עד כה בחנתי את הראיות לכך שהרצל קיבל את הביטוי "מדינה יהודית" כתרגום הנכון למילה Judenstaat. אולם הדיון הסמנטי אינו יכול לענות על הטיעון המהותי לגבי כוונתו של הרצל. כי אפילו אם הרצל טבע את המונח "מדינה יהודית" ועשה לקידומו, עדיין ייתכן, מבחינה תיאורטית, שבמונח זה כיוון למה שמכנים כיום "מדינת היהודים": מדינה נייטרלית במהותה, הדומה לזו שתיאר רוסו בעל האמנה החברתית, שגם אם יהיו רוב תושביה יהודים, מכל בחינה אחרת היא לא תהיה מדינה "יהודית" כל עיקר. אפשרות מרחיקת לכת עוד יותר – שגם היא פופולרית בקרב אינטלקטואלים ישראלים – היא שאפילו לגבי היהודים שיחיו ב"מדינת היהודים", לא הייתה להרצל כוונה שיישארו "יהודיים" בכל מובן תרבותי שהוא, אלא שיהיו מתבוללים (או יהודים לשעבר), שיחיו משוחררים מאנטישמיות במקום שהוא, מבחינה זו, נוח יותר. מיותר לציין שגם בתסריט זה, שעל פיו מאבדים יהודי המדינה היהודית את אופיים ואת רעיונותיהם היהודיים והייחודיים, תוך זמן קצר תחדל המדינה להיות "יהודית" בכל מובן שהוא.

אם כן, מוטב לבדוק קודם כל את הטיעון שהיהודים תושבי ה-Judenstaat של הרצל לא היו אמורים להיות יהודים "יהודיים". לאחר מכן אחזור לשאלת המהות היהודית של מדינתם.

הטיעון כאילו הרצל תמך בהקמת מדינה "לא-יהודית" המאוכלסת ביהודים מתבוללים, הוא כמעט בן-גילה של התנועה הציונית עצמה, ושורשיו נעוצים עוד בהתקפותיו החריפות של אחד העם על הרצל ועל סגנו מקס נורדאו, שאותם האשים ברצון להקים "מדינת גרמנים או צרפתים מזרע היהודים".²⁴ נוסחים שונים של אותו הטיעון ממשיכים להישמע עד עצם היום הזה. לדוגמה, שר המשפטים לשעבר יוסי ביילין כתב לאחרונה לגבי הרצל כי:

אילו היה העולם מקבל את היהודים כבני אדם, ואילו כתוצאה מכך היו היהודים מוותרים על יהדותם, לא היה מאושר ממנו... חלומו האמיתי של הרצל הוא החלום האמריקני: מתן אפשרות ליהודים לחיות כבני אדם – ולהתבולל מרוב טובה! מבחינות רבות, הוא חוזה החיים היהודיים באמריקה הרבה יותר משהוא חוזה מדינת היהודים...²⁵

ופרשנות זו לתפישותיו של הרצל אינה נחלתו של ביילין בלבד. השקפות דומות על הרצל מופיעות בשיח הציבורי בישראל תדיר.²⁶

עם זאת, חשוב להכיר בכך שהטענה כי הרצל רצה לייסד "מדינת גרמנים או צרפתים מזרע היהודים" מקורה אינו בהרצל עצמו, שמעולם לא דיבר כך ומעולם לא כתב כך. כדי למצוא תיאור כזה של מטרותיו, צריך לפנות לכתביו של אחד העם, יריבו הפוליטי המר, שפרסם טיעון זה במסגרת מאמציו לפגוע במעמדו של הרצל בקרב יהודי רוסיה המסורתיים, שהיו המחנההגדול והחשוב בהסתדרות הציונית.²⁷ אין זה אומר שהחוזרים על הַאֲשָמָה זו כיום עושים זאת מתוך מניעים לא-טהורים. אך בכל זאת חשוב לזכור שהרבה ממה שנאמר היום על יהדותו של הרצל מבוסס על דברים שנאמרו מתוך מניעים פוליטיים ומפלגתיים, ²⁸בין אם מדובר בדברים שנאמרו בעוד הרצל בחיים, ובין אם מדובר בסגירת חשבונות לאחר פטירתו.²⁹

אם ניקח דוגמה בולטת אחת, שום אדם שהכיר את תפישותיו של הרצל באופן סביר לא יכול היה להאשימו בכך שחפץ במדינה שתושביה יהיו מ"זרע היהודים" בלבד – מן הסיבה הפשוטה שהרצל דחה בעקביות כל ניסיון לייחס ליהודים זהות קיבוצית אתנית-ביולוגית. הוא האמין שהיהודים מאוחדים על ידי מורשת משותפת ומצוקה משותפת, וראה בזהות התרבותית הזאת את אבן הפינה של הלאומיות היהודית.³⁰

אם כן, כדי להבין את השקפותיו של הרצל בנושא זה, חשוב לפתוח בבדיקת תפישותיו לגבי מה שהוא כינה ה"שיבה אל היהדות" – לדוגמה, כשהצהיר בפני הקונגרס הציוני הראשון כי "הציונות היא שיבה אל היהדות עוד לפני השיבה אל ארץ היהודים".³¹ כידוע, הרצל החל את הקריירה הציונית שלו כיהודי מתבולל, אולם אין פירוש הדבר שהבית שבו גדל היהמנותק מכל קשר עם עמו: בילדותו הלך הרצל עם אביו לבית הכנסת בלילות שבת, ואף למד מספר שנים בבית ספר יסודי יהודי; סבו היה בן-קהילתו של רבי יהודה אלקלעי, מראשי הדוברים של הלאומיות היהודית באמצע המאה התשע-עשרה, וייתכן שממנו קלט הרצל את רעיון שובם של היהודים לעצמאותם הקדומה. עם זאת, ברור מיומניו וממקורות אחרים, שלפני שאימץ את הלאומיות היהודית בגיל 35, התרחק הרצל עד מאוד כמעט מכל דבר "יהודי". די להיזכר בכך שבערב חג המולד 1895 – לאחר שהרצל כבר הטריד במשך חודשים את הרב הראשי של וינה, מוריץ גידֶמן, בעניין הקמת מדינה יהודית – נכנס הרב לחדר האורחים של הרצל ומצא אותו מדליק עץ אשוח. וכך כתב הרצל ביומנו:

ממש ברגע שהדלקתי את אורות עץ האשוח בשביל ילדיי, נכנס גידמן. נראה כי רוחו נעכרה עליובגלל המנהג ה"נוצרי". טוב, לא ארשה שילחצו עלי! אבל מצדי שייקרא עץ החנוכה – או המפנה החורפי של השמש.³²

רצון זה שרבנים לא "ילחצו" עליו אופייני להשקפותיו האישיות והפוליטיות של הרצל. אך בו בזמן, הקשר ההולך ומתהדק של הרצל עם המסורת של העם היהודי גבר על זהירותו מפני רבנים. "אני שב ומאחה את המסורת הקרועה של עמנו", ציין ביומנו,³³ וככל שאיחה, כן מצא בלבו אהדה כלפי מנהגי היהודים. אכן, שנתיים לאחר אותה תקרית עם גידמן, הוא פרסם סיפור שנקרא "המנורה",* ובו תיאר את השמחה שחש כשהפנה את גבו לחג המולד, והדליק לראשונה חנוכייה עם ילדיו. גיבורו של הסיפור, יהודי גרמני משכיל שהוא בעצם הרצל עצמו, הוא בן אדם ש"כבר מזמן הפסיק להיות אכפת לו ממוצאו היהודי או מדת אבותיו". אך למרות ריחוק זה, היה מאז ומעולם – כך כותב הרצל – "אדם שעמוק בנפשו חש את הצורך להיות יהודי". כשהיה עד לאנטישמיות הגואה סביבו, החל צורך זה לפרוץ אל פני השטח. וכך תיאר את תהליך השינוי הזה ב"המנורה":

מעט-מעט הייתה נשמתו לפצע אחד שותת דם. ייסורי נפשו הכמוסים התבטאו עתה בכך שהטוהו אל מקורם, דהיינו, אל יהדותו, ובעקבות זאת פקדה אותו תמורה שבימים טובים יותר אולי לא הייתה מתחוללת לעולם...הוא התחיל לאהוב את היהדות בלהט רב. בראשונה לא הודה בכך אל-נכון... אך לבסוף חזקה עליו אהבה זו עד כדי כך... שלא נותר אלא מוצא אחד בלבד... והוא, לשוב אל היהדות.³⁴

הרצל מתאר כיצד נאבק עם עצמו, ולבסוף הגיע למסקנה שאף על פי שהוא עצמו מרוחק מכל דבר יהודי, יוכל לפחות להעניק לילדיו חינוך יהודי. ואת החינוך הזה ביקש להתחיל בחג החנוכה:

בשנים קודמות הניח לחג לעבור... מבלי משים. אולם עכשיו שימש לו הזדמנות להעניק לילדיו מזכרת יפה לעתיד... נרכשה מנורה... עצם צלצולו של השם, שאותו היה הוגה עכשיו מדי ערב באוזני הילדים, הסב לו עונג. ונחמד היה במיוחד צלצולו בפיו של ילד.

הדליקו נר ראשון, וסופר שוב על מקור החג. נס פך השמן הקטן... כמו גם סיפור השיבה מגלות בבל, הבית השני, המכבים. ידידנו סיפר לילדים את כל מה שידע. הוא לא ידע הרבה, אך להם זה הספיק. כשהדליק נר שני, חזרו על מה שסיפר להם, ואף ששמעו כל זאת מפיו, נראו לו הדברים חדשים ויפים. בימים הבאים ציפה בקוצר רוח לערבים, שנעשו מאירים יותר ויותר...

בא היום השמיני, שבו מדליקים את שורת הנרות כולה... זוהר אדיר קרן מן המנורה. עיני הילדים נצצו. עבור ידידנו הפך רגע זה משל להצתת אומה שלמה. תחילה נר אחד... ואחר כך עוד אחד, ועוד אחד... משעה שדולקים כל הנרות כולם, חייבים הכל לעמוד כמשתאים ולשמוח על מה שנוצר.³⁵

סיפור זה אינו מעשה ידיו של אדם המסתייג מאופיים היהודי של היהודים. נהפוך הוא, ה"שיבה ליהדות" שהייתה בבסיס הציונות, הייתה עבורו "זוהר אדיר", והוא האמין בעקביות, כפי שכתב במקום אחר, כי "ההישג הגדול ביותר של הציונות הוא הבאת נער שאבד לעמו בחזרה ליהדות".³⁶

יתר על כן, יומניו מראים שנטייתו החיובית כלפי מורשת עמו לא הייתה מוגבלת להדלקת נרות חנוכה. הוא מדווח גם על יחס הכבוד – ולעתים ההנאה – שרחש כלפי מנהגים יהודים אחרים שנטל בהם חלק: תפילות ליל שבת, העלייה לתורה, סדר פסח, ברכת המזון, קריאתם של ילדיו בתפילה עברית לפני השינה.³⁷ הוא כתב מתוך סימפטיה על השבת, ובאהדה על הסמליות של המגן דוד.³⁸ הוא התייחס לציונות כהגשמת התפילה המסורתית "לשנה הבאה בירושלים", וציין את התנ"ך כבסיס לתביעה היהודית על ארץ ישראל.³⁹ ספקנותו באשר לאפשרות להחיות את השפה העברית הפכה גם היא לתמיכה, ולא זו בלבד שקיבל שיעורים בעברית, אלא גם דאג שילדיו ילמדוה; ומאמריו הציוניים בדי ועלט הופיעו תחת שם העט העברי Benjamin Seff ("בנימין זאב").⁴⁰

הרצל גם לא היה אתיאיסט – כפי שנטען לעתים קרובות – וכבר בשלב מוקדם ביומניו משתקף מאבקו להסביר מדוע יש לשמר את רעיון האלוהים, תוך שהוא מבקר את האל של שפינוזה כ"אינרטי" מדי:

אני רוצה לחנך את ילדיי ברוח מה שאפשר לכנות האל ההיסטורי... אני יכול לדמות לעצמי רצון נוכח-בכל, שהרי אני רואה שהוא פועל בעולם החומרי. אני רואה אותו כפי שאני רואה את פעולת השריר. העולם הוא הגוף ואלוהים הוא הפעולה שלו. אינני מכיר את המטרה הסופית ואינני צריך להכיר אותה. די לי בכך שהיא משהו נעלה יותר...⁴¹

ואכן, ביומניו של הרצל, שבהם תיעד בדקדקנות את רגשותיו המתפתחים, ניתן למצוא התייחסויות לא-מעטות לאלוהים. ולמרות שהתייחסויות אלה הן לא-עקביות, חסרות ביטחון, ובאופן כללי נבוכות, לפעמים הן גם ישירות מאוד באמונה שהן מבטאות:

באמצעות המדינה שלנו נוכל לחנך את עמנו למשימות שעודן מעבר לאופק שלנו. שהרי אלוהים לא היה מקיים את עמנו זמן כה רב לולא היה שמור לנו ייעוד אחר בקורות המין האנושי.⁴²

כל זה אינו אומר, כמובן, שהרצל היה ליהודי אורתודוקסי, לא מבחינת אורח חייו ולא מבחינת אמונותיו. עד למותו בגיל 44, הקפיד הרצל לשמור על עצמאותו מכל זרם דתי שהוא. אך הצורך שלו להתמודד עם המסורת במקום לדחות אותה לגמרי הוא שהפך את יחסו של הרצל ליהדותו לשונה כלכך מן ההשקפות האנטי-מסורתיות המיוחסות לו. ודאי שלא היה לו קל לקבל את המנהגים והמסורת של עמו, אך יחד עם זאת, הוא היה רחוק מלהתנגד להם. להפך, הרצל האמין שחשיפת-היתר שלו לתרבות הלא-יהודית גזלה ממנו את "האיזון הרוחני שהיה לאבותינו החזקים" – ועל טעות זו היה נחוש לא לחזור בחינוך ילדיו שלו. כפי שכתב ב"המנורה":

מתרבויותיהן של האומות שאליהן הגיע בחיפושיו האינטלקטואליים, ספג יסודות ששוב לא ייעקרו מתוכו לעולם... דבר זה הצמיח ספקות מרובים... הדור שגדל בהשפעתן של תרבויות אחרות אולי אינו מסוגל שוב לאותה שיבה [אל היהדות] שנתגלתה לו כפתרון. אבל הדור הבא, אם אך יקבל בשלב מוקדם די הצורך את ההדרכה הנכונה, יכשר לזה. לכן השתדל להוליך את ילדיו שלו, לפחות, בדרך הנכונה. להם יעניק חינוך יהודי מן ההתחלה.⁴³

אדם שחשוב לו "להוליך את ילדיו בדרך הנכונה" ולהעניק להם את החינוך היהודי שהוא עצמו לא זכה בו, אפשר לומר עליו דברים רבים. אולם אי-אפשר לחשוב שהוא מבקש לגדל "גרמנים או צרפתים מזרע היהודים". לא, הרצל האמין שעל ילדיו לגדול כיהודים, כדי שלא יסבלו מן המצוקה הנובעת מהיטמעות ב"תרבויותיהן של האומות" עד כדי אי-יכולת להזדהות עם המסורת של עמם.

יתר על כן, הרצל האמין כי העמדתה של אומה שלמה של ילדים יהודים, שתהיה בעלת אופי יהודי ייחודי, היא אחת הסיבות המרכזיות לייסד מדינה יהודית. כפי שכתב בחיבור בשם "היהדות", שפרסם זמן לא רב לאחר הופעת מדינת היהודים, הדרך היחידה לפיתוח אופי יהודי כזה היא להשיג שוב את הביטחון הפנימי שהיה ליהודים בני הדורות הקודמים:

מעשי האכזריות של ימי הביניים היו חסרי תקדים, והאנשים שעמדו בפני עינויים אלה ודאי היה בהם משהו חזק מאוד, מעין שלמות פנימית שאבדה לנו. דור שגדל בנפרד מן היהדות חסרה לו שלמות זו... אין הוא יכול להישען על עברנו ואין הוא יכול לשאת עיניו אל עתידנו. לכן נתכנס שוב לתוך היהדות ולעולם לא נרשה עוד לעצמנו להיות מגורשים מן המבצר הזה... בכך נשיב לעצמנו את השלמות הפנימית האבודה שלנו, ויחד עימה קצת אופי – אופי משל עצמנו. לא אופי אנוס, שאול, חסר-אמת, כי אם אופי משלנו.⁴⁴

מילים אלה נכתבו בתחילת הקריירה של הרצל כדמות ציבורית יהודית. אך אמונה זו אפיינה את תפישתו של הרצל לאורך פועלו כמנהיג ציוני. ברוח זו העיד ב-1902 בפני הפרלמנט הבריטי, ש"אני משוכנע שהם [היהודים במדינתם] יפתחו תרבות יהודית מיוחדת – מאפיינים לאומיים ושאיפות לאומיות...".⁴⁵שנה לפני מותו חזר לנושא זה במכתב שבו מתח ביקורת על החיים היהודיים בארצות המערב והציגם כסובלים לא מידי האנטישמיות, אלא בעיקר מכך שנשללה מהם היכולת לפתח אופי יהודי ייחודי ולתרום לעולם כיהודים. וכך כתב:

איזו השפעה מדינית, חברתית, חומרית או מוסרית יש ליהודים על... עמי אירופה? ... קורה אולי שאנשים ממוצא יהודי זוכים להשפעה מסוימת... אולם הם עושים זאת רק כיחידים המכחישים כל קשר למסורות האמיתיות של עמם. יהודי ההווה... אינם רואים להם מטרה גדולה יותר מאשר לחיות בלתי מזוהים בקרב שאר העמים... הם אנגלוסקסים טובים יותר מן האנגלים, גאלים יותר מן הצרפתים, גרמנים יותר מן הגרמנים. רק חבריי, הציונים, מבקשים להיות יהודים יהודיים.⁴⁶

לחלקים אחרים של המאמר:

האם הרצל רצה מדינה יהודית?
האם הרצל רצה מדינה יהודית? : ב
האם הרצל רצה מדינה יהודית? : ג
האם הרצל רצה מדינה יהודית? : ד
האם הרצל רצה מדינה יהודית? : ה
האם הרצל רצה מדינה יהודית? : ו

הערות שוליים:

24. במקור כתוב "אשכנזים" במקום "גרמנים". אחד העם, "מדינת היהודים וצרת היהודים", עמ' 138.
25.יוסי ביילין, מותו של הדוד מאמריקה: יהודים במאה העשרים ואחת (תל אביב: ידיעות אחרונות, 1999), עמ' 48-45. לעומת זאת, הרצל אומר במפורש שהוא אינו חפץ בהתבוללות כפתרון ליהודים מכיוון ש"אישיות העם שלנו הנה, מבחינה היסטורית, מפורסמת מדי... ונעלה מדי, מכדי שנבקש את אבדנה". הרצל, מדינת היהודים, עמ' 21.
26.השווה תום שגב, "הפוסט-ציוני הראשון", הארץ, 3 באפריל, 1996; ריאיון עם רחל אלבוים-דרור, כל העיר, 22 במרס, 1996.
27.חוקרים שחקרו לאחרונה את התקפותיו של אחד העם על הרצל לא יכלו שלא להבחין בהשפעתן של מטרותיו הפוליטיות על הדרך שבה שפט את מעשיו של הרצל. ראה סטיבן זיפרשטיין, הנביא החמקמק: אחד העם ומקורות הציונות (תל אביב: עם עובד, 1998), עמ' 168-169; יוסף גולדשטיין, אחד העם: ביוגרפיה (ירושלים: כתר, 1992), עמ' 243.
28.במקרה של מעריציו הצעירים של אחד העם ב'סיעה הדמוקרטית', מדובר במפלגה פוליטית אופוזיציונית לכל דבר.
29.דוגמת דבריו המפורסמים של מרטין בובר, מיד לאחר מותו של יריבו, כי "טעות לראות בהרצל אישיות יהודית... בהרצל לא התקיים דבר מן הטבע היהודי האלמנטרי". Martin Buber, “Herzl und die Historie,” Ost und West, August 1904.. הודפס אצל Martin Buber, Die Juedische Bewegung: Gesammelte Aufsatze und Ansprachen (Berlin: Judicher Verlag, 1920), עמ' 152-173, בפרט עמ' 166, 169.
30.יומן הרצל, 21 בנובמבר, 1895, בתוך הרצל, עניין היהודים, כרך א, עמ' 258. ראה גם תיאודור הרצל, "יהדות", בתוך תיאודור הרצל, כתבי הרצל, ערכו א' ביין ומ' שרף (ירושלים: הספריה הציונית, 1961), כרך ז, עמ' 33; הרצל, "'היהדות הלאומית' של ד"ר גידאמאן", בתוך הרצל, כתבי הרצל, כרך ז, עמ' 48; הרצל, "היהודים כעם קולוניאלי", בתוך הרצל, כתבי הרצל, כרך ז, עמ' 339; הרצל, "ציונות", בתוך הרצל, כתבי הרצל, כרך ח, עמ' 43.
31Protokoll des 1 Zionistenkongresses in Basel, August 29-31, 1897 (Prague: Barissa, 1911), p. 16. והשווה פרוטוקול של הקונגרס הציוני הראשון, תרגם חיים אורלן (ירושלים: ראובן מס, 1947), עמ' 12.
המילה הגרמנית שתורגמה פה כ"יהדות" היא Judenthum, שניתן לתרגמה גם כ"יהודיות". כפי שעולה מן הדיון כאן, הרצל לא היה מבחין בין שני המונחים.
32.יומן הרצל, 24 בדצמבר, 1895, בתוך הרצל, עניין היהודים, כרך א, עמ' 264.
33.יומן הרצל, 10 ביוני, 1895, בתוך הרצל, עניין היהודים, כרך א, עמ' 101.
34.Theodor Herzl, “Die Menora,” Die Welt, December 31, 1897 (להלן "המנורה", גרסה גרמנית). השווה הרצל, "המנורה", תיאודור הרצל, כתבי הרצל, ערכו א' ביין ומ' שרף (ירושלים: הספריה הציונית, 1961), כרך ז, עמ' 188.
35.הרצל, "המנורה", גרסה גרמנית. השווה כתבי הרצל, כרך ז, עמ' 189-190.
36.הרצל לחיים ס' שור, 30 בינואר, 1900, בתוך הרצל, מכתבים ויומנים, כרך ה, עמ' 302-303.
37.יומן הרצל, 2 ביוני, 1895; 23 בנובמבר, 1895; 29 במרס, 1896; 6 בספטמבר, 1897; 10 בינואר, 1901. בתוך הרצל, עניין היהודים, כרך א, עמ' 61, 259, 288, 487; כרך ב, עמ' 261.
38.Theodor Herzl, “Der Congress,” in Die Welt, August 26, 1898, הודפס מחדש בכתבי הרצל, כרך ז, עמ'227-230; הרצל לציוני אמריקה, 5 ביולי, 1901, בתוך הרצל, מכתבים ויומנים, כרך ו, עמ' 241-242. השווה כתבי הרצל, כרך ח, עמ' 108-109.
39.Theodor Herzl, “The Jewish State,” in The Jewish Chronicle, July 10, 1896. השווה כתבי הרצל, כרך ז, עמ' 14; נאום הפתיחה בפני הקונגרס הציוני השני, 28 באוגוסט, 1898, הודפס מחדש בכתבי הרצל, כרך ז, עמ' 234-235; נאום הפתיחה בפני הקונגרס הציוני הרביעי, 13 באוגוסט, 1900, הודפס מחדש בכתבי הרצל, כרך ח, עמ' 74. השווה לכינוי שנתן הרצללשיבת היהודים לארץ ישראל: "השעה הקדושה". הרצל לציוני אמריקה, 5 ביולי, 1901, בתוך הרצל, מכתבים ויומנים, כרך ו, עמ' 241-242. ראה כתבי הרצל, כרך ח, עמ' 108-109. ראה גם את יחסו למעמד האישה ביהדות המסורתית, בנאום בפני קבוצת נשים וינאית ביום 12 בינואר, 1901. הודפס מחדש כמאמר "הנשים והציונות", כתבי הרצל, כרך ח, עמ' 97
40.Michael Berkowicz, “Herzl and Hebrew,” in Meyer Weisgal, ed., Theodor Herzl: A Memorial (New York: New Palestine, 1929), p. 74; שלמה הרמתי, "בשנה הבאה בעברית", הארץ, 26 במרס, 1996.
41.יומן הרצל, 18 באוגוסט, 1895, בתוך הרצל, מכתבים ויומנים, כרך ב, עמ' 241. השווה הרצל, 18 באוגוסט, 1895, בתוך הרצל, עניין היהודים, כרך א, עמ' 225. בפעם הראשונה שבה הרצל מתייחס לתוצאות הציונות כ"מתת אלוהים", הוא עוצר את עצמו מיד כדי להסביר: "כשאני אומר אלוהים, אינני מתכוון לפגוע בחופשיים בדעותיהם. מצדי הם יכולים להשתמש ב'רוח העולם'...". יומן הרצל, 12 ביוני, 1895, בתוך הרצל, מכתבים ויומנים, כרך ב, עמ' 124. השווה הרצל, 12 ביוני, 1895, בתוך הרצל, עניין היהודים, כרך א, עמ' 125-126.
42.יומן הרצל, 14 ביוני, 1895, בתוך הרצל, מכתבים ויומנים, כרך ב, עמ' 128-129. השווה עניין היהודים, כרך א, עמ' 129. ראה גם יומן הרצל, 15 ביוני, 1895, בתוך עניין היהודים, כרך א, עמ' 175, 189. מצד שני, בפעילותו הפוליטית, הוא הדגיש שאיננו "אדם דתי", אלא "אדם חופשי בדעותיו". ראה הרצל לגידמן, 21 ביולי, 1895, ויומן הרצל, 26 בנובמבר, 1895, בתוך הרצל, מכתבים ויומנים, כרך ב, עמ' 218, 286. השווה הרצל, עניין היהודים, כרך א, עמ' 206, 263.
43.הרצל, "המנורה", גרסה גרמנית. השווה כתבי הרצל, כרך ז, עמ' 188-189.
44.Theodor Herzl, “Judenthum,” in Oesterreichische Wochenschrift, November 13, 1896 (להלן "יהדות", גרסה גרמנית). השווה הרצל, "יהדות", כתבי הרצל, כרך ז, עמ' 38-39.
45.להצהרתו של הרצל בפני הוועדה המלכותית הבריטית בעניין הגירת זרים, 7 ביולי, 1902, שבה העיד בנוגע ליהודי הטריטוריה הלאומית היהודית המוצעת, ראה Theodor Herzl, Zionist Writings: Essays and Addresses, trans. Harry Zohn (New York: Herzl Press, 1973), vol. 2, p. 186 (להלן כתבים ציוניים). השווה כתבי הרצל, כרך ח, עמ' 170.
46.הרצל לפלוני, 9 ביוני, 1903, בתוך הרצל, מכתבים ויומנים, כרך ז, עמ' 148-149. השווה הרצל, מכתבים (תל אביב: הוצאה מדינית, 1937), כרך ה, עמ' 278.