שלבי חינוכי: התלמוד תורה

התלמוד תורה היה המוסד החינוכי הגדול והותיק ביותר בעיר. ראשיתו במאה ה- 16 בתור הזהב של היהדות השאלוניקאית, היא המאה הראשונה לבוא גולי ספרד אל העיר. בתחילה היו הגולים מאורגנים קהילות קהילות לפי מוצא הערים והארצות שמהן גורשו. קהילה קהילה ומוסדותיה המנהליים, הדתיים והחינוכיים. אך מוסד אחד היה משותף לכל הקהילות, הוא התלמוד תורה. וכך כותב הפוסק הגדול ומנהיג הדור רשד"ם (רבי שמואל די-מדינה): "כי ידוע ונגלה לעין כל שקדושת חברת ת"ת יע"א אשר בשאלוניקי בגלות הזה לא נשמע מקום מקודש ממנו מרוב יתומים ובני עניים, הבל פיהם מתינוקות נקיים מחטא, בכמות ובאיכות קדושת הבית הנ"ל אין למעלה".

בכל התקופות שימש התלמוד-תורה אספקלריה לרמתה הרוחנית של הקהילה. היו תקופות ובו הורו גדולים בתורה, במוסר, בפילוסופיה ובמדעים. והיו תקופות וביחוד במאה ה- 17 וה- 18 שבהן ירדה רמתו הרוחנית של המוסד, נצטמצמו מקצועות ההוראה ורק יחידי סגולה המשיכו את שלשלת הרבנות המזהירה.

בת"ת היו במאה ה- 16 ואילך שתי דרגות: דרגה ראשונה לילדים לומדי קריאה, כתיבה ולימודי קודש, ודרגה שניה לבחורים שהכינו את עצמם להוראה ולרבנות. אלה נקראו בשם "מעיינים". וכה דברי מהרשד"ם: "ישיבה נקראת מקום שכבר התלמידים היו בגדר מעיינים קצת לפחות ומבינים מעצמם וגם מה שמחדש להם הרב כשחוזר להם הדבר שנים או שלושה פעמים די והותר" (יו"ד ר"י).

בהתאם לכך, לפי עדות אבי ז"ל, היו חדרי הלימוד מחולקים לשנים: לילדים בקומה הראשונה ול"מעיינים" בקומה השניה. אלה היו רגילים לשבת מסביב לשולחנות, לכן נקראה הקומה הזאת בשם "לה מיזה" לאמור: השולחן.

מעניין לציין: אחד החכמים שחי במחצית השניה של המאה ה- 18, הרב יצחק בר אברהם מולכו, בדברו על חינוך הבנים מזהיר את ההורים: "וכן אם רואה אדם שאין בנו מוצלח בתורה כל כך מצוה עליו ללמדו אומנות בנערותו כדי שיהא מוצלח בעסקיו ויחזיק ביד לומדי התורה וישמור מצותיו וחוקותיו כפי מה שיכול לשמור ולא יקויים בו: עם נבל ולא חכם. כמו שראיתי כמה בוערים בעם שרואין שאין בניהם מוצלחים בתורה ומניחים אותם בבית הספר בהבטחות של הבל שמא יוכל ללמוד, והם גדלים בנבלותם. וכיון שהם גדולים ניכר בהם טפשותם ושאינם בני תורה ונשארים קרח מכאן ומכאן ומבלים ימיהם בחרפה ובושה ואינם יכולים לעבוד עבודתם שלימה בשמחה ובטוב לבב².

במאה ה- 19 חלו שנויים ניכרים בארגונו של הת"ת ובשיטות ההוראה והחינוך בהשפעת הגורמים דלהלן: הרחבת רשת בתי הספר, פרטיים וציבוריים וביחוד יסוד בתי הספר של הח' כל ישראל חברים (אליאנס) מפריז. בתי ספר אלה נוסדו ביזמתם של בעלי הבנקים, רופאים ונכבדי הקהילה ובהשתתפותם הפעילה של רבים צעירים שהיו להם קשרים עם חכמי ההשלה היהודים באירופה המערבית וביחוד עם משכילי איטליה מחוגם של שד"ל ותלמידיו. בת"ת נתקבל כמנהל המשכיל האיטלקי ר' משה אוטולינגי איש ליוורנו (מת בשנת 1900).

בזמן כהונתו הונהגו ריפורמות חשובות בת"ת. הוחלפו לאט לאט ה"מלמדים" במורים צעירים משכילים שהיו בקיאים בעברית ואומנו להוראה על ידי קורסים מיוחדים שנוהלו על ידי אוטולנגי. בסוף המאה ה- 19 טרם נגמר התהליך הממושך של חילוף המשמרות. בת"ת לימדו "חכמים" קשישים לבושים בגדים מסורתיים הג'ובין והאנטרי, ומאידך מורים צעירים לבושים בגדים אירופיים וחבושים תרבושים.

גם בשיטות הלימוד היו הבדלים ניכרים בין ה"חכמים" לבין המורים המתקדמים. הללו המשיכו להורות את התנ"ך בלווי טעמים ובתרגום לשפה המדוברת "יהודית-ספרדית" והללו התחילו בלימוד לפי השיטה עברית בעברית ולפי ספרו של ר' דוד ילין "לפי הטף".

שידוד המערכת בחינוך הגיע לידי סיומו עם מינויו (בשנת 1908) של הפדגוג הדגול ר' יצחק אפשטיין כמנהל ת"ת.

בהכנסי כתלמיד בתלמוד התורה חל בעיצומו תהליך התחדשותו כשישן וחדש עוד שימשו בערבוביה.

הבנין שנקלעתי בו היה שונה מהחדרים החשוכים הפרטיים או עזרות הנשים שהיינו רגילים בלמדנו ב"חברה". זה היה בנין רב-מידות, בעל שתי קומות ומחולק לשלושה אגפים. אגף אגף ומסדרונותיו, כתותיו וחצרותיו. כל אגף נקרא על שם אחד מסגני המנהל של המוסד המשותף. וכך קראו להם: לה פארטי ("האגף") של ח' מושון (משה) נסים, לה פארטי די יעקב כהן, לה פארטי די ח' יעקב מאטאראסו.

במרכז שלושת האגפים היה בית הכנסת הגדול שבעיר בשם "תלמוד תורה הגדול". בנין הדור, מצופה שיש, רחב-מידות ששימש נוסף ל- 36 בתי הכנסיות הגדולים שבעיר, כבית כנסת מרכזי, ובו התקיימו כל האירועים החשובים ביותר של הקהילה.

בנין בית הספר על כל אגפיו היה נמצא בחלק המרכזי של היישוב היהודי בעיר, ובקרבת המוסדות הרוחניים והמנהליים של הקהילה.

ממול אחד האגפים היה מתנוסס בית מידות ששימש מקום למוסדות המנהליים של הקהילה: לשכת הרב הראשי, חדרי הנהגת העדה (קונסיליו ז'יניראל) וועדותיה השונות ובתי הדין הרבניים.

האגף השני היה סמוך לבית הכנסת סיציליה ישן שקראו לו "איל קהל דילוס פישקאדוריס" (בית הכנסת של הדייגים), בו היו מתכנסים לעיתים הדייגים החסונים לאסיפותיהם, וכן במקרה של סכסוכים או תביעות "חזקה" היו מגישים שם את טענותיהם לפי רבנים שהיו בקיאים בעניניהם והיו מקובלים עליהם.

סמוך לבית כנסת זה היה ה"מידאן די לובין", רחבה גדולה מוקפת חנויות שבמרכזה המרפאות הכלליות של החברה, "עץ החיים" שהיתה קיימת מאות בשנים בעיר. מה"מידאן" הסתעפו סמטאות צרות שהיו מקשרות אותו עם מרכזי המסחר הגדולים. סמוך ל"מידאן" היה השוק הגדול לצרכי אוכל.

האגף השלישי היה סמוך לבתי כנסת עתיקים, ביניהם בית הכנסת של האשכנזים שבהם התפללו צאצאי משפחות אשכנזיות שנטמעו במשך הדורות במשפחות הספרדיות. "אשכנזיותם" היתה ניכרת בתפילותיהם בימים נוראים בנוסח אשכנז. סמוך לבית הכנסת היה ביתו הפרטי של רב העיר ובמרחק ממנו בקצה הרחוב היתה חצר קטנה, מסביב לה חדרים קטנים ששימשו כבתי סוהר מטעם הקהילה לעבריינים. בחצר זו היה גם בית המדרש שבו למדו בקביעות תלמידי חכמים שהיו נקראים "עשרה בטלנים" שבזכותם, לפי המסורת, קיימת העיר.

סביבה שופעת חיים זו היוותה גורם חשוב בחיינו היום-יומיים. אחרי שהיינו כלואים שעות רבות בבית הספר, היינו יוצאים למרחב, לסביבה עתירת חיים. לפעמים היינו נהנים למראה פמלית הרב היוצאת מבנין הקהילה. בראשם צועד החכם באשי (הרב הראשי), חר"בי יעקובג'י (יעקב) קובו אהוב העם כשהוא מלווה ע"י נכבדי העדה הלבושים הדר, מהם חבושים בתרבושיהם האדומים ומהם בכובעים האירופיים הנוקשים. לפעמים היינו עוברים על יד הרבנים כשהם יוצאים מבתי הדין והיינו עומדים להסתכל בפניהם המאירות, בזקניהם הלבנים, עטופים גלימות (ה"ביניש") רחבות השרוולים ועטורים במצנפת המיוחדת "הבוניטי". היינו ניגשים בהדרת כבוד לנשק את ידיהם והיינו זוכים להנחת ידיהם על ראשינו ולברכה: "יברכך ה' וישמרך". בדרכנו הבית היינו סרים אל השוק הגדול כדי להזין את עינינו בשפע המזונות, בעושר מיניהם ובשלל גוניהם, להאזין בניגוניהם של המכריזים על סחורותיהם כשהם עומדים מלאי עבודה מאחורי דלפקיהם. יש שהיינו נכנסים ל"קהל דילה פלאסה" (בית הכנסת של השוק) בזמן תפילת המנחה, כשהיה סואן מהמוני חנוונים ואנשי המעשה שנתפנו לרגע קט לתפילה חטופה. אם הפרוטה היתה מצויה בכיסנו היינו ניגשים אל טיאו (הדוד) אליהו לקנות דברי מתיקה עשויים משומשומים הערוכים בטוב טעם על הדלפק. טיאו אליהו היה מכריז בניגון ערב על סחורתו בחורזים ששעשעו אותנו מאד. כשהיינו ניגשים אליו היה מקבל את פנינו בברכותיו. ידע לברך כל קונה בברכה מיוחדת. אם היה תלמיד מ"תלמוד תורה" היה פותח בעברית צחה: "ברוך אתה בבואך בני! בכמה? בחמש פרוטות? קח ואוסיף לך נתח "מוסף". והיה מוסיף: "המוסף" בגלל היותך בחור טוב, ומדבר בלשון הקודש".

אם הקונה היתה עלמה שיצאה מעבודתה בבית החרושת לטבק היה טיאו אליהו מברכה: "נוב'יה קי טי ב'יאה, קון און נוב'ייו באבאג'קו". לאמור: "תזכי לחתן חסון", והקונה היתה מסמיקה מרוב נחת. אמרו עליו שהוא יודע ספר, היה לפרקים עובר לפני התיבה בק"ק איבורה ותפילתו הלהיבה את קהל המתפללים.

כל הפגישות הללו היו גורמות לנו חוויות עמוקות. הן השפיעו השפעה עצומה על עיצוב אופיינו והתערותנו בחיים הציבוריים.

בסביבה סואנת זו יצאה דופן שכונה אחת – המונסטיריו (המנזר) היווני שהיה ממול אחד האגפים של "התלמוד תורה". אינני יודע כיצד נקלעה שכונה זרה זו, הסגורה כמין גיטו בלב הישוב היהודי?

היא היתה בנויה מתחת למפלס הרחוב כשהיא מוקפת גדרות וחצויה סמטאות צרות כשבמרכזה כנסיה. אל השכונה היו נכנסים דרך מבוא ארוך ומשופע, מרופד אבנים גדולות. אנו הקטנים פחדנו לרדת אל עולם אפוף מסתרים זה. בכלל, היה תוקף אותנו פחד סמוי, למראה "גלח" (כומר) לבוש שחורים או נזירה. חששנו שמא יתפסונו ויעבירונו על דתנו. אמנם, בפגישתנו עם ילדים בעיקר יווניים היינו מרגישים כלפיהם רגש של עליונות. ילדים יהודים שגרו בשכונות הסמוכות להם היו מתגוששים איתם ויוצאים איתם לקרב באבנים ובמקלות, אגב צעקות ודברי גידופים: "גריגו גרישאדו, טורקו מאלוגראדו, ג'ידיו לה ג'ויה דיל דיו", לאמור: יווני משומן (מחזיר), תורכי שימות בדמי ימיו, יהודי פנינת אלוהים".

האגף שלמדתי בו, אגף ח' מושון (משה) ניסים, מסדרונותיו היו ארוכים. בחדריו וברהיטיו ניכר תהליך ההתחדשות של בית האולפנה. ישן וחדש שימשו בערבוביה. חדריו, מהם גדולים ומאורכים ומהם קטנים וחשוכים, מהם מרוהטים בספסלים רגילים דו-מושביים ומהם, ביחוד בכיתות היסוד, בשולחנות ובספסלים ארוכים.

מכל חדרי הלימוד עורר תשומת לבנו חדר אחד יוצא דופן, חדרו של ה"מלמד" ח' אברהם ן' ארדוט. הוא הזכיר לנו את "החברה" ("החדר") הישן שממנו לוקחנו. בחדר היה ספה, שלחן קטן ועליו כלי בישול אחדים וכן שלחן ארוך וספסלים לארכו. על חכם אברהם סיפרו רבות. אמרו עליו כי הוא מרבה לטייל בגאיות ובשדות שבסביבות העיר. למרות אדיקותו היה איש משכיל, ידע צרפתית ואף אחז בקולמוס-סופרים וחיבר ספר בתולדות ישראל. הוא לימד בעיקר לגדולים משניות ותלמוד. היה בעל מזג טוב. אך לפעמים היתה תוקפת אותו מרה שחורה, היה מטיל מרה על התלמידים ואף בשעת רוגזו היה זורק כלפיהם את סנדליו. אמרו עליו שפרש מביתו וחי בחדרו ב"תלמוד תורה". למרות קפדנותו אהבנוהו בגלל רוחב ליבו ושיחותיו המענינות.

מכל חדרי תלמוד התורה זכורה לי היטב החצר המרווחת. חויה זו נשארה בי לא רק בגלל שעות ההפסקה מלמודים שבהן ניתן פורקן למאויינו, אלא גם בגלל אירועים וטקסים שהתחוללו בה ואשר היו עושים עלינו רושם כביר. בחצר היינו מתאספים ערב ערב, אחרי גמר הלימודים כדי להתפלל בצוותא מנחה ומעריב. בימי הקיץ החמים שהוכרו כימי חופש מלימודים, אך לא חופש מבית הספר, היינו יושבים בחצר כשיריעות של בד שימשו לנו מחסה מקרני השמש.

ח' יעקב ברוך "מלמד" זקן ונשוא פנים ניצח על הקריאה בספר תהילים, ושינן לנו את פרשת השבוע בטעמיה. הוא היה אביו של המורה ברוך בן יעקב, צעיר משכיל, יפה תואר ששימש גם הוא בהוראה בת"ת. ברבות השנים נהנינו מהרצאותיו המאלפות, מספריו וכן מהדרכתו באגודות שיסדנו.

חצר בית הספר היתה קשורה גם בחויות עמוקות אחרות, כגון: ברעידות האדמה שהיו פוקדות את העיר לעתים או בהתפרצות מחלת החולירע. במקרים אלה היינו מתכנסים בחצר בצילן של יריעות בד וממשיכים בצוותא את לימודינו.

מהחצר המרווחת זכורה לי היטב פינה מיוחדת בגדר שהפרידה בין ביה"ס מהחצר הגדולה של בית הכנסת הגדול "תלמוד תורה". בקרן זוית צמחה גפן מודלה על גבי סכך הנשען על קלונסאות. בימי הקיץ היו משתלשלים מהזמורות אשכולות ענבים גדולים שעוררו תמיד את התפעלותנו והזכירו לנו את אשכול הענבים שנישא על ידי המרגלים "במוט בשנים". בקיר סמוך לגפן, היתה נתונה אבן שיש ובה היה חרות שמו של בעל הגפן ותאריך נטיעתה. הגפן טופחה בידי "טיאו" (הדוד) אליהו, שמש תלמוד התורה. איש קטן קומה, לבוש מכנסים שחורים רחבים כשכפתן צר הדוק לחלק גופו העליון ואבנט רחב ססגוני מהדק את מותניו. האיש היה זריז בהליכותיו, הטיל מורא בתלמידים, עיניו היו צופיות בכל הליכות הבית ואהב לשמש תלמידי חכמים. לא העזנו לגשת לגפן ועל אחת כמה וכמה לאשכולותיה.

בגאוה מיוחדת הייתי מספר לחברי כיצד היה מכבד טיאו אליהו את רב העיר ואת פמלייתו בענביו המשובחים. אף התפארתי לפני חברי הקטנים שזכיתי גם אני לטעום מהם. וכל זה בא לי בזכות סבי. בימי הקיץ החמים וביחוד בימי חמישי בשבוע הייתי מלווה את סבי הזקן אל חצר בית הכנסת המרווחת של תלמוד תורה הגדול. בין הערבים היו רגילים להתכנס בה הרב הראשי ח"ר יעקובג'י קובו וחבר הדיינים כדי לדון בסדרי בתי הדין ובעניני הקהילה. טיאו אליהו היה מגיש לנאספים הנכבדים שורביט (משרת שזיפים וצימוקים) ואשכולות ענבים מפרי גפנו. הייתי יושב בצל הגפן המודלה והייתי זוכה גם באשכול. באותה שעה הייתי מהרהר בכרם ידידו של הנביא (ישעיהו) "בקרן בן שמן", באותו פרק ז' שהיינו רגילים לקראו בשבתות בניגון ערב לאוזן.

^{הערות שוליים:}

2. בספר "ארחות יושר" והם "דברי מוסר ודברי אגדה", נדפס בשאלוניקי בשנת תקכ"ט, יצא לאור במהדורה חדשה בשנת תשל"ה.