גרדה לופט הייתה אחת הדמויות הססגוניות והפעלתניות ביותר מבין הנשים שבאו מגרמניה לארץ ישראל ואת העלייה "עשתה" הרבה לפני העלייה החמישית. את שמה רכשה כעיתונאית הבולטת של אותה עלייה. ובין השאר כתבה את המאמרים הראשיים ב- MB (לימים 'יקינתון') משך יותר מארבעה עשורים. כתיבתה התפרשה על נושאים רבים ושונים – מדיניים, פוליטיים, כלכליים, חברתיים. היא גם נודעה כאשתו הראשונה של חיים ארלוזרוב.

גרדה וחיים עולים לארץ-ישראל

גרדה למשפחת גולדברג נולדה בקניגסברג שבפרוסיה המזרחית. כפי שהיא מתארת באוטוביוגרפיה שלה "שמונים שנה ועוד" (פורסמה לראשונה בגרמניה ב- 1977, ובישראל ב- 1987 אחרי מותה) היא גדלה בבית מתבולל,שהחינוך בו היה מוקפד ואפילו מחמיר, הצעירה מארבעה ילדים - ועולמה בטוח ומוסדר. כשסיימה את ביה"ס התיכון החלה בלימודי רפואה בעיר הולדתה, אולם השאיפה לעצמאות דחפה אותה לברלין. שם גילתה עולם חדש, לימודי רפואה וכלכלה מדינית - יחד עם חסרון כיס, עבודות מזדמנות, מוסיקה, חיי- רוח מסעירים ואהבה ראשונה - חיים ארלוזורוב. חייה השתנו לגמרי. היא חברה לתנועת הסטודנטים הציוניים "הפועל הצעיר" ואמצה את הרעיון הציוני. נישואיה למנהיג הציוני הצעיר חיים ארלוזורוב ולידת בתם שולמית הוסיפו לקצב המסעיר של החיים. כאן הכירה לראשונה בין השאר את א.ד.גורדון, שפרינצק, זלמן שז"ר, מרטין בובר, גרשום שלום ופנחס רוזנבליט. כך גם נתקבלה עם עלותה לארץ ב- 1924 בזרועות פתוחות

בדידות, נישואים בשנית ועיתונאות

החיים בארץ בצמצום רב, עם ילדה קטנה, כשארלוזורוב עוסק בפוליטיקה וטרדות חיי היום-יום ממנו והלאה ועל-כן הנטל רק עליה, העיקו עליה וגרמו לתחושת נעזבות. מי שנחלץ לעזרתה ודאג לרווחתה היה ד"ר צבי לופט, מאנשי "הפועל הצעיר" ומזכיר המרכז החקלאי. מאוחר יותר נפרדה מארלוזרוב ונישאה ללופט. שולמית נשארה אצלם ויחסי הידידות עם חיים ארלוזרוב נמשכו עד הירצחו ב- 1933. (הרצח כידוע לא פוענח באופן החלטי עד היום). הקריירה של גרדה בעיתונות החלה ב- 1924 בפגישה אקראית עם פליקס רוזנבליט ( לימים: פינחס רוזן). בשמעו שהיא מחפשת עבודה, הציע לה לכתוב ל"יודישה רונדשאו", השבועון הציוני- גרמני היוצא בברלין בעריכתו של ד"ר רוברט וולטש. הצורך במשכורת האפיל על חוסר הביטחון ותחת ידו האמונה של וולטש, כתבה עד 1939 מועד בו הפסיקו הנאצים את הדפסתו והופעתו של העיתון.

צלב הברזל ממשלת גרמניה

חייה של גרדה בירושלים בסוף שנות העשרים התנהלו , כביכול, בשני עולמות: האחד בממסד של תנועת הפועלים שאליו השתייכה כבת זוגם של ארלוזורוב ואחר-כך לופט, והשני בעולם ה"ייקים" של שכונת רחביה בירושלים שם התגוררו ופעלו הפילוסוף הוגו ברגמן, הפסיכיאטר הראשון בארץ היינץ הרמן, המשפטן משה זמורה, הקבליסט גרשום שלום, הארכיטקט ריכרד קאופמן, פרופ' סמבורסקי ורבים אחרים. היו אלו, כפי שהיא העידה, חיים מלאי עניין אינטלקטואלי, ויכוחים אידיאולוגיים, מוסיקה, הומור, הרגשת יצירה והזדהות מוחלטת עם רעיון בנין- הארץ. את המשך דרכה העיתונאית בארץ עשתה בעיתון "הארץ" וב"גרוז'אלם- פוסט". היא כתבה גם לעיתוני חו"ל, לשבועון הבריטי "אקונומיסט" ולעיתון השוויצרי "נוייה- ציריכר- צייטונג". את אופייה ובעיותיה של העלייה החמישית ה"ייקית" ( הייקים היו קוראיה הנאמנים) פרסמה מאוחר יותר בספר בגרמניה "השיבה לנכר". על פועלה בהסברת מדינת ישראל בגרמניה, לאחר קום המדינה, הוענק לה "צלב הברזל" מאת ממשלת גרמניה והיא, שגרמניה הייתה בשבילה "מחוץ לתחום" הסכימה לקבלו בלב כבד.

כך ראו אותה ילדיה

אנחנו, ילדיה, למדנו את קורות-חייה המוקדמות בעיקר מספרה. אך מוזר – אפילו בכותבה על בית-אביה מיעטה לספר על אלו שאבדו ולא השאירה בידנו אפילו את שם אחותה השנייה, או את שמות גיסיה. ממשפט שאמרה ניתן היה להבין שנכחדו בזמן המלחמה. מכולם רק אחיה הבכור, ד"ר וילהלם גולדברג, עלה לארץ ב- 1939 וחי עמנו עד מותו. אימא הייתה בדעה שפרטיות היא ערך מקודש. את כל התכתבויותיה, כולל המאמרים, (פרט לכמה מכתבים) הייתה קורעת ומשליכה לסל הניירות, ובדרך זו אבדו מכתבים שקיבלה מחיים וייצמן, מחנה ארנדט ומאחרים.היא מיאנה להצטרף למפא"י ובשנות הארבעים הייתה ממייסדי מפלגת הייקים "עליה חדשה". היא האמינה במדינה יהודית על בסיס חלוקת הארץ, בצורך להידבר עם ערביי- הארץ והאזור ובצדק חברתי. בבית נהנינו מחבורה מגוונת פוליטית ותרבותית והותר לנו, הילדים, להקשיב אך לא להפריע... אך מהאוטוביוגרפיה שלה השמיטה את הדברים העסיסיים (הרכילות האישית והחברתית) והרכילות בעלת המשמעות ההיסטורית כדי לא לפגוע באנשים שהיו עדיין בין החיים או במשפחותיהם. ומהבחינה הזו כולנו חסרים.

תיעוד היסטורי אמנם לא שמרה אך כשכתבה: "ידידי היו מלכתחילה שקועים בעשיית ההיסטוריה והיו בשר מבשרה" סיכמה גם את סיפורה שלה שהוא סיפור של דור.

נשארו בידינו מאמרים בודדים שלה ,שברובם נתן לנו בטובו העיתונאי זאב שיף ז"ל, המרמזים על רוחב היריעה: 'הערבים במדינה העברית' ("הארץ"1949), 'מדוע אין וכוח על קיביה'( "הארץ" 1953), 'מחיר הבחירות'( "הארץ" 1955) , 'ארתור רופין: הריאליסט של ההתיישבות', ("הארץ"?), 'הפרדה בין "כנסיה" ומדינה –בישראל'( "הארץ" 1985 )

בהספד מרגש שנשא עליה מר ליליינפלד ממערכת הביטאון MB במאי 1986 נאמר כי הייתה "וותיקת העיתונאות הישראלית ".