| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
פרומקה יצאה מוורשה בדצמבר 1942 בתחושה קשה של פרידה, אך גם בהרגשה של כוח, בראותה את קבוצות ההתנגדות הראשונות בגיטו ורשה.134 לבנדין הגיעה פרומקה בשליחות כפולה, שהפכה במהלך 1943 מקור למתח, ניגודים ולבטים אישיים קשים: השליחות האחת היתה ארגון לקראת הגנה; השליחות השנייה היתה קשורה לנסיעותיה ברחבי פולין, ולעדות הראייה שלה על ימיהן האחרונים של קהילות יהודי פולין שנכחדו. פרומקה נשלחה על ידי התנועה לשלזיה עילית מזרחית, שהיתה איזור ספר בקירבת הגבול הסלובקי, במרחק קטן יחסית מהונגריה, וצומת רכבות בין וינה לוורשה. הוטל עליה לחפש דרך יציאה משם, כדי לספר לעולם את מה שראו עיניה. היה עליה להיות השליח של העם שנרצח.135 מה היה מצב התנועה בבנדין עם בואה? פרומקה הגיעה לבנדין לאחר "הפונקט הגדול", הסלקציה הגדולה על יהודי זגלמביה, שבוצעה במחצית אוגוסט 1942 במסווה של מיפקד אוכלוסין חגיגי, שהסתיים בשילוח שליש מיהודי זגלמביה לאושוויץ ולמחנות עבודה. בנובמבר 1942 החלה ההעברה של יהודי בנדין וסוסנוביץ לגיטאות בקמיונקה ובשרודולה, העברה שנמשכה כ- 4 חודשים, ואחרי ה- 10 במרץ 1943 נאסר על יהודים לעזוב את הגיטו, שאומנם לא הוקף חומה, אך נשמר היטב.136 מה ידעו אנשי תנועות הנוער בשלב זה, וכיצד הגיבו? באוגוסט 1942 כבר היה בידי אנשי התנועות בזגלמביה מידע מפורט אודות ההשמדה בחלמנו ובפונר, לאחר ביקורו הממושך של מרדכי אנילביץ', ולאחר בואה של חנצ'ה פלוט ניצקה, שליחת המרכז בוורשה, שהביאה עמה את העדויות מהרצח במזרח וב"גנרל-גוברנמנט".137 אנשי תנועות הנוער ידעו יותר מאחרים, וגם היו בשלים יותר מאחרים לקלוט את הידיעות על ההשמדה, שכן היו צעירים, ולא נטמעו במערכת פעילות היודנראט, ויכלו לפקפק באמינותה ובהבטחותיה. אך למרות המידע האמין על ההכחדה, ואי האמון בגרמנים וביודנראט, והיוזמות הראשונות של מרדכי אנילביץ' לאי-ציות – עדיין היו חלשים מכדי לארגן פעולת התנגדות בעת האקציות באוגוסט, אפילו במעגל המצומצם שלהם. מצב הרוח בקרב אנשי תנועות הנוער לאחר ה"סלקציה" הגדולה של אוגוסט היה קשה. אווירת האבל ששררה בין יהודי זגלמביה שנותרו שרתה גם בקיבוץ דרור בחווה בבנדין. לאנשי תנועות הנוער היה ברור כעת, כי גם גורלם של יהודי זגלמביה נחרץ, וכאשר התאספו פעילי תנועות הנוער בחווה ימים אחדים לאחר האקציות, היו כבר בשלים להקמת ארגון המחתרת. להקמת הארגון היהודי הלוחם בוורשה, ב- 28 ביולי 1942, היתה כנראה השפעה משמעותית על ההתארגנות בזגלמביה. בתקופת שהותו בזגלמביה המשיך אנילביץ' לקיים קשר עם המרכז בוורשה ועם יוזמות הפעילות משם. כמו בתקופות קודמות, היתה לארגון המרכזי של התנועות בוורשה השפעה על ההתארגנויות המקומיות. ואכן, אחד הנושאים המרכזיים עליהם דיבר אנילביץ' בישיבת פעילי תנועות הנוער בחווה היה ההכנות להתגוננות בקנה מידה ארצי, וקיום תיאום מרכזי ביניהן. לאור דיווחיו של מרדכי אנילביץ' הוחלט להקים ארגון לוחם גם בזגלמביה.138 מדובר כאן, אם כן, בתהליך שקיבל תאוצה עם הקמת הארגון היהודי הלוחם בוורשה, והשפיע על היוזמות של מרכזי התנועות במקומות אחרים. התהליך הגיע לשיאו בספטמבר-אוקטובר 1942, עם שיגור שליחים מוורשה לארגון ההגנה בגיטאות הגדולים שנותרו.139 כשלושה שבועות לאחר עזיבתו הפתאומית של מרדכי אנילביץ' וחזרתו לוורשה, הגיע לזגלמביה צבי ברנדס, פעיל מרכזי של "השומר הצעיר", אחד משני השליחים שנקבעו על ידי המרכז בוורשה לעמוד בראש ההגנה בזגלמביה. כעבור כחודש וחצי, בנובמבר או בדצמבר 1942, הגיעה כאמור פרומקה, השליחה השנייה, ועם בואה התהדק עוד יותר התקשר בין המרכז בוורשה ומפקדת הארגון בזגלמביה. בראש הארגון בזגלמביה עמדה כעת מועצה עליונה, שכללה חברים מכל התנועות החלוציות. "החלוץ", כפי שכונתה המועצה, היה מורכב מנציגי התנועות בזגלמביה: צבי ברנדס מ"השומר הצעיר", הרשל שפרינגר ופרומקה מדרור, יוזק קוז'וך מ"הנוער הציוני" ושלמה לרנר מ"גורדוניה". ארגון "החלוץ" בזגלמביה פעל כמפקדה של ארגון מחתרת במתכונת תנועתית דומה לזו של ורשה, ולכל תנועה היתה הנהגה ששימשה כמפקדה מקומית. מפקדת דרור בבנדין כללה את הרשל שפרינגר, מזכיר הקיבוץ בבנדין מראשיתו, פרומקה פלוט ניצקה וברוך גפטק, שעל סמך הידע הצבאי שלו מונה למפקד הארגון.140 כבעלת נסיון ציבורי מתקופת פעילות ממושכת במרכז בוורשה, ריכזה פרומקה בבנדין פעילות ציבורית חשובה בקיבוץ ובעיר: היא היתה יוצאת מוקדם בבוקר וחוזרת אחרי חצות, לא הירבתה לדבר על פעולותיה, אך הכל הרגישו בהן. היא עזרה לכלואים בגיטו, יצאה ובאה במשרדי הקהילה, ולא פעם הצליחה לבטל הוראות וגזירות קשות. רבים בעיר הכירו אותה. גם כאן, כמו בוורשה, קראו לה "די מאמע". היא הקלה על הייסורים בדברי נחמה, חיבה ועצה טובה, והשפיעה מביטחונה ואמונתה על הסובבים אותה. חברת דרור מבנדין מתארת אותה:
ההודעה על העברת יהודי בנדין לקמיונקה והקמת הגיטו בראשית 1943 העמידו את פרומקה ואת הרשל שפרינגר, מנהיגי דרור בבנדין, לפני בעיה קשה של העברת הקיבוץ לגיטו. שעות וימים בילו הרשל ופרומקה במשרדי הקהילה, כדי לקבל דירה בקמיונקה, ולבסוף השיגו בית שהתחלק בין חברי קיבוץ דרור וילדי קיבוץ "עתיד" – יתומים שאורגנו וטופלו על ידי חברי קיבוץ דרור.142 פרומקה והרשל המשיכו לבלות שעות במשרדי הקהילה, כדי להבטיח את קיום התנועה ופעילותה למרות תנאי הגיטו הקשים. על פרומקה במגעיה עם יוזק קוז'וך ראש מחלקת הנוער שליד היודנראט, כותבת ידידתו מ"הנוער הציוני":
לפרומקה היתה גם מערכת יחסים אישית מאוד מיוחדת עם חיים מולצ'דסקי, יושב ראש היודנראט בבנדין, שמילא בצייתנות אחר הוראות השלטונות הגרמניים, ועם זאת עשה מאמץ לעזור לתנועות הנוער בהפעלת סדנאות ייצור, ברכישת המשק החקלאי, ופעולות אחרות שהיה בהן כדי להרחיב את מקורות התעסוקה שלהם. למרות שהיה איש אמונו של מרין, ראש היודנראט המרכזי בזגלמביה, ויש להניח שידע כמוהו על היקף הגירושים ופרטים על ההשמדה, היה מולצ'דסקי, כנראה, תמים יותר, ובשלבים מסוימים במהלך הסלקציה בבנדין היה אפילו מופתע ונבוך נוכח מהלך המאורעות. הוא אומנם סייע בהצלת מספר יהודים, ובפרט ילדים, במהלך האקציה, אך בסך הכל מילא אחר ההוראות בדייקנות, ולקח חלק פעיל בתהליך המיון.144 ליחסים המיוחדים בין פרומקה ומולצ'דסקי היה לא רק רקע אישי אלא גם תנועתי. פרומקה וחברי קיבוץ דרור השתייכו ל"גוש הכללי" ב"החלוץ", שהיה בזיקה קרובה למפלגתו של מולצ'דסקי, פועלי ציון צ.ס.. גם לאחר מינויו כראש היודנראט והוצאתו מן המפלגה, נמשכו הזיקה התנועתית והקשר בינו לבין פרומקה וחברי הקיבוץ.145 לפרומקה היתה השפעה חזקה מאוד על מולצ'דסקי. היו דברים שרק היא יכולה היתה להשיג. לקראת סוף התקופה היא הצליחה אפילו לקבל סיוע מסוים בארגון נשק להגנה. הקשר בינה למולצ'דסקי חרג, כנראה, מרמת המשא ומתן הנוקשה והענייני במהלך מאבק הקיום של התנועה. מספרת חברת דרור:
שני אנשים בודדים משני צדי המתרס: הוא אדם מבוגר, חשוך ילדים, במעמד של מנהיג קהילה, המציית להוראות הגרמנים: היא מנהיגת הקיבוץ, נושאת באחריות יום-יום עד פרטי הקיום האחרונים, מעורבת מאוד, אך גם מסתגרת ומתבודדת עם מצוקותיה, שניהם היו זקוקים כנראה לקשר הזה. בפעילות היומיומית בבנדין התגלתה פרומקה כאיש ציבור מנוסה, המשרה אמון ובטחון מעבר למעגל המצומצם של הקיבוץ והתנועה. חברי הקיבוץ ראו בה מנהיגה הנאבקת על המשך קיום התנועה וחיי הקיבוץ, בוחנת כל חבר במבטיה, מקשיבה ומעניקה סיוע אישי. היא היתה מעורבת בענייני היומיום, קרובה לחברים ולקשייהם, אך גם מאופקת, ולפעמים מרוחקת ואינה מסגירה את רגשותיה. ביחסים עם היודנראט התגלתה כיוזמת, החלטית, עקשנית ומעוררת הערכה ואמון. מתחת לאיפוק ולשיקול דעת חכם וקר, שאפיינו אותה, זרמה עוצמה של רגשות, וצורך בקשר אישי. יש שהיו לה ימים מקשים ומשברים אישיים עמוקים, עד כדי נפילה למשכב במשך ימים שלמים. התרחבות פעולת המחתרת בקיבוץ בבנדין, והעימותים החוזרים ונשנים של חברי דרור עם היודנראט, הפכו את הקיבוץ למוקד התנגדות המאיים על סמכות היודנראט. מולצ'דסקי ניסה לנטרל את כוחם של חברי דרור ולהעבירם תחת פיקוחו, על ידי גיוס מספר חברים מרכזיים למשטרה היהודית. בפברואר 1943 קיבלו ברוך גפטק, המדריך הצבאי של המחתרת, ושישה חברי קיבוץ נוספים, הזמנות להתייצב לשירות במשטרה, אך הם סירבו להתייצב, ופנקסי העובד שלהם הוחרמו. כיוון שעמדו בסירובם, שלח מולדצ'דסקי 10 שוטרים יהודים כדי לגייסם בכוח ולשולחם למחנה עבודה. התפתח עימות אלים בין אנשי דרור לשוטרים, שהופסק רק עם התערבותה של פרומקה, שנכחה במקום. היא חששה מבואה של המשטרה הגרמנית, ולכן השפיעה על הבחורים ללכת עם השוטרים מרצונם, אך בדרך למשטרה התעוררו תיגרות נוספות בין חברי דרור לשוטרים, בנוכחות יהודים רבים שצפו במתרחש ועודדו את חברי דרור. פרומקה חששה מהדרדרות נוספת ומהתערבות המשטרה הגרמנית, והציעה את עצמה, את הרשל שפרינגר ואת אחיו – הנהגת הקיבוץ – כבני ערובה, וכך נרגעו הרוחות. בינתיים, בעת שהותם במשטרה היהודית, נאטם בית הקיבוץ על פי הוראת מולצ'דסקי, וחברי דרור בילו את הלילה בחוץ. רעבים ורועדים מקור הם סירבו, על פי הוראת פרומקה, לקבל סיוע מהשכנים ולהיכנע ללחץ של מולצ'דסקי. הפרשה נסתיימה בנצחון מסוים של חברי דרור: מולצ'דסקי, שביקש לחסל את כוחו של הקיבוץ ולשלוח למחנות עבודה את סרבני הגיוס למשטרה, חזר בו, ופנקסי העובד הוחזרו להם.147 העימות בפרשת הגיוס למשטרה היהודית היה עימות אלים ראשון בין תנועת נוער מאורגנת ליודנראט בבנדין, עימות שנחשף מול המוני יהודים שצפו בתיגרה ונטו לצד אנשי דרור, מתוך שנאה למשטרה היהודית: תמיכה שלא חרגה מעבר למשאלות לב. מנהיגי הקיבוץ, במיוחד פרומקה, מילאו תפקיד מפשר ומתווך, מתוך השקפה שאין להחריף ללא צורך את העימות עם היודנראט, ומתוך חשש מהתערבות המשטרה הגרמנית. מעמדה התנועתי של פרומקה והקשר האישי עם מולצ'דסקי היו ודאי גורם חשוב ביכולתה להשפיע עליו לחזור בו מכוונותיו לחיסול הקיבוץ. לתפקידה המפשר והממתן היה חלק נכבד בתוצאה הסופית. לאחר הפשרה בפרשת הגיוס למשטרה נוצר סטאטוס קוו ושיתוף פעולה מסוים בין הנהגת המחתרת להנהגת היודנראט בבנדין. הנהגת הקיבוץ בבנדין המשיכה לפעול מתוך אחריות ציבורית ושיקול דעת, כדי לא להחיש את הקץ, אך גם מתוך מודעות וודאות ביחס לגורל היהודים. שתי דילמות מרכזיות עמדו בפני הנהגות התנועות מאז קיץ-סתיו 1942, משהבינו שהמציאות מחייבת תגובה: האם להתרכז בגיטו או בלחימה פרטיזנית מחוץ לתחומי היישוב היהודי, והאם להתרכז רק בלחימה באויב או לפעול גם להצלת חברים.148 הוויכוח אם להילחם בגיטו או מחוץ לגיטו הוכרע מהר מאוד, כיוון שבזגלמביה לא היתה אפשרות ריאלית לצאת לפרטיזנקה בהיקף משמעותי. הניסיונות ליצור קשר עם קבוצות פרטיזנים מהמחתרת הפולנית הסתיימו בכל המקרים במפלה צורבת: החל מניסיונו הכושל של לאון בלאט מ"הנוער הציוני" ליצור קשר עם נציג קבוצה מחתרתית פולנית – "הנשר הלבן" – בעיירה מיכוב, דרך נסיונה של פרדקה אוקסנהנדלר, מאוחר יותר, ליצור קשר עם פרטיזנקה פולנית שמפעלה בסביבות קרקוב, וסירובם המוחלט לשמוע על ארגון קבוצה יהודית. הכשלון הצורב ביותר היה מאוחר יותר, לאחר מרד גיטו ורשה וכשלון ההתגוננות בצ'נסטוכובה, כאשר מארק פולמן מדרור ניסה להעביר חברים מבנדין לפרטיזנקה בעזרת הפולני סוחא, וזה האחרון, שהתגלה אחר כך כסוכן של הגסטאפו, הביא למותם של 19 חברי הקבוצה, שנפלו במלכודת הגרמנים.149 הוויכוח על "ההגנה" או "הצלה" היה משמעותי יותר, והעסיק את הנהגות התנועות עד חיסול הגיטאות באוגוסט 1943, כיוון שבאיזור זגלמביה היו אפשרויות ההצלה זמינות יותר מאשר במקומות אחרים: היתה קיימת אפשרות מעבר לסלובקיה בעזרת מבריחי סחורות, שפעלו כאן מראשית הכיבוש, ואפשר היה להתגייס לעבודה בגרמניה באמצעות תעודות מזויפות, דרך משרד העבודה הגרמני בקרקוב. בראשית 1943 עלו על הפרק אפשרויות הצלה נוספות, שעוררו תקוות גדולות: סיכוי לחילופין בעקבות העסקה של החלפת ארצישראלים, שנקלעו לפולין, בטמפלרים תושבי ארץ-ישראל, והצלה בעזרת הדרכונים של מדינות אמריקה הלטינית. במהלך 1943 ניהל משרד החוץ הגרמני משא ומתן עם ממשלות אמריקה הלטינית ועם הממשלה הבריטית להמשך החילופין של אזרחים גרמנים, בעיקר מדרום אמריקה ומרכזה, וזה פתח אפשרויות לקניית דרכונים של מדינות אלה, שהפכו גם מקור הכנסה לקונסולים של אותן מדינות. לחץ הבקשות לדרכונים שהגיעו למשרד הארצישראלי, בז'נווה והאפשרויות החדשות שנפתחו – הולידו פעילות קדחתנית של המשרד הארצישראלי בז'נווה להשגת הדרכונים, השימוש בדרכונים זרים נראה באותם ימים כפתח הצלה ועמד ממילא בניגוד להחלטה להישאר ולארגן התגוננות במקום.150 עמדת התנועות בוויכוח "הגנה/הצלה", ובשאלה מה יהיו מוקדי הפעולה, היתה שונה בתנועות שהיו מאורגנות במסגרת "החלוץ", ובתנועת "הנוער הציוני". שתי המערכות הללו – "החלוץ", ובמרכזו "השומר הצעיר" ודרור, ותנועת "הנוער הציוני", שהשתתפה במפקדת "החלוץ" בבנדין, אך שמרה על אוטונומיה ארגונית ואופרטיבית – פעלו לאורך כל התקופה כשני ארגונים נפרדים המקיימים שיתוף פעולה ביניהם. מרכז הפעילות של "השומר הצעיר" ודרור היה בגיטו קמיונקה שבפרבר בנדין, ומרכז הפעולה של "הנוער הציוני" היה בגיטו שרודולה שבסוסנוביץ.151 במועצת "הנוער הציוני", שהתקיימה בסוסנוביץ עוד לפני ההעברה לגיטו, הוחלט על פעולת הצלה בקנה מידה רחב, מבלי להזניח לחלוטין את רעיון ההגנה.152 אנשי "השומר הצעיר" ודרור היו בוויכוח קשה ביותר עם חברי "גורדוניה", חבריהם ב"החלוץ", המשיכו לדבוק בעקשנות ברעיון המרד, ודחו כל רעיון של הצלת יחידים.153 בחודשים הראשונים של 1943, עם החמרת מצב יהודי בנדין, נראו שתי האפשרויות – המשך פעולת החילופין ורכישת דרכונים דרום-אמריקניים – כאפשרויות ממשיות, ונמשכו הניסיונות לממשן.154 בין ינואר 1943 למחצית השנייה של אפריל, במקביל להכנות לקראת הגנה, החלו חברי התנועות לשלוח לז'נווה פניות לקבלת דרכונים. כאמור, הטיפול בדרכונים בתקופה זו נתפס כעומד בסתירה בולטת להכנות למרד, ועורר חילוקי דעות בין אנשי "גורדוניה" שפעלו לקבלת דרכונים, לבין אנשי "השומר הצעיר" ודרור, שהתנגדו לדרכונים בכל תוקף.155 קבלת הדרכונים הראשונים בראשית מרץ עוררה סערה ציבורית ותנועתית, שהביאה את התנועות לכינוס אסיפות דחופות לשם הערכה מחודשת של שאלת הדרכונים ודיון בדילמה הקשה – "הצלה או הגנה". בדיון שנערך ב"גורדוניה" עלתה התפיסה, שהגנה והצלה הם מושגים סותרים, ויש לבחור בין שתי הדרכים, ובלטה טענת הדוברים, שבתנאים שאינם מאפשרים הגנה יש לנקוט בדרך של הצלה. בסופו של דבר הסתמנה פשרה, שיש להכין ניירות לכל החברים, אך להשאיר אותם בידי ההנהגה, למקרה שהחבר יהיה מבוקש על ידי הגסטאפו.156 בסוף מרץ, משעלה מספר מקבלי הדרכונים בין חברי "גורדוניה", והתברר שיש ממש בסיכוי ההצלה דרך יציאה למחנות לאזרחי חוץ לארץ, גברו עוד יותר המתח והחשדנות בין התנועות.157 בדרור וב"שומר הצעיר", נמשכה ההתנגדות לקבלת הדרכונים במהלך החודשים הללו, כיוון שלו פגעו בסיכוי ההתארגנות להגנה. במכתבים לז'נווה כתבה פרומקה במפורש:
את ההתנגדות המוחלטת ב"שומר הצעיר" מתארת ביומנה חייקה קלינגר, מהנהגת התנועה: "אנו קיללנו את כל מבצע הדרכונים בשם הסכנה האורבת בשם ההגנה, בשם עבודת ההכנה".159 על פי עדות של פעילי "השומר הצעיר" קמה סערה בין חברי דרור בעת הדיון בקיבוץ בנושא הדרכונים. "כולם תמכו בנסיעה והיה חשש שפרומקה, נציגת המרכז תקבע בלחץ חבריה עמדה הפוגעת בהכנות להגנה".160 צריך אומנם להתייחס לעדות הזו בזהירות רבה, כיוון שאין לה תימוכין במקורות של דרור, אך נראה שהיא משקפת לחצים ולבטים שהיו אצל החברים מן השורה, ולא רק בדרור. על פי אותם מקורות, נסתיימה ישיבת "החלוץ", שנערכה במחצית מרץ 1943, בהחלטה שאיפשרה להחזיק את אופציית הדרכונים פתוחה, אך לממשה רק לאחר שיקול נוסף. ההחלטה שאיפשרה קבלת דרכונים ואחזקתם בידי אנשי ההנהגה היא החלטה טיפוסית לעמדותיה ואישיותה של פרומקה, כפי שתוארה בפרקים קודמים: מנהיגה החלטית, אך נוקטת בעמדות שאינן סותמות אפשרויות לפעולה אלטרנטיבית. וכך, על אף ההתנגדות החד-משמעית בדרור וב"שומר הצעיר" לקבלת הדרכונים, שלחו חברי כל התנועות תמונות ופרטים אישיים לשווייץ, לצורך קבלת דרכונים.161 כותבת חייקה קלינגר: "פרומקה הביאה הצעה לשלוח את תצלומי הכל כדי שיהיו בידינו דרכונים לכל צרה שלא תבוא, וכן עשו, התחילו הדרכונים מגיעים אחד אחד."162 בעוד שבתנועות אחרות היו מבקשי הפספורטים שולחים את פרטיהם באופן אישי, והאחראי מטעם התנועה היה מוסיף את חתימתו, בקיבוץ דרור נהגו פרומקה והרשל לנהל את התכתובת במו ידיהם, בהתאם לאופי הריכוזי של ההנהגה של דרור, על דרכי עבודתה וסמכויותיה. פרומקה ניהלה את הקיבוץ באופן ריכוזי וסמכותי, תוך נטילת אחריות טוטאלית, ותוך חיפוש האיזון בין המאבק לקיום העקרונות שבהם האמינו ובין הדאגה האמהית לחברים, והמאמץ לחפש דרך לחיים ולהצלה. באביב 1943 החריף הקונפליקט בין המחתרת והיודנראט. שני קווי הפעולה הקיצוניים אותם נקטה המחתרת – ההכנות להגנה וניסיונות ההצלה באמצעות דרכונים – היו דפוסי תגובה אקטיביים ומוגבלים לאוכלוסייה מצומצמת. אך המתח הציבורי שעוררו הדרכונים איים על מרותו של מרין – והיה עלול לפגוע בשקט היחסי שהשתרר בזגלמביה לאחר הפסקת הגירושים, ואשר היה נחוץ כל כך למדיניות ה"עבודה תמורת הצלה" של מרין.163 בחודשים מרץ-אפריל 1943 התחזק בזגלמביה רעיון ההגנה בהשפעת האירועים בוורשה. הקשר בין ורשה לזגלמביה, ובמיוחד לבנדין, נשמר לאורך כל התקופה. מפברואר-מרץ 1943 הוא נתקיים על ידי קשריות שהבריחו אקדחים ראשונים, רימוני יד, מירשמים להכנת פצצות, תוכניות פעולה ותוכניות להקמת בונקרים, וכתובות קשר עם פרטיזנים באיזור. פעילות זו איפשרה לראשונה הכנות מעשיות לקראת המרד.164 הסיוע מוורשה הגיע לבנדין בתקופת שפל של מימוש רעיון ההגנה, כאשר הדביקות של אנשי "השומר הצעיר" ודרור בהכנות להתגוננות היתה יותר ביטוי אידיאולוגי מאשר תגובה מעשית למציאות.165 בעניין הדרכונים חל כנראה שינוי במצב לקראת סוף אפריל, והמתח והחשדנות בין התנועות נחלשו, לאחר שכמה מחברי "גורדוניה" ויתרו על דרכוניהם, ונקבעה ועדה משותפת של נציגי התנועות לטיפול בבקשות. הוועדה שמה לה למטרה לעשות סדר בהגשת הבקשות, ולמנוע אי אמון: "דעתנו היא לתמוך בך ביחס לדרכה אך ורק על פי דעת ועדה שנטלה על עצמה את כל הדאגה והנטל בעבור המשפחה" – כותבים מבנדין בסוף אפריל. בהמשך מוזכרים נציגי התנועות השותפים בוועדה, ויש הבטחה ליחס שווה לכל התנועות. המכתב חתום ביד פרומקה פלוט ניצקה וצבי ברנדס, שניהם פעילי הגנה, שסירבו להינצל בעצמם.166 בסוף אפריל החלו להגיע הידיעות הראשונות על מרד גטו ורשה, והן חיזקו אצל החברים את השאיפה למרד, מצד אחד, ואת הרצון שיהיה מי שיינצל ויספר מה שקרה, מצד שני. אז נתרבו הטענות על כך שהדרכונים אינם מגיעים.167 במכתב מ- 9 ביוני 1943 מתאוננת פרומקה, שמתוך 80 פניות, "ענה צילומק לשבע בלבד", כלומר נשלחו עד אז תמונות ופרטים של 80 איש, ונתקבלו רק 7 דרכונים. למרות האכזבה מהטיפול בנושא זה שולחת פרומקה באותו מכתב תמונות של שתי חברות נוספת.168 בעקבות הידיעות על מרד גיטו ורשה הוחלט בבנדין לשלוח את רניה קוקילקה מקיבוץ דרור לוורשה, כדי להעביר כסף עבור הלוחמים ולעמוד מקרוב על המתרחש. הידיעות הקשות שהביאה רניה לבנדין בשובה מוורשה זעזעו את אנשי המחתרת בזגלמביה, ועוררו אותם להעלות את המרד לדרגה גבוהה נוספת, ולהמשיך את מעשה החברים בוורשה. המרד בוורשה לא שינה את עמדתן הבסיסית של התנועות אלא חיזק בכל תנועה את הקו שבו נקטה. אנשי " "השומר הצעיר" " ודרור הגבירו את ההכנות למרד, ואילו אנשי "הנוער הציוני" החלו בפעולות ממשיות של הצלה. עמדת ההנהגה בוורשה היתה שונה מזו של ההנהגה בבנדין. מנהיגי הארגון היהודי הלוחם ששרדו אחרי המרד בוורשה סברו, כי אין מקום לחזור בזגלמביה על מרד. בעדותה בוועידת הקיבוץ המאוחד ב- 1946, העידה צביה לובטקין על ההנחיה שניתנה לאנשי צ'נסטוכובה ובנדין באותם ימים: "מאחר שמרד זה הסתיים כפי שהסתיים מוטב שתצאו היערה לפרטיזנים ועל ידי כך תוכלו להרוג יותר גרמנים ולהציל יותר יהודים". שינוי אוריינטצית ההגנה והחזרה לדרך של יציאה לפרטיזנים נובעים משיקולים חדשים – שילוב של פעולה צבאית וניסיונות הצלה. ביטוי לתגובה הקשה של אנשי בנדין להוראות מוורשה אפשר למצוא ביומן של חייקה קלינגר מ- 1943: לדבריה, יצחק וצביה היו מיואשים מאוד, שינו את דעתם ביחס לערך ההגנה וזו היתה מהלומת אכזרית עבור החברים בבנדין. ואכן, לפחות חלק מחברי המחתרת סירבו לחיות בצל תהילת ורשה וביקשו להגשים את המרד שלהם, ולכן לא נענו להוראה מוורשה.169 בקיבוץ דרור שרר מצב רוח קשה, על רקע הידיעות הסותרות ואי הבהירות בקשר לגורלם של אנטק, צביה וחנצ'ה בוורשה. בעיקר חששו לפרומקה, מנהיגת הקיבוץ, שבריאותה היתה רופפת, וניסו להעלים ממנה את דבר נפילת חנצ'ה אחותה. משנודע לפרומקה על מות אחותה, האשימה עצמה, "והתהלכה בלי להוציא הגה מפיה, ופתאום היתה פורצת בבכי קורע לבב". פרומקה ראתה עצמה אחראית לגורל אחותה הצעירה, ליוותה אותה, גוננה עליה ותמכה בה בימים הקשים ביותר בוורשה ובבנדין. עתה התמוטטה נפשית. למרות הכאב על החברים שנפלו, היו חברי דרור גאים בעמידת חבריהם בוורשה, והמשיכו לקחת חלק פעיל בהתארגנות המחודשת לקראת ההגנה בבנדין. פרומקה עצמה, למרות המשבר הנפשי, חידשה את פעילותה להשגת כספים ורכישת נשק וציוד לצורכי הגנה.170 ב- 19 ביוני 1943 נעצרו מרין, ראש היודנראט בזגלמביה, ואחיו והועברו עם 34 בעלי דרכונים זרים לאושוויץ, במקום למחנה נתיבי חוץ לארץ.171 שילוח קבוצת בעלי הדרכונים לאושוויץ, וחידוש הגירושים ב- 22 ביוני, הביאו לשינוי ביחס התנועות לשאלת הדרכונים. הם אומנם המשיכו לשלוח פרטים ובקשות, אך הספקות ביחס לערכם של הדרכונים גברו, ובראשית יולי התייאשו הנהגות התנועות מן הדרכונים כליל.172 ב- 22 ביוני התחדש הגירוש מהגיטאות בבנדין ובסוסנוביץ. רוב הקורבנות שגורשו לאושוויץ או נרצחו במקום היו מקמיונקה – גיטו יהודי בנדין. למרות הסימנים המקדימים הפתיע הגירוש את המחתרת, שהיו לה כבר מספר בונקרים מוכנים, למעלה מ- 15 אקדחים, מספר רימונים ופצצות תוצרת בית, ואמצעי הצתה. גם התאים היו מאורגנים לפי "חמישיות" תנועתיות, אלא שהפקודה היחידה שהיתה קיימת ערב הגירוש היתה, שאין מתייצבים במקרה של גירוש. כל הוראה אופרטיבית אחרת לא ניתנה, שכן המחתרת טרם החליטה בשלב זה האם תוציא לפועל את פעולת ההתגוננות ומתי. התגובה של הנהגות דרור ו"השומר הצעיר" לגירוש היתה, שכולם חייבים למצוא מסתור בבונקרים, מלבד – תעודות העובד בבית המלאכה של רוזנר, ה"שופ" הגדול ביותר, שהיה כפוף ישירות לארגון כלכלי של הס"ס, ארגון-שמלט. כלומר, הם סברו שמדובר בגירוש סלקטיבי נוסף, שבו העובדים ב"שופ" של רוזנר יהיו מוגנים מן הגירוש, כמו בגירושים קודמים. ההפתעה היתה גדולה, כאשר הסתבר שאפילו לתעודות העובד ב"שופ" של רוזנר לא היה הפעם כל ערך, וחברים מרכזיים נשלחו לאושוויץ.173 פרומקה קיבלה על עצמה אחריות אישית לאסון. היא נתפסה ליאוש ונכנסה למשבר איש עמוק. רגש האחריות הטוטאלית שלה לחייו של כל חבר ואי יכולתה להתחלק באחריות ובאסון הביאו אותה להתמוטטות מוחלטת. כותבת רניה:
כיוון שמצבה האישי של פרומקה החמיר מאוד, עמד הקיבוץ על סף התמוטטות:
אנשי המחתרת לא הגיבו בפעולת התנגדות גם כאשר נוכחו בגודל האסון. שוב עלו הנימוקים הישנים והמכריעים: אין די נשק, אין אמצעים, עוד לא הגיע הזמן. אווירת האבל והיאוש שירדה על שרידי הגיטאות, אחזה גם בחברי התנועות. גירוש בעלי הדרכונים לאושוויץ וסתימת הגולל על סיכוי ההצלה באמצעות דרכונים; חיסולו של מרין, ראש היודנראט; אובדן תקוות ההישרדות באמצעות עבודה, וגירוש חברים מרכזיים, וביניהם האחים שפרינגר מדרור והאחיות פסחזון מ" "השומר הצעיר" " – כל אלו השפיעו קשה על הנהגות התנועות, ובעיקר על פרומקה, שלא התאוששה עדיין מהידיעה על מותה של חנצ'ה."משך ימים התהלכנו כמתים" – מתארת חייקה קלינגר את אווירת הדכאון.176 גירוש יוני וסילוקו של מרין יצרו בבנדין ובסוסנוביץ מצב חדש. כראש יודנראט מונה וובק סמיטאנה, מי שהיה בוגר "הנוער הציוני" וידידו של קוז'וך, ראש מחלקת הנוער לשעבר ביודנראט וממנהיגי המחתרת. היודנראט החדש התקרב למחתרת, היה מוכן לסייע לאנשיה במידה ידועה. נוצרה הזדמנות למחתרת החלוצית לתפוס עמדת מנהיגות ממש. אלא שכאמור, הנהגת המחתרת היתה נתונה במשבר קשה.177 מה עלה בגורל שליחות הקשר של פרומקה אל מחוץ לגבולות פולין? במשך חודשים היא שימשה איש הקשר בין התנועות בפולין לארץ-ישראל. ככל שהחמיר המצב בפולין עלתה חשיבותה של בנדין כצומת הקשר אל מחוץ לגבולות, ולפרומקה היה חלק חשוב ביותר בקיום קשר זה. בין החודשים ינואר-יולי 1943 שלחה פרומקה מבנדין למעלה מ- 30 מכתבים, ובהם דיווחים על המצב בגיטאות שנותרו, על מצב התנועה בכלל, ועל ורשה בפרט.178 היא דיווחה במכתביה על הצלחת מרד ינואר, על האקציות בוורשה ועל מרד אפריל. היא דיווחה על מותה של חנצ'ה ועל המשך פעילותם של אנטק וצביה בצד הארי בוורשה. במשך כל חודשי שהותה בבנדין דיווחה באופן שוטף גם על מצב התנועה בבנדין ועל הגירושים בזגלמביה. בצד הטיפול בנושא הדרכונים והדיווח על הנעשה בפולין אנו מוצאים במכתביה פניות חוזרות ונשנות לעזרה. במכתביה לסלובקיה, לקושטא ולז'נווה סיפרה על מאבקה הנואש של התנועה בימי הגירושים, בעיקר בוורשה ובבנדין, על שלב ההתארגנות למרד, ועל המרד עצמו. פרומקה היתה מוקד הקשר, מי שידעה והכירה יותר מאחרים את נפתוליהן של התנועות החלוציות ומאבקיהן. ביומנה כותבת חייקה קלינגר על פרומקה: "וכי מי ייטיב כל כך לספר עלינו... מי ידע כמוה תולדותיהם וגורלותיהם של גלילות שונים. בכל רחבי פולין נדדה בכל קהילות היהודים."179 השליחות אל מחוץ לגבולות פולין עוררה אצל פרומקה לבטים אישיים קשים, כיוון שהיתה כרוכה בנטישת החברים בעת ההכנות למרד, ובהצלה אישית. עיון במכתביה מהחודשים ינואר-מרץ 1943 מלמד על הלחץ של המרכז בוורשה כי תצא לשליחות זו, ועל לבטיה עד שקיבלה את הכרעת המרכז. בינואר 1943 היא כותבת אל נתן שוואלב, נציג "החלוץ" בז'נווה:
במרכז "החלוץ" בוורשה החליטו שעל פרומקה וטוסיה לעלות ארצה, כדי למסור על מה שאירע בפולין, והיציאה מפולין חייבה עזרה מהארץ באמצעות נתן. כעבור 10 ימים שוב כותבת פרומקה לנתן שוואלב:
פרומקה המשיכה בבירור המעשי של אפשרויות העלייה, וציינה במפורש את האפשרות לצרף אותה לעיסקת החליפין. עבר שבוע והיא שלחה לנתן מכתב נוסף:
שוב מדגישה פרומקה את לחצה של צביה, שתנסה לצאת, וכותבת במפורש על היענותה ללחץ זה. אך ללא עזרה בסידור סרטיפיקט לא תוכל לצאת. במכתב לנתן שוואלב ממרץ 1943 כותבת פרומקה בנימה של ביקורת, שעבר כמעט חודש מאז שלחה את תמונתה, וטרם קיבלה תשובה ממשית, כלומר דרכון. היא מדגישה את דרישתה המפורשת של צביה לובטקין, שתצא למרות ההתנגדות העקרונית בדרור להצלה בעזרת דרכונים משווייץ.183 במכתב לנתן שוואלב כעבור שלושה ימים היא מבטאת בחריפות את המתח בין עקרונות תנועת דרור, שהתנגדה להצלה על ידי דרכונים ונאחזה בהכנות להגנה, ובין הכנותיה המעשיות לקראת יציאה מפולין. היא פותחת בציון העובדה, שאנשי דרור מעדיפים את ההגנה על הדרכונים שמקבלים אנשי "גורדוניה", וכותבת בהמשך: "אתמול חגגנו בחוג מצומצם את יום הולדתי ה- 28." הכוונה למסור בדרך זו את תאריך הולדתה, לצורך הכנת הדרכון. ובסוף המכתב: "לבקשתך שלחתי לפני זמן מה את תמונתי, מאחר שרק אני מקיימת יחסים טובים יותר עם דרכה [דרכון] וזאת בהתאם לדרישת צביה."184 כעבור שבועיים חוזרת פרומקה ומדגישה במכתב לנתן, שהיא נאותה לטפל בקבלת דרכון בלחץ התנועה: "כפי הידוע לך הייתי ברוגז עם דרכה עבורי, אבל כל קרובי אלצו אותי לבסוף להשלים איתה."185 היא לא רצתה, אם כן, לקבל על עצמה את השליחות ולצאת מפולין, אך בלחץ החברים נעתרה והסכימה לקבל את הדין ולצאת לשליחות. המכתבים מלמדים על מאמצים גדולים שעשתה כדי לממש את יציאתה, למרות הקושי, אך מאמציה לא נשאו פרי, והדרכון עבורה לא הגיע. העדויות מבליטות פן אחר של הפרשה. נראה שהשליחות לא יצאה לפועל לא רק מסיבות חיצוניות, אלא גם מסיבות הקשורות בהחלטות של פרומקה עצמה. נראה שהכרעתה האישית לקבל על עצמה את השליחות ולצאת לא היתה שלמה וחד-משמעית, כפי שלמדנו ממכתביה. על פי דברי העדות, דחתה פרומקה בפברואר 1943 את הדרישה והלחץ של החברים בוורשה ובבנדין. רניה קוקילקה, קשרית דרור בבנדין, כותבת:
את הפער בין עמדתה של פרומקה במכתביה ובין העדויות אפשר להסביר אולי בכך, שהעדות נמסרה לאחר עמידת הגבורה של פרומקה בבונקר בבנדין, והרושם שהותירה. בפברואר 1943 הזדמנה, כנראה, אפשרות חד-פעמית להוציא מוורשה אדם לחוץ לארץ. חנצ'ה פלוטניצקה, ששהתה אותו זמן עם אחותה בבנדין, נקראה לוורשה בדחיפות לשליחות זו. היא נורתה בניסיונה לצאת מוורשה באפריל 1943.187 בעובדה שחנצ'ה נקראה לוורשה לאותה שליחות, שנועדה קודם לפרומקה, יש אולי רמז נוסף להכרעה של פרומקה שלא לצאת לשליחות. ב- 17 ביולי 1943 הגיע לבנדין שליח מטעם נציגי התנועות בוועד ההצלה בקושטא, ובידיו 50 אלף מארק ומכתב אל חברי "החלוץ" מאת נציגי התנועות בארץ-ישראל. בואו של השליח עורר רגשות מעורבים. מצד אחד תחושה של התגשמות ציפיות ישנות, ומצד שני הרגשת מרירות וכעס. פרומקה דחתה בכל תוקף את ההצעה להצלה אישית, שהביא עמו השליח, שאיחר לבוא, כדבריה, והעבירה באמצעותו מכתב מפורט על תהליך ההשמדה של יהודלי פולין, כפי שראתה במו עיניה.188 "שנים חלמנו למצוא הזדמנות לספר לכם על חיינו ומלחמתנו", כתבה, וסיפרה בתמצית על הפעילות החינוכית, על ימי הפריחה של התנועות החלוציות עד ראשית הרצח, על רצח קהילות ישראל בפולין שראתה במו עיניה, ועל המרד היהודי בגיטו ורשה. בדיווחה על זגלמביה הזכירה את הגירושים הקרבים, את פעילות הדרכונים שנכשלה, ואת חיפושי הדרך להונגריה ובקשת העזרה. הטון היה פסימי מאוד. תוכנית ההגנה בבנדין לא נזכרה כלל. זה היה המכתב האחרון של פרומקה, ובו גם תשובה סופית ללבטים אישיים, שנמשכו זמן רב. ערב המרד בבנדין החליטה פרומקה לדחות את ההצעה לצאת מפולין, והעבירה את עדותה בכתב על חיסול קהילות פולין. עדות זו הפכה תוך שבועיים לצוואה.189
לחלקים נוספים של המאמר: הערות שוליים:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
