| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
אף על פי שבן-גוריון התנגד כל השנים לביטול הממשל, הרי שבשנות כהונתו האחרונות הוא הורה על ביצוען של מספר הקלות בממשל הצבאי שניתן לראות בהן את הצעדים הראשונים שהובילו לבסוף לביטולו. את השנים הללו ניתן לחלק לשני שלבים. 1. השלב הראשון 1959-1958, 'הערבים שישנם בארץ יישארו', אך הממשל הצבאי לא יבוטל בין שאר לקחיה ומסקנותיה הביאה מלחמת סיני לשינוי יחסו של הממסד הישראלי למיעוט הערבי בישראל. עיקרו של המפנה התרחש בקרב חלק ממקבלי ההחלטות בממסד אשר הפנימו את עובדת קיומו של מיעוט ערבי בישראל כתופעת קבע, ומכאן גם מסקנתם שאין טעם לקוות שאוכלוסייה זו תצא, בצורה זו או אחרת, מהארץ. מפקד הממשל הצבאי משאל שכטר (לימים שחם), בדברו בפני ועדת מפא"י לענייני ערבים, אמר: '[בשנות החמישים הראשונות] היתה מחשבה שהם יסיקו מסקנות. אולם מתברר שהם לא הסיקו מסקנות [...] ולכן לא יעזבו אלא אם תתחולל סערה מיוחדת'. ראובן ברקת, פעיל בכיר של מפא"י במגזר הערבי ולאחר מכן מזכ"ל המפלגה, אמר: '10 שנות קיום המדינה הוכיחו באופן הברור ביותר שבתנאים מתקבלים על הדעת לא תיתכן עקירה'. מרדכי נמיר, יושב ראש ועדת מפא"י לענייני ערבים, אמר: 'אני יוצא מתוך הנחה שהערבים שישנם בארץ ישארו – אלא אם תהיה קטסטרופה'.27 אכזבה דומה מכך שהערבים לא יצאו מהארץ הובעה גם במסמך שנכתב בספטמבר 1959 בלשכתו של שמואל (זיאמה) דיבון, יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים, בכותרת 'המלצות לטיפול במיעוט הערבי בישראל', המסמך קבע: 'מדיניות הממשלה לגבי המיעוט [הערבי] הגיעה לפרשת דרכים ועליה להחליט [...] יש להניח בודאות שאין לצפות בעתיד הנראה לעין לאפשרות של יציאה סיטונית של ערבים מן הארץ. אי לזאת יש להסיר אפשרות זו מעל הפרק בתכנון המדיניות לעתיד'.28 מפנה זה בתפיסת נצחיות קיומם של הערבים במדינת ישראל הביא לתמורות בתחומים רבים של מדיניות הממסד הישראלי כלפי הערבים מ- 1958 ואילך. לגבי התפתחות אופיו של הממשל הצבאי, שהיה הגוף הממסדי הישראלי העיקרי שפעל בקרב הערבים, עומד שלב התמורות הראשון בעיקר בסימן פעולתה של ועדת השרים בראשות שר המשפטים פנחס רוזן מהמפלגה הפרוגרסיבית, שמונתה בידי הממשלה ב- 16 במרס 1958 כדי 'לבדוק את בעיות הממשל הצבאי ודרכי פעולתו ולהביא מסקנות לממשלה'.29 מעבר למפנה התפיסתי שתואר לעיל היו מספר סיבות מעשיות שהובילו לכך שלאחר זמן קצר בלבד מאז סיימה ועדת רטנר את תפקידה (1956) נבחרה ועדה שנייה כדי לבחון את אותו נושא.30 הסיבה הראשונה הייתה דרישתם של מספר שרים ששללו את מסקנות ועדת רטנר למנות ועדה נוספת.31 הסיבה השנייה הייתה הדרישה הציבורית שהלכה וגברה עקב טבח כפר קאסם והמשפט שהתנהל נגד מבצעיו בעצם אותם ימים, לבדוק שוב את נחיצות הממשל הצבאי. בעניין זה יש להדגיש שהחל ב- 1958, לצד הקולות המסורתיים שנשמעו נגד הממשל הצבאי מכיוונן של מפ"ם (מפלגת הפועלים המאוחדת) ואחה"ע (מפלגת אחדות העבודה), שהיו חברות בקואליציה עם מפא"י, ומכיוונה של מק"י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית), החלו להישמע קולות דומים גם מכיוונה של מפא"י. בעלי הקולות האלה, שנשמעו בוועדת מפא"י לענייני ערבים, חזרו והסבירו שכוונתם רק לביטול המנגנון והמסגרת הצבאיים ולא לביטול תקנות הביטחון והפיקוח השונות. הסיבה השלישית הייתה הצורך ההולך וגובר, בעיקר למן 1958, בידיים עובדות במשק היהודי, שחייב מתן חופש תנועה לערבים.32 הסיבה הרביעית, שהלכה והתבררה תוך כדי עבודת הוועדה, הייתה אי-הנחת הגוברת והולכת בקרב אנשי הממשל הצבאי מהכרסום במעמדו של הממשל בקרב הערבים.33 עם מינוי הוועדה ובמהלך המחצית הראשונה של 1958 התרחשו מספר אירועים ששינו במידה מסוימת את תמונת המצב המקומית והאזורית. בינואר 1958, על רקע התגברות הרגשות הלאומיים הערביים בישראל, שהוזנו מפעילותו הפוליטית והתקשורתית של ג'מאל עבד אל-נאצר נשיא מצרים דיווח איסר הראל לוועדת מפא"י לענייני ערבים שצפויה הסלמה והחמרה ביחסי ערבים ויהודים, כמו גם סכנה לתופעת אירדנטה ואפשרות למלחמת אזרחים. בישיבות של הוועדה המרכזית לביטחון, יחד עם מפקדי הצבא והמשטרה במחוזות השונים, דובר באותם שבועות על האמצעים הדרושים כדי לדכא את 'התסיסה בקרב המיעוט הערבי לקראת אי שיתוף פעולה מאורגן עם השלטונות'. הלוך הרוחות הזה, שיצר את הרושם שמא עומדת המדינה בפני מרד של הערבים, הביא את הממסד הביטחוני לנקוט בחודשים הראשונים של 1958 אמצעי ביטחון מיוחדים, בעיקר כלפי חשודים אפשריים.34 במקביל, אירועים שונים בסוריה הביאו בפברואר 1958 לאיחודה הפוליטי עם מצרים ולהקפתה של קע"ם (הקהילה הערבית המאוחדת). ביולי אותה שנה נערכה מהפכת הקצינים הראשונה בעיראק ובאותו חודש נאלצו כוחות בריטיים ואמריקניים להיכנס ללבנון ולירדן כדי לשמור שם על עצמאות השלטונות שעורערה בעקבות פעילות של תומכי נאצר. קרוב לוודאי שאירועים אלה בעולם הערבי, שהמחישו את עצמתם העולה של נאצר והנאצריזם, הגבירו שוב בקרב הציבור היהודי בישראל ובקרב מקבלי ההחלטות את תחושת הסכנה הקיומית. גם הפעילים הלאומיים הערבים בישראל מצאו חיזוק בהצלחותיו של נאצר. ביולי 1958 הם הקימו יחד עם פעילים מרכזיים ממק"י את 'החזית הערבית', שהייתה הארגון הלאומי הערבי הראשון שהוקם בישראל.35 על רקע זה ולאור המלצתו של איסר הראל בפני הוועדה שלא לבטל את הממשל הצבאי ניתן לומר שמסקנתה העיקרית של ועדת רוזן (שסיימה את עבודתה רק ביוני 1959) שיש 'להפסיק' את הממשל הצבאי היא אמיצה ומרחיקת לכת במיוחד. ראוי לציין שהחלטה זו התקבלה ברוב של שלושה (רוזן מהפרוגרסיבים, ישראל בר-יהודה מאחה"ע, ומרדכי בנטוב ממפ"ם) מול שניים (שטרית ולוז, שניהם ממפא"י)36. ייתכן שהרוב בוועדה נשען גם על יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים, שכתב במסמך פנימי מספטמבר 1959 את הדברים הבאים: קיומו [של הממשל הצבאי] מעורר בקרב הערבים התנגדות פסיכולוגית ומטפח ריגשות מרירות וקיפוח [...] הערבים כבר אינם רואים כי הכלי אשר גורלם נתון בידיו לשבט או לחסד [...] לשלטון, על שלוחותיו הביטחוניות והמדיניות, אין כיום שליטה מספקת על האוכלוסיה הערבית [...] על מנת לייעל את הפיקוח הביטחוני ואת השליטה בשטח הערבי יש להעביר את תפקידיו האזרחיים של הממשל הצבאי לגוף אזרחי.37 גורם נוסף שאותו יש להביא בחשבון ואשר השפיע על עבודת הוועדה היה דוח מיוחד של מבקר המדינה (לא חלק מהדוח השנתי) שנקרא 'דו"ח של מבקר המדינה על הביקורת בממשל הצבאי'. הדוח המיוחד הונח על שולחנה של ועדת הכספים ביולי 1958, ומאוחר יותר דלף תוכנו וחלקו אף פורסם. הממצא העיקרי בדוח היה שהמושל הצבאי עוסק בעניינים שהם אזרחיים טהורים ועל כן אינם מצדיקים את קיומו של הממשל הצבאי.38 ביולי 1959, חודש לאחר סיום עבודת הוועדה – אך טרם הדיון בממשלה על אודות מסקנותיה – הגישו מפ"ם, המפד"ל ואחה"ע, שהיו חברות בממשלה, ומק"י והציונים הכלליים מהאופוזיציה, חמש הצעות חוק לביטול תקנות ההגנה המנדטוריות והממשל הצבאי. חלקם הראשון של הדיונים בכנסת התקיים ב- 29 ביולי 1959. עוד קודם, ב- 5 בחודש זה, התפטר ראש הממשלה והוכרזו בחירות בסתיו הקרוב.39 כשר הביטחון עלה בן-גוריון לדוכן הנואמים כדי לענות להצעות החוק. הוא הדגיש את הזיקה הלאומית שבין הערבים הישראלים לבין מדינות ערב והתמקד בצורך בממשל הצבאי כדי להגן על ביטחון מדינת ישראל מפני מדינות ערב המגדילות את כמות הנשק שברשותן ומפני איומי מנהיגיהן להשתמש בו כדי להשמיד את מדינת ישראל. בכך קבע בן גוריון שלוש נקודות יסוד שעליהן הוא עתיד לחזור בכל פעם שיבקש להגן על קיומו של הממשל הצבאי. הנקודה הראשונה היא הקשר בין הממשל הצבאי לבין הסכסוך שיש לישראל עם מדינות ערב. הנקודה השנייה היא ההזדהות הטבעית הלאומית של הערבים בישראל עם מדינות האויב ומכאן גם היותו של ציבור זה חשוד כגיס חמישי שעלול לשתף פעולה עם צבאות מדינות ערב. הנקודה השלישית היא היותו של הממשל הצבאי חלק מצה"ל ושביטולו עלול לכרסם בכוח הצבאי המרתיע העיקרי של ישראל. במהלך השבוע שלאחר דיון זה דנה הממשלה בדוח ועדת רוזן, וב- 5 באוגוסט 1959 נמשך הדיון בכנסת שבו הוחל שבוע קודם לכן.40 בן-גוריון תיאר את מהלך עבודתה של ועדת רוזן תוך שהוא מצטט ארוכות דווקא מדוח ועדת רטנר, שקבעה ב- 1956 שאין לבטל את הממשל, ובעמדו פעם נוספת על סכנת ההשמדה בשל איומי נאצר. לגבי ההמלצה העיקרית של ועדת רוזן ציין בן-גוריון שרוזן הדגיש בפניו באופן אישי שהרוב בוועדה ממליץ 'להפסיק, ולא לבטל, את פעולת הממשל הצבאי'. בן-גוריון דיווח שהממשלה אישרה רק את המסקנות שהתקבלו פה אחד בידי כל חמשת חברי הוועדה, וביניהן קיומה של הבעיה הביטחונית הנובעת מהקשר הנפשי של הערבים בישראל עם תושב המדינות השכנות העוינות וההדגשה שהממשל הצבאי מסייע לממשלה למנוע תפיסת אדמות מדינה ואדמות נפקדים, לעודד התיישבות יהודית בגליל ולמנוע שם בנייה בלתי מתוכננת. מדברי בן-גוריון נרמז אפוא שאת ההחלטה המרכזית של הוועדה, 'הפסקת' הממשל הצבאי, שהתקבלה בוועדה על חודו של קול אחד – החליטה הממשלה לדחות. לשאלתו בקריאת ביניים של חנן רובין ממפ"ם מה הוא מציע בקשר להצעות הוועדה, ענה שתפקידו רק לדווח על החלטת הממשלה. כדי לשכנע את הכנסת שהממשלה קשובה לצרכים של הערבים הודיע בן-גוריון על 'שורה של החלטות קונסטרוקטיביות [ועל] החלטות המאפשרות תנועה חופשית מאזורי הממשל הצבאי'.41 בסיום דבריו, באמרו 'עם חלוף יחסי האיבה של מדינות ערב למדינת ישראל יחלוף גם הצורך בקיום סדרי ביטחון מיוחדים בפנים המדינה', הדגיש בן-גוריון פעם נוספת את שלוש הנקודות שתוארו לעיל. על אף הסרת ההצעות מסדר יומה של הכנסת נשא מאבקם של מתנגדי הממשל הצבאי פרי מסוים. כתוצאה מההתנגדות הפרלמנטרית לממשל הצבאי, שהתבטאה בעיקר במסקנת ועדת רוזן, וכחלק מראשית מסע הבחירות במגזר הערביי42 החליטה הממשלה להתחיל בתהליך של מתן הקלות בתקנות הממשל הצבאי, דבר שלא מנע את המצב שבו פועלים רבים המשיכו להיתקל בקשיי תנועה רבים ובצורך מתמיד להציג רישיונות תנועה.43 נמצא אפוא שלמרות ההבנה בראשית העשור השני שהימצאותו של המיעוט הערבי במדינה היהודית היא תופעת קבע, לא בוטל הממשל הצבאי כיוון ששירת את הממסד הישראלי הן כלפי חוץ הן כלפי פנים. עם זאת, מעבר לרמתו העקרונית של המפנה ביחס לערבים, היו לו גם מאפיינים מעשיים: בשנים 1959-1958 החלה ראשית חדירתם המואצת של פועלים ערבים למשק היהודי; באוגוסט 1958 התקבלו הערבים כחברים בהסתדרות; התקבלה מסקנת הרוב בוועדת רוזן; בן-גוריון ערך לראשונה ביקור בכפר ערבי (בקה אל-ע'רביה) לקראת הבחירות; החל דיון ציבורי על אודות הממשל הצבאי וחלק ממנהיגי המדינה ואנשי הביטחון שלה הבינו שהממשל הצבאי מחד גיסא אינו מסוגל לבצע משימות 'הביטחון השוטף' – קרי ההגנה על הגבולות והרתעת צבאות ערב – ומאידך גיסא אינו צריך לבצע את המשימות האזרחיות שכונו 'הביטחון המצטבר'.44 2. השלב השני: התעצמות המאבק הציבורי והפרלמנטרי נגד הממשל הצבאי, 1963-1960 ב- 22 בפברואר 1960 נערך בכנסת דיון על שלוש הצעות חוק שהעלו על סדר היום מפלגות האופוזיציה חרות, מק"י והציונים הכלליים. הייתה זאת הפעם הראשונה שמתנגדי הממשל הוותיקים משמאל זכו לחיזוק מהאגף הימני – מתנועת החרות – אם כי לא בדרישה לבול את הממשל על חוקיו ותקנותיו אלא רק בדרישה להחליף את התקנות המנדטוריות להגנה לשעת חירום בחוקים ישראליים חדשים. מנהיג חרות מנחם בגין אמר: 'במקום ממשל צבאי אפשר להקים ממשל אזרחי יעיל, שיקיים באותה מידה, ואפילו במידה יתרה, את התביעות הביטחוניות של האומה ושל המדינה'.45 התחזקות מפא"י בבחירות שנערכו בנובמבר 1959 וההסכמים הקואליציוניים שלא אפשרו למפ"ם46 ולאחה"ע להצביע נגד הממשלה, שבה הן היו חברות, הביאו להסרת הצעות החוק ולהקפאת המצב הקיים בשנים 1961-1960. באוגוסט 1961 נערכו בחירות חדשות לכנסת החמישית, ובנובמבר אותה שנה נבחרה ממשלה חדשה. אירוע נוסף שהשפיע על האווירה הכללית היה פירוק קע"ם וההפיכה בסוריה בספטמבר 1961, שהחלישו את נאצר ואפשר שצמצמו מעט את תחושת המצור שבה חי הציבור הישראלי. מיד לאחר הרכבת הממשלה ארגנה מק"י, שעתה הגדילה את כוחה משלושת חברי כנסת לחמישה, באמצעות 'החזית העממית', כנס נגד הממשל הצבאי. הכנס, שבו השתתפו גם מספר ארגונים יהודיים דוגמת 'הפעולה השמית', 'הכוח השלישי' וגופים קטנים אחרים, נערך ב-2 בדצמבר 1961 והיה בחזקת כנס היסוד של 'הוועד היהודי-ערבי לביטול הממשל הצבאי'. מאז היה גוף זה נושא הדגל והמארגן העיקרי של הפעולה הציבורית החוץ-פרלמנטרית והלא-מפלגתית נגד הממשל הצבאי.47 מפ"ם לא השתתפה בממשלה החדשה. מצב זה פתח בפניה את הדרך לחדש את מאבקה נגד הממשל הצבאי. ואכן, זמן קצר לאחר כינון הממשלה הגישו לכנסת סיעות מפ"ם, מק"י, חרות ואחה"ע (שאמנם השתתפה הממשלה אך זכתה לחופש פעולה פרלמנטרי) וחבר הכנסת רוזן מהליברלים חמש הצעות חוק שהתייחסו באופנים שונים לביטול הממשל הצבאי. כדי להבטיח לממשלה רוב שיסיר את ההצעות מסדר היום נפגשו ראש הממשלה והרמטכ"ל עם סיעת אחה"ע. כמו כן תוכננו שינויים והקלות בממשל הצבאי ונערכו מפגשים בין ראש הממשלה לבין נציגי מרבית המפלגות. ישיבות מיוחדות התקיימו גם בסיעת מפא"י, שגם בה היו שנטו להצביע עם מתנגדי הממשל. הדיון בכנסת על אודות הצעות החוק נועד להתקיים ב- 20 בפברואר 1962. לקראת דיון זה התנהלו במשך עשרה שבועות רצופים כנסים ציבוריים המוניים וחילופי דברים מעל דפי העיתונות, בעד ונגד הממשל, כאילו מדובר בבחירות מתקרבות. עיקר הוויכוח נסב על השאלה אם הממשל הצבאי עוזר או מפריע לקיום הביטחון.48 ב- 18 בפברואר 1962 ארגנו חרות, מפ"ם, הליברלים ואחה"ע אספות עם ובאותו יום דיווח 'מעריב' שמתגבש רוב למען ביטול הממשל ושבן-גוריון איים על שרי אחה"ע וחברי מפ"ם שאם ימשיכו בהתנגדותם ואם הכנסת תקבל הצעה לביטול הממשל הוא 'יסיק מסקנות' – קרי יתפטר.49 אחת הפעולות המרכזיות של הממשלה שנעשו כדי לשכנע את חברי הכנסת של הרשימות הערביות של מפא"י להצביע נגד ביטול הממשל הייתה דיון מהיר בממשלה על אודות פיתוח תשתית הכפרים הערביים. ב- 3 בדצמבר 1961 החליטה הממשלה על 'הגדלת השקעותיה התקציביות של הממשלה לקידום הכפר הערבי והדרוזי'. החלטה זו גובשה תוך מספר שבועות באמצעות יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים ואף התקציבים במשרד האוצר ל'תוכנית חמש שנים לפיתוח הכפר הערבי והדרוזי'. תכנית זו הובאה ככל הנראה לידיעתם של חברי הכנסת הערבים בפגישה שהתקיימה בינם לבין בן-גוריון זמן קצר לפני הדיון בכנסת.50 בדיון בכנסת, שנערך ב- 20 בפברואר 1962, הביאו את הצעותיהם זה אחר זה שמואל מיקוניס ממק"י, יעקב חזן ממפא"י, פנחס רוזן מהמפלגה הליברלית, מנחם בגין מחרות וישראל בר-יהודה מאחה"ע. בהשיבו לחמש הצעות החוק נשא בן-גוריון נאום ארוך מן הרגיל. הוא דיבר נגד ועדת רוזן, סירב להתייחס 'לאלה שרואים בממשל הצבאי תועלת מפלגתית של מפא"י' וחזר שוב על שלוש הנקודות שגיבש נגד ביטול הממשל. בין השאר הדגיש את היבט ההרתעה שיש לממשל הצבאי בפני הערבים: 'המצפים ליום שנאצר ושאר שליטי ערב ינסו לבצע את זממם – להכחיד את ישראל [...] אם אנו רוצים למנוע שפיעות דמים וניסיון שווא ואווילי להפוך את שטחי הגליל, הנגב והמרכז לשטחי מריבה מסוכנים – עלינו לקיים את הממשל הצבאי'.51 לבסוף, כמו בדיון באוגוסט 1959, מנה בן-גוריון מספר הקלות נוספות שבכוונת הממשלה להנהיג, כמו ביטול עוצר הלילה, שחרור הדרוזים מכל צורך ברישיונות, הנפקת רישיונות שנתיים במקום יומיים או שבועיים ועוד. בהצבעות השתתפו 114 חברי כנסת. כל ההצבעות הסתיימו בניצחון דחוק של הממשלה. פרט להצעת מק"י, שנפלה ברוב של שמונה קולות לטובת הממשלה, הפער בשאר ההצעות היה בשלושה או ארבעה קולות בלבד. שניים מחברי הכנסת הערבים של מפא"י, אחר כאמל ט'אהר ואליאס נח'לה, הצביעו נגד הממשלה, דבר שהיכה את ראשי מפא"י בתדהמה, מה עוד שבן-גוריון, שלא כהרגלו, נפגש לפני הדיון עם ארבעת חברי הכנסת הערבים של מפלגתו. כעס רב התעורר בקרב פעיליה הערבים של המחלקה הערבית של מפא"י נגד חברי הכנסת ג'אבר מעדי וד'יאב עביד, שהצביעו נגד ההצעות ובעד הממשלה. כדי להרגיע את הרוחות נאלצו ראשי המחלקה להזמין את חבר עובדיה הערבים כדי להורות להם להימנע מנקיטת עמדה עוינת כלפיהם.52 ב- 1 באוגוסט 1962 פרסם הממשל מסמך המעדכן את חוקיו ותקנותיו, ובכלל זה חלק מההקלות שעליהן הודיע בן-גוריון בפברואר. הקלות אלה לא היו גורפות והתייחסו לכל אזור ואזור בנפרד, עד שקשה היה להבחין מה מותר ומה אסור לעשות, למי ומתי.53 במקביל הוחל בתהליך של צמצום נוכחות אנשי הממשל בשטח והעברת סמכויותיו לידי 'השלטונות האזרחיים' – קרי המשטרה.54 סביר ביותר להניח שתהליך זה, שסימל את ראשיתו של תהליך ביטול מנגנון הממשל הצבאי, נעשה בידיעתו ובאישורו של בן-גוריון, שהחל גם הוא לחפש דרכים למזער את הנזק האפשרי הטמון בהמשך קיומו של הממשל הצבאי. המאבק הפרלמנטרי נגד הממשל הצבאי לא פסק. בספטמבר 1962 נדונה ונדחתה הצעה של רוזן להחליף את תקנות ההגנה בתקנות אחרות, שכל שנה יהיה צורך להחליט עליהן מחדש. במהלך דצמבר שוב עמדו חלק ממפלגות האופוזיציה להגיש הצעות חוק לביטול הממשל הצבאי. במסיבה השנתית של עורכי העיתונים, שהתקיימה בשבוע האחרון של חודש נובמבר, הכריז בן-גוריון עוד פעם שאם יבוטל הממשל הצבאי הוא יתפטר.55 ב-4 בדצמבר 1962 נפגש בן-גוריון עם שר העבודה מאחה"ע, אלון, שפעל מזה מספר שנים לביטול הממשל הצבאי. ממכתבו של אלון שנשלח לבן-גוריון לאחר השיחה מתברר שאלון הצליח לשכנע את ראש הממשלה שיש לשקול תמורה מרחיקת לכת בשיטת הפיקוח על הערבים ולהביא לסיום השלטון הצבאי עליהם. בין השאר כתב אלון: 'כפי שסוכם בינינו בשיחתנו ביום 4.12.1963, הנני ממציא לך בכתב את פרטי הצעתי להחלפת מנגנון הממשל הצבאי בסדרי בטחון מתאימים אשר יהיה בהם כדי להבטיח את כל האינטרסים האסטרטגיים, הביטחוניים וההתיישבותיים שלנו, ויחד עם זאת יבטלו את תופעות ההפליה, הנובעות בהכרח מקיומו של הממשל הצבאי כמות שהוא, כלפי האוכלוסיה הערבית'.56 גם אלון הציע את העברת אחריות הפיקוח היום-יומי בשטח מידי הצבא לידי המשטרה, משמר הגבול, ההגנה המרחבית והשב"כ. לסיכום הוא כותב: 'יהא זה אחד מהסיכונים הקטנים שנטלנו על עצמנו במשך 80 שנות התיישבות יהודית בארץ ישראל'.57 התעניינותו של בן-גוריון בהצעה של אלון ופגישותיו עם אנשי הביטחון, שפורסמו בעיתונות,58 עשויות להעיד אפוא על מפה שבמרכזו התערערות ביטחונו המוחלט של בן-גוריון בדבר הצורך לשמור על הממשל הצבאי במתכונתו הקיימת. מפנה זה בא בעקבות מספר גורמים: קבלתו את טיעוני הגורמים הצבאיים שהתנגדו להמשך קיום הממשל; הסכנה המתמדת ליציבות הממשלה משורותיה ומהאופוזיציה עקב המשך הפעילות הפרלמנטרית בנושא; הביקורת הבין-לאומית נגד ישראל ובעיקר מצד מדינות באפריקה ובאסיה;59 המאבק הציבורי שלא פסק ואף החריף;60 מעברם המוצהר של שרי מפלגתו, משה דיין (שר החקלאות ויד ימינו בענייני ביטחון), בכור שטרית (שר המשטרה) ואליהו ששון (שר הדואר) וחבר הכנסת ס' יזהר לצד אלה שתמכו בביטול הממשל;61 הדעות שהושמעו בוועדת מפא"י לענייני ערבים בדבר היותו של הממשל הצבאי הגורם העיקרי לפגיעה האלקטורלית הקשה במפא"י במגזר הערבי; הצורך לאפשר ניידות מלאה לכוח האדם הערבי הזול התורם רבות לצמיחה האדירה של המשק היהודי באותן שנים; ובעיקר: הצעות החוק החדשות של האופוזיציה, שאם יתמכו בהן כל חברי הכנסת הערבים של מפא"י וחברי הכנסת של אחה"ע, תיפול הממשלה. קבלת ההצעה של אלון תוך הסתמכות על דברי אנשי הביטחון והבאתה האפשרית לדיון בממשלה ובכנסת יכולות היו להביא את בן-גוריון להשגתן של ארבע מטרות: חיזוק הביטחון באזור הממשל, שלפי עדויות אנשי הביטחון יצא ניזוק נוכח ההקלות; מניעת אנשי אחדות העבודה מלתמוך באופוזיציה; נטילת העוקץ מביקורתם של מתנגדי הממשלה בכנסת, בציבוריות הישראלית ובחוץ לארץ; יצירת מצב שבו הממשלה, ולא האופוזיציה, היא שבאה לקראת הערבים וזכויותיהם האזרחיות ומציעה לבטל את מנגנון הממשל הצבאי. ואמנם, משהובהר שאין בהקלות כדי להיטיב באופן ממשי עם האוכלוסייה הערבית, הוגשו לכנסת חמש הצעות חוק של הליברלים, מפ"ם, מק"י, חרות ואחה"ע לביטול הממשל, תקנות ההגנה או שניהם. גם הפעם נקבע הדיון ל- 20 בפברואר, ושוב התעורר דיון ציבורי. לקראת הדיון פעל הוועד היהודי-ערבי במשנה מרץ והצליח לערוך הפגנה יהודית-ערבית בת אלפי משתתפים ב- 9 בפברואר 1963 ברחבת קולנוע מוגרבי בתל אביב. מתוך רצון להצביע על התמיכה הציבורית הרחבה שלה היא זוכה, החתימה מפ"ם 150 אנשי רוח, אקדמיה, משפט, חינוך ואמנות על קול קורא למען ביטול הממשל הצבאי ופרסמה אותו בעיתון 'מעריב'. עצומה נוספת, שעליה חתמו 101 מאנשי האוניברסיטה העברית בירושלים – ביניהם הפרופסורים בובר, אורבך, פלסנר, ליבוביץ, אטינגר, פטנקין ופלוסר – יצאה 'בקריאה פומבית לנציגי כל המפלגות בכנסת לתת ידם לביטול הממשל הצבאי'.62 לקראת הדיון ביטלו הליברלים את הצעת החוק שלהם וב- 20 בפברואר 1963 נערך עוד דיון בארבע הצעות חוק לביטול הממשל הצבאי, תקנות ההגנה או שניהם.63 מגישי ההצעות דיברו על ההתגייסות הציבורית הרחבה נגד הממשל, על אזלת ידו של הממשל במניעת אירועים ביטחוניים ועל כל שאר מגרעותיו, שדובר בהן מעל בימת הכנסת פעמים רבות. משה כרמל מאחה"ע תיאר את שיחותיהם של אלון ובן-גוריון והצטער על שהצעתו של אלון נדחתה. שוב היה זה בן-גוריון שעלה לדוכן הנאומים ובנאום פולמוסי ארוך יצא, בפעם האחרונה, להגנת הממשל הצבאי. הוא תקף את כל המפלגות שהעלו את הצעות החוק, בא חשבון אישי עם כל מתנגדיו וקרא נגד תמימותם של הפרופסורים שחתמו על העצומה. בן-גוריון הכיר היטב את תמונת המצב הפרלמנטרית והביטחונית, היה עד להתנגדות הצבורית חסרת התקדים לממשל הצבאי והבין כנראה שאפשר שימיו של הממשל הצבאי באים לקצם. אם כך, מדוע לא יזם הצעת חוק, תפורה על פי מידותיו, שהייתה זוכה לרוב מוחץ בממשלה ובכנסת, בדבר ביטול הממשל הצבאי? התשובה מצויה בנאום שבו השיב להצעות החוק וחזר שוב ושוב על כל אותם נימוקים שהעלה מאז 1958. אם הגה בן-גוריון בסוף 1962 באפשרות לשנות באופן ניכר את אופיו של הממשל הצבאי, הרי שההתפתחויות בפוליטיקה הבין-ערבית בחודשים הראשונים של 1963, בעיקר בכל מה שקשור להצהרות בעד האחדות הערבית, השמדת ישראל וסכנת התלקחות מלחמתית עם ארצות ערב, שבו והכריעו אצלו את הכף ועמדו שוב, בתמיכת מרבית חברי הוועדה המרכזית לביטחון, בראש סדר יומו.64 בסוף 1962 ובראשית 1963 הגיע נאצר לשיא כוחו, לאחר ארבע שנים שבהן נהנה ממידע אמריקני וגרמני נדיב.65 ב- 8 בפברואר 1963 התרחשה בעיראק הפיכת הבעת' שנשאה אידיאולוגיה בן-ערבית. כתוצאה מכך גברה בהדרגה בסוריה המתיחות בין השלטון לבין מפלגת הבעת, עד להפיכה שהתרחשה לבסוף גם שם בדיוק חודש אחר כך. נוסף על כך היה בישראל חשש מתמיד שעם הפעלת המוביל הארצי יחלו מדינות ערב בפעולות איבה נגד המדינה, שכן אלה הכריחו כבר ב-1961 שעם סיום הפרויקט, שהיה צפוי ל- 1963, תבוא שעת ההכרעה. פעולת חפירת המוביל הסתיימה אמנם רק ב- 1964, אך בזמן הדיון בכנסת עמדה ישראל בפני ביצועו של השלב הסופי של תוכניותיה העצמאיות לגבי ניצול מי הירדן, וזאת לאחר שלא הושגה הסכמה בין-לאומית על כך66. נאומי המנהיגים השונים מכל רחבי ארצות ערב ובמיוחד ממצרים נקלטו ונשמעו באהדה מרובה בקרב הערבים בישראל. האחדות הערבית לא נתפסה אצל הקהל הערבי כדבר ערטילאי וכסיסמה בלבד, אלא כמשאת נפש שעומדת כנראה בפני מימוש קרוב. נאצר נתפס כמנהיג הערבי שיביא לעולם הערבי בכלל ולרבים בישראל בפרט את המזור ואת הניצחון.67 החשש הגדול של בן-גוריון היה אפוא שכל נסיגה או צמצום של הצבא, ולו רק של הממשל הצבאי שהוא חלק מצה"ל, יביאו להיחלשות ביטחון ישראל בשעת מבחן:
בניגוד לנאומיו בכנסת ב- 1929 וב- 1962, הפעם לא הודיע בן גוריון על הקלות נוספות בממשל הצבאי. על חודו של קול אחד בלבד (57 מתנגדים מול 56 תומכים) הורדו הצעות החוק של חרות, מפ"ם ואחה"ע מסדר היום. הצעת החוק של מק"י הורדה ברוב של 56 מול 50 תומכים. ההצעות נפלו מכיוון שסיעת אגודת ישראל, שהתנגדותה לממשל הצבאי הייתה ידועה, נמנעה מלהצביע שכן הובטח לה רשיון לפתיחת בנק,70 ומכיוון ששני חברי הכנסת הערבים של מפא"י, ג'אבר מועדי וד'יאב עוב'ד, וכמותם שאר חברי מפא"י המתנגדים לממשל, הצביעו עם הממשלה ונגד ההצעות. על המצב שנוצר בעקבות ההצבעות בפרואר 1962 ו- 1963 כותב אמנון לין: 'הדברים הגיעו לזלזול של ערביי ישראל בממשל הצבאי ולעג למושלים הצבאיים [...] שוב לא היה טעם של ממש בקיום הממשל וממילא כבר לא היה לו כוח פוליטי רציני. דומה כי רק שגרת המחשבה ואי רצון להכיר בתפיסה מוטעית של המציאות החזיקו אותו בחיים לעוד שנתיים שלוש'.71 לחלקים נוספים של המאמר:
הממשל הצבאי ותהליך ביטולו, 1968-1958: א. מבוא הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
