים, גרינבאום, הורוביץ, לפלהולץ ושלצר.
    בביה"ס של הגב' פרנקל – כפי שגם בביה"ס ובסמינר "בית יעקב" של הגב' שנירר – למדו בנות הן ממשפחות עשירות והן ממשפחות עניות מאד. (לפי עדותה של סופיה רב הון.)
19. "ביה"ס התיכון היהודי למסחר" נוסד ביזמת קבוצת מוסמכים ללימודי המסחר, "אגודת הסוחרים היהודית בקראקוב" וכן קבוצת מורים – כמעט ללא תמיכה ממלכתית או ציבורית. למרות שעד מלחמת העולם השניה נאלצה ההנהלה לקיים את הלימודים של כ- 400 תלמידותיו (שהיו הרוב) ותלמידיו בדירות שכורות, זכה ביה"ס במוניטין בעיר ובסביבתה. מנהלו הראשון של ביה"ס היה ד"ר ש. שטנדיג, שנמנה גם עם הועד היוזם, שהקים את המוסד. (לפי ד"ר ז. כסיף-זילברפניג, ממוריו הותיקים של המוסד.)
20. בשנות ה- 30 היה לימוד השפה הפולנית חובה בכל בתי ספר היסודיים, ובכלל זה בתי-ספר היהודיים הדתיים (לפי ד"ר פ. שלנג).
    באשר לתלמידי גימנסיות: עד תחילת שנות ה- 30 זכו היהודים, שלמדו בתי-הספר התיכוניים הממלכתיים בעיר ביחס סביר מצד המורים ומצד התלמידים הפולנים. תרמו לכך בעיקר: הליברליות המסורתית של תושבי העיר מזה, ורמתם של התלמידים היהודים (שעל-פי-רוב באו מבתים מתבוללים), מזה. מתחילת שנות ה- 30 החלה הרעה ביחסם של רוב הפולנים. למרות, שבדרך כלל, היו פחות מ- 4 יהודים בכיתה – לא חסרו עתה גלויי אנטישמיות, בעיקר מצד התלמידים. בתי-ספר אלה קיבלו תלמידים יהודים (בעלי תעודה טובה); הם לא קיבלו מורים יהודים (ד"ר י. רוזה וי. דרייבלט נתקבלו באופן יוצא מהכלל). בשנות ה- 20 ובשנות ה- 30 ניתנו לתלמידים יהודים שעורי דת יהודית – פעם אחת בשבוע, אחרי הצהריים. שעורים אלה שכללו, בעיקר, היסטוריה של היהודים והתפילות העקריות, ניתנו ע"י אישים כמו הרב ד"ר שמלקס וד"ר רוזמן. (דברים אלה נערכו על בסיס עדותם של: ד"ר ע. רוזנבליט-רוז'נסקי, שלמד בתחילת שנות ה- 20 בתיכון ג', ע"ש המלך סוביאסקי; עוה"ד י. שולדנפריי, שלמד בתיכון א', ע"ש אננה הקדושה; י. רבהון, שלמד בשנים 1931-1935 בביה"ס הטכני-המקצועי.) למרות גלויי האנטישמיות, היו תלמידים פולנים, ממשפחות הפועלים, וכן ממשפחות האינטליגנציה, שהתחברו עם יהודים, והמשיכו לקיים את מפגשיהם ה"פריפטטיים" ברחובות העיר אפילו בשלהי שנות ה- 30. (התווכחו על נושאים רציניים תוך הליכה).
    ובאשר לסטודנטים יהודים במוסדות להשכלה גבוהה: מספרם של הסטודנטים היהודים במכללות פולין ירד מכ- 8,200 (שהיוו כ- 21.5% מכלל הסטודנטים) בשנת 1925, לכ-7,700 (כ- 15%) בשנת 1935, ולכ- 4,100 (כ- 8%) בשנת 1939. בשנים 1934-1939 נהרגו למעלה מ- 30 סטודנטים יהודים, ונפצעו כ- 200 כתוצאה מהתנפלויות. בשלהי 1937 הונהגו במכללות פולין "ספסלי גיטו" ליהודים ("האנציקלופדיה העברית", כ"ז, עמ' 445). באקדמיה לאמנויות היפות בקראקוב נזרק מהמדרגות פסל-אמן יהודי (מ. רימפל, עמ' 557). בעת מהומות הסטודנטים בקראקוב בשנת 1932, נהרג סטודנט יהודי בשם גולדמן (לפי ד"ר מ. אפשטיין).
    בין הפרופסורים הפולנים (גם בקראקוב), היו שפעלו באומץ לב נגד מעשי אנטישמיות וגזענות אלה, ע"י פרסומים (ט. קוטרבינסקי) או ע"י מניעת התופעות בעת ההרצאה (רוטקובסקי, באוניברסיטה היאגלונית), (מ. רימפל, שם). כמו כן היו מרצים פולנים, שעמדו בעת ההרצאות, כדי לבטא את הזדהותם עם הסטודנטים היהודים, שעמדו במקום לשבת ב"ספסלי הגיטו".
21. לפי י. זיסקינד.
22. בית-היתומים, שבקצה רח' קראקובסקה, בקרבת בנין מינהל הקהילה היהודית, וכן בית-היתומים הגדול, שברחוב דיטלה 64, חינכו את הילדים היתומים והפכו אותם לבעלי מקצועות, כמו נגרים, מסגרים, חייטים או שרברבים. הגב' רוק לא רק הקימה את שני מוסדות אלה, אלא גם טיפלה אישית בילדים. (לפי סופיה רב הון.)
23. רמתו האמנותית הגבוהה של תיאטרון זה זכתה לשבחים אף מהעתונות הלא-יהודית ותלמיכה חומרית ניכרת למדי (יחסית), של העיריה (לפי י. טורקוב, "התיאטרון היהודי בקראקא" , "ספר קראקא", עמ' 352). פעם, לאחר שהשר לענייני תרבות ואמנות, ינדז'יבסקי, ראה אחת ההצגות של התיאטרון, היתה התלהבותו כה גדולה, שקבע מענק מיוחד עבור התיאטרון בסך של 5,000 זלוטי (כ- 700 דולר דאז, לפני הפיחות הדרסטי בערכו של הדולר) – דבר ללא תקדים ביחסם של השלטונות הפולניים לתיאטרון יהודי (מ. רימפל, עמ' 567).
    "שמטקה" פירושו מטלית, בפולנית. פעם הועפה מטלית ברוח ונתלתה על שלטו הבולט של בית-הקפה, בו ביקרה השחקנית של התיאטרון היהודי בווילנה, אורלינסקה. היא שמה לב לכך, והדביקה כנוי זה לבית-הקפה ומאז יצא שמו ברבים (מ. רימפל, עמ' 568).
24. הציירים היהודים היו מאוגדים ב"אגודת הציירים היהודים", ששכנה ברח' פשמיסקה. יו"ר האגודה היה וילהלם (וולף) גרינברג. הציירים היו מקיימים תערוכות של תמונותיהם בבית האקדמאי היהודי ברחוב פשמיסקה. רבות מתמונותיהם, וביניהן 120 תמונותיו של גרינברג, נגזלו ע"י הנאצים ונשלחו לגרמניה. (לפי סופיה רב הון, אחותו של ו. גרינברג.)
25. לרשותו של בית-החולים עמדו 156 מיטות, 12 מרפאות-חוץ וצוות רופאים מעולה. פעולתו של בית-החולים, שהופסקה לכחודשיים, בשל פרוץ מלחמת העולם השניה, חודשה ונמשכה באותו מקום עד 1941. לאחר מכן הועבר בית-החולים לגיטו ושם פעל עד לחיסולו. (לפי ד"ר א. מירובסקי, אחד מרופאי בית-החולים.)
    האוכלוסיה היהודית בקראקוב נהנתה גם משרותי בתי-החולים הממשלתיים, משרותי בית-החולים של מסדר ה"בוניפרטרים" וכן משרותי "קופת חולים" הכללית.
26. תחיקת 1927 הקנתה לקהילות היהודיות בפולין "אופי דתי מובהק" ("האנציקלופדיה העברית", כ"ז, עמ' 449).
    באשר למוסד רב הקהילה: לאחר פטירתו של הרב שמעון סופר (1883) בוזרו, כאמור, תפקידיו של מוסד זה בין 6 דיינים.
27. החוק היה מכוון נגד רבוי עורכי-דין יהודים, שהיו רבים מעמיתיהם הפולנים. מבין 19 חברי מועצת עורכי-הדין בקראקוב בשנת 1932, 10 היו יהודים, והיהודי ד"ר ג'. טראמר היה יו"ר המועצה במשך 15 שנים. בשנת 1937 הגיע מספרם של עורכי-דין יהודים בקראקוב קרוב ל- 800 (מעל 60%) מתוך קרוב ל- 1,300 עורכי-דין בעיר. (לפי ד"ר ז. פניכל, "הפרקליטות היהודית בקראקא", "ספר קראקא", עמ' 316, 317.)
28. המקרה אירע ליד משרד הדואר הראשי. הרוצח היה תלמיד בי"ס תיכון ממשלתי בקראקוב.
29. לפי "האנציקלופדיה העברית", כ"ז, עמ' 448. במשלחת שנשלחה אז למדגסקר השתתפו שני יהודים (ד"ר י. שווארצבארד, עמ' 236).
30. ד"ר י. שווארצבארד. שם.
    כשראש ממשלת פולין דאז, הגנרל סלאבוי-סקלאדקובסקי – הזכור בשל בטויו הנודע "חרם כלכלי (נגד היהודים), אדרבה!" – שהה בזמן מלחמת העולם השניה בארץ ישראל, ביקש מהיהודים (יוצאי פולין), שיתמכו בו ע"י עריכת קניותיהם באטליז שפתח כאן (מ. רימפל, עמ' 576, 577).
31. הנתונים מתייחסים לשכבות החברתיות בעיר (ד"ר צ. פרנס, "פני החברה והכלכלה היהודית בקראקא לפני החורבן", "ספר קראקא", עמ' 293).