| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
1. השלב הראשון: המשכיות ומפנה במדיניותו של אשכול עד סתיו 1965 ב- 16 ביוני 1963 התפטר בן גוריון מראשות הממשלה 'מסיבות אישיות', כהגדרתו. לוי אשכול, שהיה שר האוצר, מונה לתפקיד וניסה ללא הצלחה להרחיב את הממשלה שירש על ידי צירוף מפ"ם, שדרשה שיצהיר שמגמת פני הממשלה החדשה היא ביטול הממשל הצבאי.72 ארבעה חודשים לאחר מינויו הדגיש אשכול בנאום בכנסת שאין הוא מבשר על מהפכה כלשהי אלא רק על המשך מדיניות ההקלות, תוך שמירה על חוקי ההגנה המנדטוריים. החידוש בדבריו של אשכול היה כשקבע באופן רשמי ששאיפתו היא להביא לכך שהממשל יהפוך 'לרואה ואיננו נראה', כלומר למצב שבו הממשל אמנם קיים וממלא את תפקידיו, אך המגע הישיר בין קציניו וחייליו לבין האוכלוסייה מצומצם.73 מדיניות חדשה זו זכתה מאוחר יותר לביקורתו החריפה של חבר הכנסת אורי אבנרי ראש רשימת 'העולם הזה – כח חדש', שאמר בדיון בכנסת: 'בשטח הערבי קיימת ממשלה שלמה, ממשלה סודית ובלתי חוקית שאיש אינו יודע מי הם חבריה וכיצד היא מחליטה. סוכניה משובצים בכל מקום וקובעים החלטות הרות גורל, הקובעות חיי אדם ומועברות ללא ניירות, בחשאי, במחתרת, אלף ואחת החלטות'.74 עד סתיו 1965 המשיך אשכול את מדיניות קודמו בשלושה מישורים: הממשל הצבאי לא בוטל, תקנות ההגנה המנדטוריות לשעת חירום לא בוטלו, נוכחות אנשי המימשל הצבאי צומצמה ונעשה מאמץ להפכו 'לרואה ואיננו נראה'. אולם במישור אחר, אולי המשמעותי מכולם, בישר מינויו של אשכול על שינוי. בעוד שמתן ההקלות בתקופת בן-גוריון בא בעקבות לחץ ונבע מהנסיבות הפוליטיות והכלכליות ולא ממדיניות מתוכננת ועקיבה שמטרתה ביטול הממשל הצבאי, בתקופת אשכול הפך מתן ההקלות למדיניות ממשלתית שמטרתה הייתה 'להסיר או להקטין ככל האפשר צל של אפליה, של הבדל וקיפוח'.75 מפנה זה, של כוונת ראש הממשלה החדש לאמץ את הרעיונות שקודמו סירב לקבל ושבמרכזם העברת סמכות אכיפת תקנות ההגנה המנדטורית מידי צה"ל למשטרה, חל בין היתר מכיוון שאשכול, בניגוד לבן-גוריון, לא תפס את הערבים רק כגיס חמישי עתידי וכסיכון ביטחוני מתמשך, אלא ראה בהם אוכלוסייה שעל ידי מדיניות נבונה ניתן להפכה למשתפת פעולה עם השלטון היהודי.76 ואמנם, ב- 21 באוקטובר 1963, יומיים קודם לנאומו שצוטט לעיל, הודיע אשכול מעל בימת הכנסת על הקלה נוספת בממשל, שגם אם הייתה בודדת הרי שמבחינת חיי היום-יום היא הייתה המשמעותית ביותר מכל ההקלות שניתנו עד כה ובישרה באופן ברור את מגמת ביטולו של הממשל. אשכול הודיע שפרט לאזרחים שהם 'בבחינת סיכון ביטחוני' תשוחרר כל האוכלוסייה הערבית בגליל ובמשולש (פרט לתושבי ברטעה, ערב אל-ערמשה, צנדלה, מוקיבילה, טובה וזנגריה, ששוכנים על קו הגבול ממש) מכל צורך ברישיון תנועה אישי. בכך הוסרה מעל האוכלוסייה הערבית אחת מההכבדות הקשות ביותר שהייתה נחלתם מאז הקמת המדינה. יודגש שהאזורים שיועדו בגליל ובמרכז להתיישבות יהודית המשיכו להיות מכונים 'אזורי ביטחון', שאליהם אסורה כניסת ערבים.77 כיוון שאך החל בתפקידו כראש ממשלה ונמצא עדיין תחת צלם הכבד של בן-גוריון ואנשיו, שהיו אופוזיציה פנים-מפלגתית ופנים-קואליציונית רבת עצמה, נאלץ אשכול לחזור בסיום נאומו לניסוח של קודמו ולומר שביטול הממשל הצבאי יתאפשר רק עם שינוי המצב הביטחוני של ישראל עם שכנותיה. במקביל לתהליך ביטול הממשל הצבאי הוחלט בממשלת אשכול על ראשיתה של תנופת התיישבות נרחבת בגליל במטרה להביא לייהודו.78 תנופת פיתוח זו הייתה, יחד עם ההכנות הביטחוניות שהיה צריך לבצע לקראת הביטול, הסיבה לאי-ביטולו המידי של הממשל הצבאי שכן הוא היה נחוץ כאמצעי למימוש תכניות ההתיישבות. דברים ברורים על כך נכתבו בדוח ועדת רוזן וגם נאמרו על ידי מאיר ארגוב בוועדת מפא"י לענייני ערבים: 'לממשל הצבאי יש גם מטרה ציונית. הגליל כולו ערבי ויש מטרה ציונית לפצל אותו ולאכלסו ביהודים. זוהי המטרה הציונית של הממשל הצבאי'.79 2. השלב השני: ההכרעה על ביטול מנגנון הממשל הצבאי, 1966-1965 בעוד שהשנים 1965-1964 עמדו בסימן צמצום היקף ההגבלות שהטיל הממשל הצבאי, שנת 1966 עמדה בסימן תהליך 'ביטול' הממשל הצבאי, וליתר דיוק: ביטול מנגנונו הצבאי של הממשל הצבאי. מדיניותו העקיבה של אשכול בעניין זה הביאה לצמצום ניכר בפעילות הפרלמנטרית80 והציבורית81 למען ביטול הממשל הצבאי. ב- 2 בנובמבר 1965 נערכו הבחירות לכנסת השישית. ארבעה ימים לאחר מכן הכריז אשכול בצורה הבהירה ביותר על כוונתו 'לחפש דרכים כדי להביא לביטול מנגנון הממשל הצבאי'.82 אשכול היה יכול להצהיר הצהרה מרחיקת לכת כגון זו בשל צירופן יחד של מספר סיבות, חלקן זוטריות חלקן מרכזיות. הסיבות הזוטריות היו אלה: משטר ההקלות המדורג הוכיח שאין לערביי ישראל כל יכולת או רצון לפגוע באוכלוסייה היהודית, שאין לממשל הצבאי כל קשר לשמירת הביטחון ושהוא לא היה מעולם מעורב במניעת מעשי חבלה וריגול. נוסף על כך, בשל פעולותיו הנחרצות של הממסד הישראלי לזרועותיו השונות לחיסול כל ניסיון של הערבים בישראל להקים ארגון לאומי כלשהו, דעכו ניסיונות אלה לחלוטין במהלך 1965 .83 הסיבות המרכזיות היו קשורות בשלושה חילופי גברי פוליטיים פנים-ישראליים ובהשקפה המדינית השונה שהייתה לראש הממשלה החדש בנוגע לתפקיד הממשל הצבאי בסכסוך ישראל-ערב. השינוי הראשון והחשוב מכול היה פרישת בן-גוריון ממפא"י והקמת רפ"י (רשימת פועלי ישראל) ביוני 1965. צעד זה הביא לכך שהמתנגדים המרכזיים לביטול הממשל הצבאי, ובראשם בן-גוריון, פרשו מן הממשלה וממפא"י. כוונתו של אשכול להביא לביטול מנגנון הממשל הצבאי ורצונו להתנתק לחלוטין מבן-גוריון ומרפ"י הביאו לצירוף מפ"ם לממשלה החדשה שהוקמה בינואר 1966 ולהשארתה של רפ"י מחוצה לה. לפיכך לא הייתה עוד בממשלה ובקואליציה אופוזיציה לביטול הממשל הצבאי. השינוי השני היה קשור לעמדת חברי הוועדה המרכזית לביטחון, שללא אישורה ספק אם היה אשכול יכול לממש את מדיניותו. בראשית קיץ 1965 מונה שמואל טולידאנו לתפקיד יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים. טולידאנו ואשכול תמכו אמנם בביטול הממשל הצבאי, אך מולם בוועדה המרכזית לביטחון ניצבו נציגי צה"ל, המשטרה והשב"כ, שהתנגדו לו. מצב זה השתנה בסוף הקיץ, עם מינויו של אברהם אחיטוב לראש האגף הערבי בשב"כ. תפיסתו של אחיטוב את המדיניות לגבי הערבים תאמה את מדיניותו של טולידאנו, וכך גדל בוועדה מספר התומכים בביטול הממשל.84 משהתברר בפיקוד המשטרה שאשכול מתכוון להעביר למשטרה את מלוא הסמכויות בנושא הפיקוח על הערבים, הצטרף לדעתם של טולידאנו ואחיטוב בסתיו 1965 גם ראש הלת"ם, שהיה נציג המשטרה בוועדה. היחיד בוועדה שהמשיך להתנגד לביטול מנגנון הממשל היה אפוא מפקד הממשל הצבאי, יהושע ורבין, שנשען על תמיכת הרמטכ"ל יצחק רבין.85 ברוב של שלושה נגד אחד הכריעה הוועדה לבסוף בעד ביטול מנגנון הממשל הצבאי. השינוי הפוליטי-פרסונלי השלישי היה קביעת דרג חדש בממשלו של אשכול – יועץ ראש הממשלה לענייני ביטחון – ומינוי של איסר הראל לתפקיד, והוא שהכריע סופית את הכף.86 ממש כשם שב- 1959 עמדתו של הראל הייתה זו שהכריעה את הכף נגד ביטול הממשל, כך בסוף 1965 המלצתו היא שהשפיעה על אשכול לקבל את החלטת הרוב בוועדה המרכזית ולפתוח במהלך שבסופו יבוטל מנגנון הממשל ויועברו סמכויותיו לרשויות הביטחון האזרחיות.87 לאחר קבלת המלצות הוועדה ואישורן בידי הראל הודיע ראש הממשלה בכנסת ה- 12 בינואר 1966, בעת הצגת הממשלה החדשה, כי מגמת הממשלה להגיע תוך שנה לביטול המנגנון של הממשל הצבאי.88 מספר חודשים לאחר מכן, ב- 9 ביולי בצעד נדיר, כינס הראל מסיבת עיתונאים שבה קבע חד-משמעית: 'הממשל הוא כתם על הדמוקרטיה שלנו [...] אין בו כל צורך מסיבות ביטחוניות'. הראל הוסיף ואמר שניתן לקיים את הביטחון גם באמצעות מערכות אזרחיות.89 הסיבה המדינית המרכזית לביטול הממשל הצבאי הייתה השקפתו של אשכול בנושא היחס בין הממשל הצבאי לבין הסכסוך הישראלי-ערבי. בעוד שבן-גוריון ראה זיקה והלימה בין השניים והאמין כי הממשל הצבאי הוא כלי ביטחוני-צבאי מרתיע נוסף כלפי מדינות ערב, אשכול לא ראה קשר מובהק בין הדברים. כבר בראשית 1964, משנכנסו לתוקפן ההקלות מרחיקות הלכת בממשל הצבאי שעליהן הכריז אשכול, הוא הדגיש – גם כדי להביא לירידת המתח הביטחוני – את העובדה שנשיא מצרים עצמו הודה שאין ביכולתם של הצבאות הערביים לנצח את צה"ל.90 מבחינתו של אשכול היה בכך משום הוכחה שצמצום סמכויותיו של הממשל הצבאי אינו מביא להחלשת יכולת ההרתעה של צה"ל כלפי מדינות ערב. את הדוגמה הטובה ביותר להבדל בין בן-גוריון לאשכול ניתן לראות בנאומו של ראש הממשלה בכנסת על מצב הביטחון ב-17 באוקטובר 1966. בנאום זה עמד ראש הממשלה על התגברות הטרור של ארגון הפת"ח שפעל מירדן: 'בשנתיים האחרונות ספגו חלומותיו ושאיפותיו של נאצר, בכל שלושת מעגליו, מהלומה כבדה [...] האחדות הערבית התנפצה [...] אך בעוד שבתקופה זו היינו פטורים מאפשרות מיידית של התקפה רבתי מצד הצבאות הסדירים של המדינות השכנות, חזרה התופעה של הסתננות חבלנית לשטחנו. מינואר 1965 בוצעו כ- 60 פעולות חבלה או חדירה לחבלה בישראל'.91 הנה כי כן מתברר שהגם שהיה אשכול ער להתעצמות הצבאית של מדינות ערב ולהתגברות מעשי החבלה וההסתננות, לא הפסיק את תהליך ביטול מנגנון הממשל הצבאי שכן לא ראה קשר בין עצמתו של צה"ל והפעילות הערבית שמחוץ לישראל לבין הצורך לשלוט במיעוט הערבי בישראל. ואמנם, למרות הפעילות שמעבר לגבול לא זו בלבד שלא הגביר את נוכחות הממשל הצבאי אלא המשיך את תהליך ביטולו. 3. השלב השלישי: ביטול מנגנון הממשל הצבאי וכינון 'הממשל האזרחי' פחות מחודש לאחר נאומו הנזכר באוקטובר 1966 בכנסת הודיע ראש הממשלה: 'למן ה- 1.12.1966 יבוטל המנגנון של הממשל הצבאי. התפקידים שהיו מוטלים על הממשל הצבאי יועברו לסמכותן של הרשויות האזרחיות הנוגעות לדבר'.92 בנאום זה הוא אף הודיע על הארכת משך השירות של הבנים בצה"ל בארבעה חודשים וכך העמידו על 30 חודשים. על צירוף שתי הודעות אלה באותו יום אמר אשכול שהאחת מצביעה על הצורך בשוויון והאחרת על הצורך בהתגוננות מרתיעה. מהדיון בכנסת אחרי הודעתו של ראש הממשלה על ביטול הממשל הצבאי, ומעובדות נוספות שיתוארו להלן, מתברר שהארכת השירות אכן עלתה בקנה אחד עם הצורך לשמור על כוננות מתמדת, אך הלימה בין רדיפת השוויון לבין ביטול מנגנון הממשל הצבאי לא הייתה. אשכול הוסיף והבהיר שאין צורך בשינוי חקיקה בכנסת שכן הממשל הצבאי פועל מכוח הוראות פנים-צבאיות. כמו כן הבהיר ראש הממשלה שאזורי הביטחון לא יבוטלו, שיקוימו כל האמצעים למניעת פגיעה בביטחון המדינה ושמעתה תטפל המשטרה בהענקת רישיונות תנועה.93 חברי הכנסת תופיק טובי, אורי אבנרי ואחרים טענו שמהותו של השינוי לא הייתה בביטול הממשל הצבאי וחוקיו או באופי פעולת כוחות הביטחון במגזר הערבי, אלא רק בביטול המנגנון של הממשל והחלפתו במנגנון אזרחי. חבר הכנסת משה דיין מרפ"י אמר זאת באופן ברור: 'לפי השינוי הזה, המנגנון הצבאי שטיפל בהגשמת אותו חוק צבאי יומר ויוחלף במנגנון משטרתי, שיהיה מופקד על הגשמת אותו חוק ממש'.94 אחד מטיעוניו החשובים של טובי היה שעל פי מה שהתפרסם באותו יום בעיתונות, אי-אפשר אפילו לדבר על ביטול המנגנון הצבאי של הממשל. הוא ציטט מעיתון 'מעריב': 'המושלים המרחביים הצבאיים ימשיכו לכהן בתפקידיהם אולם כקצינים הכפופים אדמיניסטרטיבית, לאלופי הפיקודים ומבחינה מקצועית לראש מחלקת ממשל צבאי במטכ"ל, אלוף משנה אליעזר ליף, אשר יתרכז מעתה בעיקר בבעיות בטחון פנימי ויכין את מחלקתו לקראת שעת חרום. ליף ישתתף בכל הדיונים הקשורים בבעיות המיעוט הערבי בארץ'.95 בסוף הדיון הציע טובי שהכנסת תדחה את הצעת ראש הממשלה ותצביע בעד ביטול תקנות ההגנה לשעת חירום וביטול מוחלט של הממשל הצבאי. הצעתו נפלה ואילו הצעת הממשלה התקבלה ברוב של 48 מול שבעת מתנגדים. מסמכים אין ספור בתיקי המשטרה בארכיון מדינת ישראל מצביעים על העברת כל סמכויות הממשל הצבאי לידי השב"כ והמשטרה, שמאז שנות החמישים הראשונות, באמצעות הלת"ם, הייתה מעורבת בנושא מתן הרישיונות לערבים. מכיוון שהתשתית החוקית, קרי חוקי ההגנה לשעת חירום מ- 1945, לא השתנתה, לא היה כל צורך לשנות כהוא זה את חוקיו ותקנותיו של הממשל הצבאי. משטר הרישיונות והשטחים הסגורים נשאר על כנו, וגם האיסורים המיוחדים. שהפלו בין יהודים לערבים, כמו למשל האיסור על ערבים בלבד שלא להיכנס לאילת או להתקרב למתקנים ביטחוניים, לא בוטלו.96 בכתב ההסמכה מטעם הרמטכ"ל יצחק רבין לבעלי התפקידים במשטרה לביצוע תקנות ההגנה לשעת חירום הוא מדגיש את המשך אחריותו העליונה של הממשל: 'הטיפול בבקשות להענקת הרשיונות ייעשה בהתאם לתנאים ולהנחיות שנקבעו על ידי [...] ושייקבעו על ידי מזמן לזמן'.97 אלופי הפיקודים הוציאו מסמכים דומים ואף מפורטים יותר. במסמך משטרתי הנושא את הכותרת 'ביטול מנגנון הממשל הצבאי',98 בסעיף 'העתקת מקום מגורים על ידי בני מיעוטים', נכתב: 'משטרת ישראל תקבל על עצמה את הטיפול בנושא העתקת מגורים על ידי בני מיעוטים, על פי ההסדר שהיה קיים עד כה בין הממשל הצבאי ומשרד הפנים. צה"ל יסדיר עם משרד הפנים את המשכו של ההסדר הנ"ל בנתיבים חדשים'.99 באותו מסמך בסעיף אחר נכתב: 'מוסכם על ידי צה"ל כי אנשי סגל "העוזר למפקד הצבאי" בפיקודים ימנעו מהתערבות, במילוי תפקידים הנוגעים מביטול מנגנון הממשל הצבאי'. הנה כי כן מתברר ש'ביטול מנגנון הממשל הצבאי' והעברת סמכויות אכיפת תקנות ההגנה המנדטוריות לידי מנגנון אזרחי לא היו אלא שלב סיום הפיכת הממשל הצבאי ל'רואה ואינו נראה'. המנגנון האזרחי שהורכב מאנשי השב"כ והמשטרה הפך להיות לגוף הנראה' היחיד שאכף בשטח את מדיניות הפיקוח והשליטה על המיעוט הערבי בישראל – מדיניות שעדיין נשלטה בידי סגל הפיקוד הצבאי הבכיר. עם ביטול מנגנון האכיפה הצבאי שלחו ראשי מועצות ואישים ערבים מברקי ברכה לראש הממשלה, אך האוכלוסייה הערבית בכללה הגיבה באדישות,100 שכן כינונו של 'הממשל האזרחי' לא רק שלא הקל על חיי היום-יום של האזרח הערבי, אלא שבמקרים רבים המצב נעשה אף גרוע יותר. רמז ראשון לכך ניתן כבר בדבריו של אשכול שאמר: 'משטרת ישראל תתגבר את יחידות המשטרה הפועלות באזורי המיעוטים ב- 100 שוטרים, ברכב ובאמצעי קשר [...] כאשר המטרה היא להגביר ולהרחיב את השליטה בשטחי הממשל הצבאי'.101 בהתחשב בעובדה שמספר חיילי הממשל הצבאי היה לכל היותר 85 שהיו 'רואים ואינם נראים' וצמצמו בהתמדה את פעולתם, אכן מדובר היה בהגברת הנוכחות והפיקוח.102 בכנס ארצי של מפקדי הלת"ם דיווחו קציני המשטרה על החרפת יתר ונחרצות בכל הקשור לאכיפת תקנות ההגנה לשעת חירום, על תגבור הסיורים ובדיקת הרישיונות ועל הצורך להתגבר על רפיסותו של הממשל הצבאי, שהתרשל באכיפת התקנות ובסגירת האזורים הביטחוניים.103 להיטותם של מפקדי תחנות ושוטרים רבים להראות שגם ללא הממשל הצבאי המצב הביטחוני אינו מתערער הביאה לכך שהם הקשו עוד ועוד על תהליך הנפקת הרישיונות, עד שמפקדת המחוז הצפוני הייתה צריכה לבקש מתחנות המשטרה שבפיקוחה לא להכביד את עולן יתר על המידה.104 הקשחה זו באה בתקופת שיא האבטלה במשק הישראלי בכלל ובמגזר הערבי בפרט וכאשר עשרות אלפי פועלים ערבים מפוטרים ביקשו לנוע ממקום למקום בניסיונם למצוא מקומות עבודה חלופיים. בכנס מפקדי הלת"ם הובלטה העובדה שכמות המובטלים הערבים המשוטטים מקשה מאוד את אכיפת התקנות ואת משטר הרישיונות. כמו כן צוין שבמקומות מסוימים שבהם רצתה המשטרה להקל היא נתקלה בהתנגדות הצבא, דבר שמוכיח את המשך עליונותו של הצבא גם לאחר ביטול המנגנון הצבאי. ראש המחלקה הערבית של מפ"ם, יעקב איתן, הביא עדויות אישיות רבות המוכיחות שטיפול המשטרה היה לא רק אטי ומסורבל יותר אלא על פי דבריהם של משכילים ערבים אף קשוח ואטום יותר מטיפול הממשל הצבאי.105 הדיו של התסכול הרב שנוצר מהמצב הזה בקרב הערבים, אך גם בקרב היהודים, הגיעו עד לראש הממשלה, והוא דרש הסבר מיועצו לענייני ערבים. לשמואל טולידאנו לא נותר אלא לכתוב את הדברים הבאים: 'הציבור היהודי והערבי הניח בטעות שעם ביטול מנגנון הממשל הצבאי [...] כל אזרח יהא חופשי לנוע ללא רישיון לכל מקום [...] אך מאחר ומעשית לא היו כמעט הקלות [ההדגשה שלי], נגרמה אכזבה ובקורת לא מעטים [...] בכמה מקרים אף חלה הרעה במצב [...] מאחר והמשטרה אינה מוכנה להעלים עין [במקרים שהממשל כן העלים עין מהם בעבר]'.106 במחצית הראשונה של 1967 לא חל כל שינוי במעמדם האזרחי של הערבים בישראל. אזורי המגורים שלהם המשיכו להיות מוגדרים 'אזורי ביטחון', תקנות ההגנה לשעת חירום נשארו בתוקף וכך גם הנהלים שנבעו מהן בחיי היום-יום. גם שנתון הממשלה אינו מתייחס ל-1 בדצמבר 1966 כאל תאריך סיום הממשל הצבאי אלא כאל ציון דרך נוסף ברשימת התאריכים שבהם נעשו הקלות בממשל הצבאי. השנתון קבע: 'תהליך הליברליזציה וההקלות הגיעו לשיאו לאחר מלחמת ששת הימים'.107 בשבוע של מלחמת ששת הימים (11.6.1967-5.6.1967) ובשבוע שלאחריו הוחל מחדש הממשל הצבאי על הערבים בישראל.108 הוא בוטל משהוכיחה האוכלוסיה הערבית בישראל שאין לה כל תכניות פעולה טרוריסטיות נגד המדינה ושבשעת מלחמה אין כל שיתוף פעולה או אף תכנון לשיתוף פעולה בינה לבין הצבאות הערביים.109 רק אז, ומשעבר מרכז הכובד של בעיות הביטחון והפיקוח על אוכלוסייה עוינת לשטחים הכבושים, החליטה הממשלה ב-3 באוקטובר 1967 על הסרת הגבלות התנועה שעדיין נותרו. היא קבעה: 'התושבים הערבים יכולים לנוע כמעט בכל שטח המדינה ללא צורך ברשיון [...] כיום לא נותרו כמעט הגבלות המקשות או הפוגעות בצורה כלשהיא באורח חייה התקין של האוכלוסיה הערבית בישראל'.110 השימוש הכפול במילה 'כמעט' מבהיר שמספר הגבלות תועה עדיין נותרו, אולי בעיקר לערבים במזרח ירושלים, שהוגדרו כבר אז 'תושבים'.111 ב- 1968, עם התגברות כניסת הפועלים הערבים ממזרח ירושלים ומשאר השטחים הכבושים לישראל, הלכה ופחתה, בתהליך סטיכי וללא הליך שקבעה הממשלה, אכיפת יתרת תקנות ההגנה ונוהליהן על הערבים בישראל. אכיפת תקנות ההגנה אמנם נפסקה ב- 1968, אך מה שלא בוטל ואף תוגבר הוא מנגנון הממשל האזרחי.112 בין השאר הפעיל מנגנון זה רשת של מאות רבות של סייענים ומודיעים מטעם המשטרה, שנמנו ברובם עם ההנהגות המשפחתיות ועם המורים. רשת זו היתה פרוסה בכפרים הערביים בישראל והיא העבירה לשב"כ ולמשטרה מאז ראשית שנות החמישים דוחות מפורטים על אודות תחום ותחום בחיי כל כפר ועל אודות משפחות ערביות רבות.113 הדיווחים כללו פרטים מדויקים על הנעשה בהנהלות בתי הספר, בסניפי המפלגות, באגודות סטודנטים, בוועדים מוסלמיים ונוצריים, במועדונים, ברשויות מקומיות, באגודות שיתופיות ובכל התארגנות אחרת, על מעשי פשע ועבריינות רגילים, שלעתים נדירות כללו גם ריגול, ואף על מה שהוגדר עברות – כמו רכישת עיתונים עבריים, עיסוק בצילום, התרשלות בארגון אירועי יום העצמאות, אמירות אנטי ישראליות או פרו-ערביות של מורים, של תלמידים ושל אזרחים – ועל תחומים רבים נוספים.114 מאות חקירות אישיות נוספות נערכו על סמך פניות מטעם ההסתדרות, משרדי ממשלה שונים ויועץ ראש הממשלה לענייני ערבים, שביקשו לאסוף מידע על אזרחים שביקשו מאת הרשויות רישיונות, הלוואות, אישורי בנייה או כל דבר אחר.115 בעקבות דיווחים אלה, שזרמו לתחנות המשטרה ולמשרדי השב"כ, נערכו אלפי חקירות ונפתחו אלפי תיקים אישיים, והם היו כלי העבודה העיקרי בידי המשטרה ובידי שאר גופי הממסד הישראלי בבואם לשלוט ולפקח על האוכלוסייה הערבית לפרטיה, עוד שנים רבות לאחר ביטולו של הממשל הצבאי. במאמר זה הראיתי שאופי המפנה במדיניות הממסד כלפי הערבים עם ראשית העשור השני מוכיח שכל עוד ראה השלטון הישראלי בקיומם של האזרחים הערבים בישראל דבר זמני שעשוי להשתנות כתוצאה מפעילות חריגה כלשהי, הוא גם ראה בקיומו של הממשל הצבאי דבר הכרחי. עם ראשית העשור השני הובהר אמנם שקיומו של המיעוט הערבי בישראל הוא תופעת קבע, אך מדיניות דפוסי הפיקוח והשליטה הביטחוניים על האוכלוסייה הערבית כמו גם הנחות היסוד שעליהן התבססה מדיניות זאת לא השתנו, אלא רק בהדרגתיות אטית ובאופן חלקי בלבד. בסוף שנות החמישים ובראשית שנות השישים הבינו רבים בישראל, אם כי פחות הבינה זאת הנהגתה הביטחונית ובן-גוריון בראשה, שהממשל הצבאי מיותר מכיוון שאין הוא משמש כוח הרתעה כלפי חוץ, הוא מעורר מחלוקות בחברה היהודית, המאבק בו מסכן את היציבות הקואליציונית ובעיקר הוא אינו עונה עוד על הצרכים ועל סדרי העדיפויות הביטחוניים והפוליטיים שהשתנו. לכן בתהליך כטי, שהואץ רק לאחר מינויו של אשכול לראשות הממשלה, הוחלף הממשל הצבאי בממשל ביטחוני-אזרחי שהמשיך לפעול מתוקף אותם חוקים כמו הממשל הצבאי. ביטול הממשל הצבאי ב- 1966 והפסקת אכיפת תקנותיו ב- 1968 לא שינו את יחסם של מרבית הציבור היהודי ושל הממסד הישראלי לערבים. הם המשיכו לראות בערבים ציבור עוין שיש לפקח עליו ולשלוט בחייו. למאבק הציבורי למען ביטול הממשל הצבאי, שנבע מהרצון להסיר את הכתם המיליטריסטי מן הדמוקרטיה הישראלית, לא היה המשך מידי בדמות מאבק נוסף למען ביטול תקנות ההגנה המנדטורית או למען ביטול ההפליה וההגבלות החברתיות, הכלכליות והפוליטיות שמהן המשיכו לסבול הערבים אזרחי מדינת ישראל. כבר ב- 1964 אמר שמחה פלפן, אחד ה'ערביסטים' המובהקים של מפ"ם: 'יותר קל יהיה להגיע לביטול הממשל הצבאי מאשר לביטול המורשת שלו'.116 תמצית מורשת הממשל הצבאי היא תפיסת הערבים כבעיה ביטחונית וכגיס חמישי, ומכאן ההכרח להפעיל מדיניות ממסדית המצמצמת את עצמאותם האישית והקולקטיבית והמדכאת בקרבם כל סוג של תהליכי מודרניזציה ציבוריים, פוליטיים וכלכליים-יצרניים. מורשת זו, שנותרה איתנה עוד שנים ארוכות לאחר 'ביטול' הממשל הצבאי, כללה גם הטמעת פחד הדדי ביהודים ובערבים, בעיקר כאמצעי למניעת השתלבות הערבים בחברה הישראלית ולהנצחת אי-השוויון בין הרוב היהודי המיוצג בממסד הישראלי לבין המיעוט הערבי שלא זכה לייצוג כזה. לחלקים נוספים של המאמר: הממשל הצבאי ותהליך ביטולו, 1968-1958: א. מבוא הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
