גם בדבר כה "אינטימי" כמו לבושו של אדם היתה המאה הי"ט תקופת מעבר לצורות לבוש חדשות שחדרו והשתרשו תוך המאה ובעיני זרים נראו כ"תלבושת לאומית" מדורי דורות. יתר על כן: "תודעה" זו התפתחה גם בקרב בני הארץ עצמם שחשבו כי בגדים שהם לובשים הנם מקדמת דנא וכלל לא שערו שאחדים מהם אומצו על ידי הוריהם או לכל היותר הורי הוריהם בראשיתה ובאמצעה של המאה התשע עשרה. ובאמת מי יכול להעלות כיום על הדעת כי בגדים כה ספציפיים "לאומיים" של ערביאי הארץ כמו קומבז – קפתן הפסים שזקני הפלחים עוד מהלכים בו או סירוול (שירוואל), הם המכנסיים הרחבים כל כך בחלקם העליון בירכיים וצרכים ומהדקים את הגוף מתחת לברך, הם למעשה מחידושי המאה התשע עשרה. הלא ספני יפו בעלותם במכנסיים שחורים אלה על סיפון אנייה לקבל את נוסעיה נראו לכל הבאים כחלק עיקרי מהנוף המתגלה יחד עם השוניות השומרות על המעבר לחוף.

למי שראה אחר כך בסופה של המאה את גגות הרעפים ההולכים ומתרבים בקו האופק של העיר כלל לא העלה על הדעת כי "הברידג'ים השחורים" של תושבי יפו הקדימו בדור או בשנים בלבד את הרעפים האדומים של גגות העיר, מהרבה בחינות היו מעיל הקומבז והמכנסיים הרחבים "בגדי מעבר" של המאה התשע עשרה, מעבר מלבוש מסורתי לבגד אירופי שהתחיל להתפשט בערים הגדולות כבר ברבע האחרון של המאה שאנו עוסקים בה. ויש לציין שמשני פריטי לבוש אלה רק הקומבז חדר לכפרים ואילו את המכנסיים סיגל לו הפלח רק במאה העשרים.

שני פריטי לבוש היו במשך דורות רבים כסותם העיקרית של בני הארץ גברים ונשים כאחד והם:

ת'וב – לבוש "בסיסי", כסות ראשונה, ולעתים קרובות גם יחידה, המכסה את הגוף. אפשר היה לקרוא לו כותונת, אלא מאחר שהתחילו להשתמש גם בכותונות שלבשו מתחתיו מוטב שנכנה אותו חלוק. בגד זה נתפר מאריגי כותנה: צבעו היה בדרך כלל לבן אצל הגברים וכחול (צבוע בניל) אצל נשים. הוא ארוך מאוד; יורד מהצוואר והכתפיים ועד לקרסוליים וכן גם רחב. יש לו שרוולים ההולכים ומתרחבים בחלקם התחתון.

עביה (בער'; וגם עבה) – זהו בגד עליון הבא מעל לת'וב ותפקידו לחמם את הגוף ולהגן עליו מגשם ורוח. העביה עשויה מצמר, בדרך כלל צמר כבשים. היא יכולה להיות קצת יותר קצרה מת'וב ונוסף יש בה סדקים להעברת ידיים. זאת היא מעין גלימה שיותר מאשר לובשים מתעטפים בה, וקשה לפסוק באיזה שם קראו לה אבותינו, שמלה, טלית, אדרת או מעיל.

ואם בת'וב כמעט ולא תמצא גינונים בהתאם לטעמו ויכולתו של הלובש, הרי לעביות יש כבר צורות רבות: הן לפי הצבע (אצל נשים בדרך כלל שחור) והן לפי טיב האריג. עם הארץ לבש עביה "טבעית" גסה, ארוגה מחוטי צמר כבשים בלתי צבועים. ואילו בעלים בעמיהם לבשו עביות דקות יותר צבועות יפה. ש'יחים ואפנדים נהגו לעטר את הצווארון ודשי הבגדים בסרטים זהובים והמהדרים התקשטו בעביות דמשקאיות לבנות ויקרות.

עביה הנה בגד שלובשים אותו כשעוזבים את הבית: בגד חוץ. וכן היוצא לדרך, בייחוד רחוקה, לקח אותה עמו גם בימות החמה. היה זה המעיל של בן הארץ: מעיל קיץ, מעיל סתיו ומעיל גשם. יתר על כן: העביה מילאה גם תפקיד של תרמיל כי בה צררו צידה לדרך. בלילה היא שמשה כמצע וכסות גם יחד, מחציתה כמזרון ומחציתה שמיכה (ר' שמות כ"ב, כ"ו) ובהגיע זמן התפילה, בייחוד בדרך, פורש אותה בעליה, מתפלל וכורע עליה.

לשני בגדי יסוד אלה עלינו להוסיף עוד פריט אחד והוא המחגורת שהדקה את הבגד לגוף.

נשים בדרך כלל הדקו את הלבוש במטפחת שהייתה לעתים רחבת למדי ולכן קיפלוה לאורכה ואילו איזור או אבנט רחב מידות היה אחד מפריטי הלבוש החשובים של הגבר בהם נהג להתהדר. במשך הזמן עוצבו שתי "שכבות" של חגור המותניים; - איזור עשוי עוד עם אבזם (בער' חזאם) מעין חגורת יסוד ומעליה חגורה עליונה – מטפחת צבעונית רחבה ומקופלת מעין אבנט (בער' כמר, כמריה) העוטפת את המותניים והבטן כמה פעמים. מאחר שבלבוש המסורתי לא היה מקום לכיסים, שימש האבנט תחליף כיס: בין קפליו החזיק הגבר את החפצים הקטנים שנשא על גופו: טבק, כסף, חותמת, וברבות הזמן – גם את "הניירות" שצריך היה להציג במשרדי הרשות.

כסוי הראש של האשה היתה המטפחת, ואילו כיסויי הראש של הגברים היו מגוונים יותר. הכיסוי הפשוט והקטן ביותר היא כיפה (בער' טאקיה) לכיסוי חלק עליון של הראש. בדרך כלל היא סרוגה מצמר כבשים או גמלים. כיפה זו נהגו לשאת תמיד ואף לישון בה. הכיפה הינה מעין כיסוי ראש יסודי-ראשוני. עליה באו, בדרך כלל, גם תוספות. מעל לכיפה נהגו להעלות מטפחת. היא כפיה (או כופיה) כפי שאנו נוהגים לקרוא לה עכשיו ואילו בפי הפלחים והבדווים כונתה בשם חתה וגם מנדיל או שורה (בדווים). ואם הבדווי כיסה את כל ראשו במטפחת והידק אותה לקודקודו בעגולים קשים מצמר שחור, עם גדילים (בע' עקל) עטף אותה הפלח סביב כיפתו ולפעמים העלה טרבוש מעליה באופן שנוצר צניף (מצנפת), כלומר מטפחת מקופלת סביב הכיפה והטרבוש, כמו מטפחת-אבנט מעל המותניים.

העירוניים וחלק ניכר מהפלחים נשאו על ראשם טרבוש – כובע לבד, מעין כיפה גבוהה בצורת גליל או כוס עם "ציץ" של גדילים שחורים מעליו. היו שני מינים של טרבושים: מתוצרת מקומית ביתר דיוק תורכית, ממין הבוסני או התוניסי, רחב ולא קשה ביותר, שאותו חבשו הפלחים ועטפוהו במצנפת. ואילו מין שני שהנו הטרבוש בהא הידיעה היה מתוצרת חוץ, מאירופה: גבוה, אדום ומעומלן ונמסר מזמן לזמן להתקנה (גיהוץ ויפוי על גבי אימום). היה זה כיסוי ראשו של האפנדי העירוני שקבלו מן הפקיד ואיש צבא התורכי שלא עטפו במצנפת.

במשך הזמן, בייחוד עם חדירת הכובעים האירופיים נהיה הטרבוש לסימן היכר של "לאומיות", קרי נתינות תורכית וציון הפגנתי של הזדהות עם המדינה. ואילו בימי המנדט נחיתה החתה (הכופיה) הבדווית עם העקל, שהעירוניים והפלחים לא חבשוה כלל במאה התשע עשרה, למעין סמל לאומי ערבי. יהודים מיוצאי המזרח וחלק מיוצאי אירופה, בייחוד המשכילים שרצו להדגיש את התערותם בארץ וקבלת מנהגיה (ד. ב. פרומקין, א. בן יהודה ועוד) נהגו אף הם לחבוש טרבוש.

עטיפת הראש על ידי ליפופה במטפחת מקופלת (צניף, מצנפת, בער' לפה) היתה מקובלת אצל כל כפרי המכבד את עצמו והרוצה שיכבדוהו הבריות. וכן, כמובן, בקרב כלי הקודש: הכמורה המוסלמית. לפי צבע הליפה, פסיה או נקודותיה ניתן היה להכיר את מוצאו (בכל אזור היו צבעים או גוונים משלו) מעמדו או יחוסו (צבע ירוק של צאצאי הנביא מוחמד, אדום אצל הדרווישים, וכן אצל השומרונים, שחור אצל חכמים – רבני עדות המזרח וכיו"ב). מכמה בחינות שמשה עטיפת ראש זו תעודת זהות להשתייכותו החברתית-השבטית או אזורית של האיש כמו המשבצות ("טרטנים") למיניהם אצל הסקוטים בזמנם.

למלבושי יסוד של ת'וב ועביה נלוו גם בגדים נוספים שלא היו נחלת הכלל, בייחוד בראשית המאה הי"ט, אלא שהלכו והתפשטו יותר עם השיפור היחסי ברמת החיים בייחוד ברבע האחרון שלה. ביניהם כאלה שהיו מקובלים בארץ במשך דורות רבים וכאלה שהגיעו אליה והתפשטו תוך מאה זו. ואלה הם:

כיבּר (וכן דמיה, דמר, קומבאז, קונבאז, קאפתאן, הינדיה). זהו בגד עליון סגור, ארוך עם שרוולים וכיס קטן על החזה. תפור מארג פסים (כותנה, חצי משי וגם משי עם בטנה). בגד זה נתפר בהזמנת לפי מידה על ידי חייט. תחילה היה זה בגד עירוני בלבד בו הופיעו ברחוב ובציבור, לאחר מכן חדר לשכבות האמידות יותר שבכפר ולבסוף נהיה זה לבוש כללי יציג. השם קומבאז לבגד זה הופיע רק במאה הי"ט.

פרווה (בער' פרווה; בפ' רפויה כמובן). בחדשי החורף נהגו הזקנים בייחוד באזורים הרריים קרים ללבוש פרוות כבשים שנוהגים לתפרה עם או בלי שרוולים, בין שלמה ארוכה ובין – וזאת על פי רוב "חצאית", שאינה מגיעה עד הברכיים. התקינו אותה תוך עיבוד עור קמאי בבית או קנו בשוק. חברון ההררית והקרה התפרסמה בעושי פרוות שלה. את הפרווה לבשו עם הצמר פנימה, אלא כשהתחיל לרדת מטר "הפכו עורה" ועשות "למעיל גשם" עם הצמר כלפי חוץ.

תחליף מה לפרווה של ממש היה הג'אעד, עור כבשה – או עז, שתולים אותו מעל לכתף ומכסים בו את אותו חלק של הגוף הנמצא חשוף לכיוון הרוח. עם שינוי כיוון הנשיבה מעבירים (כמו מפרש!) את העור למקום התורפה.

מעיל אירופי ("זאקט") שנוהגים עוד כעת (ורבים נהגו בעבר בימי המנדט) ללבוש מעל לקומבאז הוא פרי הישגי "האופנה" של המאה עשרים, גם אם ניצניו נראו כבר במאה הקודמת.

ג'ובה – מעיל ארוך תפור יפה מארג (בדרך כלל צמר) טוב ובלתי מפוספס, עם שרוולים המתרחבים בקצוותיהם שנהגו להתהדר בה אחדים מהעירוניים האמידים, אנשי כמורה מוסלמיים וכן יהודי המזרח. בייחוד "פני" העדה ובראש וראשונה חכמיה ושדריה בחו"ל.

מכנסיים – (בע' סלוואר, שלוואר, ליבאס) – חידוש זה בבגדי התושבים היה במאה הקודמת נחלת העירוניים בלבד. פלאח לא הלך במכנסיים. תיירים שביקרו בארץ בשנים הראשונות של המאה הי"ט אינם מזכירים אותם כלל. כעת קשה לנו להבין כיצד למשל יכלו ספני יפו לעבוד בפריקה וטעינה ולהוליך את סחורותיהם עם נוסעים ללא מכנסיים, בבגדים המפריעים לעבודתם. תוך המאה נעשו המכנסיים סימן היכר לתושב העיר. דוגמת הארצות השכנות (יוון, תורכיה) היו אלה מכנסיים רחבים מאד בחלקם העליון והולכים וצרים כלפי מטה. בלטה במיוחד "אליה" שנשתרבבה בין המכנסיים ושעוררה תשומת לב ותימהון בעיני התיירים האירופיים. כמובן שלא הייתה לה שום משמעות תפקודית, מכנסיים אלו נתפרו מארג כותנה בלי כפתורים והודקו בשרוכים – שנצות.

חזיות קצרות מחוסרות שרוולים המרוקמות (בער' פרמליה) לבשו הקווסים; אלה "שלישיהם" – משרתיהם ושומרי ראשם של הקונסולים וראשי העדות הלא מוסלמיות.

האירופים המעטים, בייחוד הקונסולים ומזכיריהם (אם היו מאירופה) התלבשו אירופית, או התהדרו במדיהם, כובעיהם המשולשים "הנפוליאונים" בכותפותיהם ועיטוריהם. מדים לבשו כמובן גם קציני הצבא התורכי הסדיר וחייליהם. ולבסוף מדים או בגד אירופי נהיה גם סימן היכר לפקידות התורכית.

בגדי נשים נוסף לת'וב ועביה הם שמלה שנהגו (ולעתים גם את הת'וב) לקשטה בריקמה בייחוד על החזה, בקצוות השרוולים ובשולי הצוואר.

כן נהגו בשמחה וחג ללבוש בגד קצר ללא שרוול עד למותניים שלא היה נסגר (מעין מעילון פורמלית – "חזיית גברים").

לבושם של יהודי הארץ היה תלוי במוצאם ובמידה מסוימת גם במקום מגוריהם, באשר בערים נידחות שמחוץ לישוב יהודי מרוכז נהגו להתלבש עד כמה שאפשר כיתר בני הארץ. גברים מבני המזרח ("הספרדים") לבשו כותונת ומכנסי בד לבנים שמילאו תפקיד של תחתונים ועליונים כאחד. על הכותונת היו מעלים "טלית קטן" ומעליו חזיה (מנטיאן) ולאחר מכן קאפתאן שהינו למעשה קומבאז רגיל של תושבי הארץ, מהודק כאבנט. מעל כל זה לבשו דמר (או פרמליה), מעיל קצר המגיע עד למתנים. בלבוש זה התהלכו בבית, לרשות הרבים יצאו במעיל עליון תפור יפה (ג'ובה). על הראש חבשו טרבוש.

האשכנזים לבשו בבית כמעט אותם הבגדים שלבשו בני המזרח: כותנות ותחתונים לבנים (ואין צורך לומר טלית קטן), גרביים ולבנים, קפטן-קומבאז מפוספס, מארג כותנה בחול וחצי משי בשבת וחג. מעל לבגד זה בא מעיל שחור עשוי מארג צמר. על הראש חבשו כיפה שחורה גדולה, כובע שחור רחב שוליים. בשבת חבשו שטריימל עשוי קטיפה עם עטרת פרוות ומעין קפוטה גלותית שנתפרה לעתים מקטיפה צבעונית.

בגדי נשים כללו כותונת ומכנסיים ואצל האשכנזיות הירושלמיות גם תחתונית ו"ליף" מעין חזיה שטוחה וכן חולצה וסינור. בחוץ התעטפו במטפחות גדולות עם גדילים כפי שהלכו בנות "עמך" ברוסיה. הנשואות כיסו את ראשו בשתי מטפחות: אחת לבנה ופשוטה ככיפת הגבר, שנועדה לכיסוי הראש המגולה, ומעליה מטפחת שנייה צבעונית לראווה.

גם הגברים נהגו לגלח את ראשם (בתער!). זאת היתה מלאכתו של חובש, או יותר נכון ספר שמילא גם תפקידים של חובש ורופא לעת מצוא.

הנעלה

רוב מניינם של תושבי הארץ הלך יחף. קודם כל בבית. בתוך המעון פנימה וכן במסגד התהלכו יחפים כולם ללא הבדל מוצא ומעמד, אלא שלבסוף "המכובדים" והעשירים בעיר התחילו ללבוש גם גרביים. העלו את הנעל, רק כשיצאו לדרך, או הלכו העירה. הקפידו על ההנעלה בעיקר בזמן הקציר מחמת פגיעה צפויה, או נכישת נחש. בכלל "בימים ארוכים ויוקדים של קציר" היה לבושו של העובד מלא ביותר, וזאת, כאמור בשל הצורך לשמרו על גופו מפגיעה ולהגן על ידו השמאלית ועל רגליו מלהב המגל. לעומת זאת בימי החורף הקרים נהגו הכפריים לחלוץ את נעליהם, כדי לשמור אותם מרטיבות ובוץ.

ואלה הם סוגי הנעליים שהיו מקובלים בארץ במאה הקודמת:

סנדלים (בער' נעל) – אלו הם הסנדלים הפשוטים ביותר של הבדווים, עשויה סוליה גסה ושרוכי עור המהדקים אותה לקרסול, הן מאחור והן בין האצבעות – מבפנים.

נעליים חצאיות (בער' סורמיה) – עשויה מעור גס, כשאחוריהן בדרך כלל מעוכים מקופלים כלפי הסוליה, כלומר מעין נעלי בית או פאפושים תורכיים. הם היו טובים להליכה בחצר וברחוב שבעיר אבל לא בשדה ובהר, בייחוד בזמן קציר ודיש.

נעליים (בער' מדאס וגם ואטא) – מעין "מוקסינים" קשים: נעליים גבוהות המגיעות מעל לקרסוליים עשויות בידי סנדלר שמלאכתו בכך. הן עשויות מעור בקר וקצותיהם המחודדים צבועים אדום. הסוליה בדרך כלל מעור קשה של גמל.

מגפיים (בער' חזמה) – מגפיים קצרים (בגובה של נעלי צנחנים בערך) מעור דק, רך ועדין יחסית וצבוע על פי רוב אדום היו מקובלים אף הם, אם כי במידה פחותה ובייחוד אצל ש'יחים בדווים (וגם נשותיהם).

בסוף המאה הי"ט חדרו לארץ גם נעליים אירופיות שניתן היה לקנותן או להזמינן בערים הגדולות על פי רוב אצל סנדלר יהודי יווני או ארמני. מחירן עלה כמה מונים על מחיר הנעל המקומית. את הנעליים תיקנו אצל סנדלרים נודדים שכחם בתיקון ולא בתפירת נעליים חדשות. מרביתם היו יהודים מבני עדות המזרח, בייחוד מיוצאי צפון אפריקה (מוגרבים) שהיו חוזרים לביתם רק לשבת. שכרם ניתן על פי רוב, בפרט במחצית הראשונה של המאה הי"ט, בתגובת החצר והשדה.

קישוטים ותכשיטים

אצל הגברים מקובל היה להדק את אמת היד ברצועות עור המזכירות במקצת את רצועות התפילין. לעיתים היה הגבר עונד גם טבעת. ובסוף המאה אפשר היה לראות גברים, בייחוד עירוניים שהתקשטו בשעון ושרשרת בצידו. אלא עיקר הקישוטים רווחו כמובן אצל הנשים. טבעות עשויות לא רק מכסף וזהב (אצל מעטות!) אלא אף מנחושת וזכוכית חברונית היו חביבות על הנשים. כן נהגו לתלות נזם באף ובעיקר לעטר את הראש: מעל למצח, בצדדים ומאחור, במחרוזת של מטבעות, בצמידים ממתכות יקרות (בדרך כלל כסף) ועל פי רוב נחושת וזכוכית. כן הרבו להתייפות בכוחל (בער' כחלה) שאפרו בו את העיניים בעזרת מכחול מתכת דק – שנטבל – בתוך מיכל דמוי גביע צר אשר מכחולו שימש לו פקק. את הידיים נהגו לצבוע בכופר (חנה) שמייחסים לו סגולות רפואיות שונות.

בכמה מקומות נהגו גם גברים לקרוע בכוחל עיניהם, בעיקר עובדי כבשני הסיד שראו בכך סגולה לבריאות עיניהם. חלק מהנשים בייחוד העירוניות צבעו את הפנים ואף דאגו לטיפול קוסמטי מיוחד; בישלו סוכר ובעודנו חם (סמיך) החליקו בו את הפנים. לאחר שהסוכר דבק בלחיים הרטיבו את הפנים ושפשפון.

כך נהגו "להדפיס" ציורים שונים על עור היד, נטלו סרטים צרים, ציירו עליהם בכופר (חנה) כיד הדמיון, הדקו אותם לידיים ולחצו. הצבע נקלט על עור היד ונשתמר עליה זמן מה. כן נהגו לקעקע כתובות קעקע שבהן פארו את המצח, הפנים והידיים, בייחוד הבדווית.

הדאגה לנוי וליופי כללה טיפול בשערות אותן נהגו הפלחיות לרחוץ במי גבינה ואילו הבדוויות כפפו את שערן בשתן נאקה או סוסה ולאחר מכן משחו אותן בסמנה.

לחלקים נוספים של הפרק:

חיי יום-יום בארץ ישראל במאה התשע עשרה: מים לשתיה
חיי יום-יום בארץ ישראל במאה התשע עשרה: מאכל ומשקה
חיי יום-יום בארץ ישראל במאה התשע עשרה: כסות ונוי לגוף (בגד, נעל וקישוט) (פריט זה)
חיי יום-יום בארץ ישראל במאה התשע עשרה: כלי בית ומטבח
חיי יום-יום בארץ ישראל במאה התשע עשרה: מאור