כראיה לכך שהרצל התכוון לכונן "מדינת יהודים" נייטרלית, כותבים ישראלים נוהגים להצביע על קביעתו במדינת היהודים, שלפיה אין ליהודים כל כוונה להקים מדינה תיאוקרטית. עקב השימוש הבלתי פוסק בטיעון זה, דומה כי קטע זה מזמן הפך למוּכר מבין כתביו של הרצל, והוא מגויס פעם אחר פעם כהוכחה לכך שהרצל לא רצה במדינה יהודית; או ששאף ל"הפרדה" מוחלטת בין המדינה לדת היהודית; או שהתנגד למעורבותם של רבנים בפוליטיקה. ואולם, לאף אחת מטענות אלו אין בסיס במחשבתו של הרצל, ואף אחת מהן אינה יכולה להתבסס על קריאה סבירה של הקטע המדובר.

בקטע המפורסם שלו על "תיאוקרטיה" כתב הרצל כך:

ובכן, כלום תהיה לנו לבסוף תיאוקרטיה? לא! ... לא ניתן כלל לדחפים תיאוקרטיים של אנשי הדת שלנו להרים ראש. אנו נדע להגבילם לתחום בתי הכנסת שלהם, כשם שנגביל את אנשי צבא הקבע שלנו לבסיסים שלהם. הצבא והרבנות יכובדו במידה שתפקידיהם הנעלים דורשים זאת וראויים לכך. אך לא תהיה לקולם זכויות-יתר במדינה... פן יגרמו לצרות מבחוץ ומבפנים.⁶⁰

הרצל משווה כאן את הרבנות לקצונה הצבאית, וטוען שלשתיהן תפקידים "נעלים" בחיי המדינה, אך אין להרשות למי מהן להרחיב את סמכותה מעבר לתחומה הנאות. עם זאת, אין צורך במאמץ מיוחד כדי להיווכח שקטע זה אינו מתייחס ל"הפרדה בין דת למדינה". שום מדינה באירופה לא ניסתה לבצע "הפרדה בין צבא למדינה", ואם מקומה של הרבנות במדינה היהודית עשוי להיות דומה לזה של הצבא, אזי הרצל טען, למעשה, בעד היפוכה של "הפרדה" כזו: הוא הניח ממשלה כגון אלו המוכרות מבריטניה, גרמניה ואוסטריה של זמנו, שבהן הדת, כמו הצבא, הייתה כפופה לממשלה מבחינה מדינית, ועם זאת הייתה גם חלק אינטגרלי ממנה.⁶¹ המשמעות האמיתית של אותו הקטע מתוך מדינת היהודים היא שהזכות לקבוע את מדיניותם של השלטונות נתונה בידי המנהיגות המדינית הנבחרת לשם כך, ושיש למנוע בתקיפות כל ניסיון מצד ממלאי תפקידים רשמיים אחרים – לרבות גנרלים ורבנים ראשיים – לנשל אותם מסמכותם המדינית.

מה הייתה, אם כן, תפישתו של הרצל בנוגע לתפקידם של הדת ונציגיה במדינה היהודית?

לא ניתן לענות על שאלה זו מבלי להבין את מקומה של הדת במחשבתו של הרצל על הלאומיות. במדינת היהודים ובמקומות אחרים, הרצל הציג את תפישתו שלפיה עמים מופיעים על במת ההיסטוריה כתוצאה מהתמודדות קיבוצית בשעת מצוקה; המאבק נגד האויב המשותף הוא אשר מלכד מספר רב של יחידים יחד ועושה אותם לעם.⁶² תיאוריה זו זכתה ללא-מעט ביקורת משום שנתפשה כ"שלילית" בלבד, אך האמת היא שונה למדי. כפי שעולה בבירור מחיבורו "המנורה", הרצל האמין שהמאבק המשותף הוא במידה רבה גם הזרז שמביא ליצירתו של התוכן החיובי של כל תרבות ותרבות, ומרד המכבים וחג החנוכה הנוצר בעקבותיו הם דוגמה טובה לתופעה זו.

מסקנה חשובה הנגזרת מתיאוריה זו היא שאם עמים קמים תוך כדי מצוקת מאבק, אזי לא יכולה להיות נוסחה פשוטה – לא טריטוריה, לא שפה, לא גזע, ואף לא שילוב של אלה – שתתאר באופן ממצה את המאפיינים המאחדים של העמים כולם. הווי אומר, לא לכל עם יהיו בהכרח אותם יסודות חיוביים בלב תרבותו: העם הגרמני, למשל, יכול להיות מפולג מבחינה דתית וגיאוגרפית, ומהותו יכולה להתבטא בשפה הגרמנית. לשווייצרים, מנגד, חסרה שפה משותפת, ובכל זאת הם מאוחדים מסביב להיסטוריה ולטריטוריה משותפות. ואילו אבן הפינה של הציביליזציה המאחדת את העם היהודי אינה, על פי הרצל, שפתו או ארצו, אלא הדת – "אנחנו מזהים את עצמנו כאומה על פי הדת".⁶³

אין בכך כדי לטעון שהרצל התנגד למאמצים לחזק את התרבות היהודית מעבר לתחומי הדת – החייאת השפה העברית, אמנות יהודית, ספרות יהודית ואקדמיה יהודית. הרצל תמך בכל אלה, ואף ביקש לתרום לתחיית התרבות היהודית בעצמו. "אם אחיה עד אז... הייתי רוצה להתחיל לעבוד על ההתחדשות הרוחנית הזאת", כתב,⁶⁴ ולעתים הוא גם פירט: הוא קיווה לכתוב מחזה תנ"כי, שייקרא משה,⁶⁵ וסיפר לעמיתיו על חלומו לפתח סגנון "ניאו-יהודי" באדריכלות במדינתם החדשה, תוך שהוא משרטט להם שרטוטים כדי שיוכלו לראות למה התכוון.⁶⁶ אך בניגוד לאחד העם, שהאמין כי ביכולתו לייצר תרבות יהודית "מודרניסטית" שתתפוש לבסוף את מקומה של הדת כגרעין התוכני של העם היהודי, אימץ הרצל כעיקרון פוליטי את התפישה שעל הציונות "לקדש את המסורת"⁶⁷ (או, כפי שנהג לומר, "אינני מתכוון לעשות דבר נגד הדת, אלא בדיוק להפך..."⁶⁸). כל פרט יוכל להרים תרומה משלו לציביליזציה היהודית, אך לא האדריכלות הניאו-יהודית היא שתהיה לב לבה של הזהות הלאומית היהודית, כי אם המסורת הדתית של היהודים.

חשיבותו של רעיון זה הייתה ניכרת לאחר היווסדה של ההסתדרות הציונית ב- 1897. הרצל הקים את ההסתדרות הציונית כתנועה דמוקרטית שיש בה חברוּת המונית ובחירות שנתיות, והיא העניקה זכות בחירה לנשים בתקופה שבה כמעט שום מדינה דמוקרטית עדיין לא עשתה זאת.⁶⁹ גם תמיכתו של הרצל בעקרונות ליברליים אחרים, ובייחוד בחופש המצפון, ידועה היטב. ולגבי היחס הרצוי ללא-יהודים, כתב במדינת היהודים: "אם יקרה הדבר וישבו בתוכנו בני אמונות אחרות ולאומים אחרים, אנו נעניק להם הגנה במלוא הכבוד ושוויון בפני החוק".⁷⁰

אולם למרות הדאגה לזר שהפגין כבר בצעדיו הראשונים כמנהיג יהודי, לא היה הרצל מוכן להשלים עם יהודים שהתנצרו, שאותם החשיב כבוגדים לא רק בדת היהודית, אלא גם בעם היהודי.⁷¹ על כן, למרות שהתעקש שהתנועה הציונית והמדינה היהודית תהיינה מוכנות לקבל כל יהודי באשר הוא – "כל הקבצנים, כל הרוכלים"⁷² – דיבר הרצל בעוינות גלויה על היהודים שבגדו באמונת אבותיהם:

שהיהודים הפחדנים, המתבוללים, המוטבלים יישארו... אבל אנו, היהודים הנאמנים, נחזור לגדולה שנית.⁷³

ולא הייתה זו רטוריקה בלבד. זו הייתה מדיניות. ההסתדרות הציונית לא הסכימה לקבל יהודים שהתנצרו כחברים.⁷⁴ למרות שהוקמה על מסד דמוקרטי, היא שמרה בכל זאת על יסוד מכריע זה של הרפובליקה האריסטוקרטית שהרצל רצה לייסד מלכתחילה: ההסתדרות הציונית הייתה השומר המדיני של היהודים, ונועדה להפוך לימים לממשלתה של המדינה היהודית.⁷⁵ לא ניתן היה לצפות כי אדם ישמש שומר של היהודים, אם אינו מסוגל להבין כי בהשתמדותו בגד בעמו. לשיטתו של הרצל, גם אם אדם אינו יהודי מסורתי באמונותיו או באורח חייו, בכל זאת עומדת נאמנותו לדת אבותיו בלבה של לאומיותו. (ולכן החשיבות שייחס הרצל לכך, שכפי שרשם ביומנו, "מעולם לא חשבתי ברצינות להמיר את דתי או לשנות את שמי".⁷⁶)

תפישה זו של הרצל לגבי מקומה של הדת בלאומיות היהודית, המרכזית כל כך במחשבתו ובעמדותיו הפוליטיות, היא שהכתיבה גם את מעמדה של הדת הממוסדת במדינה היהודית שחזה. אכן, במקום לצפות מהם להתרחק מחיי הציבור, הרצל ראה ברבנים מכל הזרמים ("אני רוצה לשתף פעולה עם הרבנים, עם כל הרבנים", הוא כתב⁷⁷) גורם מרכזי בחיי המדינה היהודית, הן במאמץ להביא לעלייתם של היהודים לארץ, והן לאחר מכן במאמץ לבנות את המולדת היהודית. כפי שכתב ביומנו,

הרבנים יהיו עמודי התווך של הארגון שלי, ואני אכבדם על כך. הם יעוררו את האנשים, ילמדו אותם... ויאירו את עיניהם...⁷⁸

הרצל קיווה שהרבנים – שאליהם התייחס בתקווה כ"מנהיגיו של העם היהודי"⁷⁹ – ימלאו תפקיד פוליטי חיוני, בכך שכל יהודי יצטרף ל"קבוצה מקומית" המרוכזת סביב רב מסוים, היושב בראש הוועדה שנבחרה להנהיג את הקבוצה. כך, הרבנים יהיו מנהיגי הקהילות העולות, ויפיצו בדרשותיהם את דבר המאורע הגדול, השיבה לארץ ישראל:

[הקריאה לעלות לארץ] תיכלל בסדר התפילה, וכך יאה. אנו מכירים באחדותנו ההיסטורית רק על פי אמונת אבותינו... הרבנים יקבלו עתה באופן סדיר את ההודעות של האגודה [של היהודים]... והם ישמיעו אותן לקהילותיהם ויסבירו אותן. ישראל יתפלל עבורנו...⁸⁰

בדומה, התפילות יהיו חלק חשוב מהכנת העולים למסע לארץ.⁸¹ והרצל אף קיווה שהרבנים יפעילו לחץ כדי להשפיע על יהודים עשירים קשי עורף לבחור בדרך הנכונה ולשוב למולדת יחד עם בני-עמם.⁸²

לדת הממוסדת יועד תפקיד גם במדינה היהודית עצמה. התיאוריה בדבר מרכזים דתיים, שהוזכרה לעיל, הייתה חלק מתמונה כוללת יותר. כפי שקבע הרצל במדינת היהודים, "אנו לא נוותר על מנהגינו היקרים לנו, אלא נגלה אותם מחדש".⁸³ לדעתו של הרצל, על המדינה היהודית לעשות ככל יכולתה כדי לסייע לתהליך זה. מיומניו, למשל, אנו למדים שוב ושוב על כוונתו שהמדינה תמנה דמויות רבניות חשובות לרבני ערים או מחוזות, והוא מציין שאת משכורתם יקבלו מן המדינה.⁸⁴ בדומה, לכל יישוב יהיה בית כנסת משלו, שייבנה על ידי הרשויות היהודיות כך ש"בית הכנסת ייראה למרחוק, שהרי האמונה העתיקה לבדה היא שליכדה אותנו יחד".⁸⁵ גם בית המקדש ייבנה מחדש.⁸⁶ וירושלים – "עיר הקודש", כלשונו – תיבנה עד שתשוב לתפארתה, שאותה השווה לזו של רומא.⁸⁷ ועד סוף חייו, המשיך הרצל להתעניין ביזמות אחרות שיוכלו להעצים גם הן את כוח המשיכה הדתי של המדינה החדשה, דוגמת משלחות ארכיאולוגיות בעקבות ארון הברית.⁸⁸

לאוריינטציה הפרו-דתית הזאת היו גם השלכות על עמדותיו של הרצל כמנהיג ההסתדרות הציונית. לתדהמתם של רדיקלים צעירים כמו חיים וייצמן ומרטין בובר, התאפיין הקו הפוליטי של הרצל, מימיו הראשונים בראש ההסתדרות הציונית, בברית אסטרטגית עם הדת בכלל, ועם היהדות האורתודוקסית המזרח אירופאית בפרט⁸⁹ – ברית אשר באה לידי ביטוי, למשל, בנאומו בפני הקונגרס הציוני השלישי, שבו טען שהיהודים העניים מן האימפריה הרוסית יהיו "הציונים הטובים ביותר, מכיוון שבקרבם המסורת הלאומית הנושנה עוד לא נשכחה, [ו]מכיוון שיש להם רגשות דתיים עזים...".⁹⁰ הוא אף היה מעורב בהקמתה של 'המזרחי', המפלגה הציונית האורתודוקסית בראשותו של הרב יצחק יעקב ריינס, וראה בה משקל-נגד לכוחם העולה של חסידיו הרדיקליים של אחד העם בתוך ההסתדרות הציונית.⁹¹

בקיצור, הטענה שה-Judenstaat של הרצל חתרה ל"הפרדה" בין הדת היהודית ובין המדינה נטולת כל יסוד. הרצל לא ראה את עצמו כאדם דתי, אך אמונתו בתפקיד החיוני שממלאת הדת במדינה – ובמיוחד אמונתו בחשיבותה של היהדות למדינה היהודית – עשו אותו לבעל בריתה של הדת לאורך כל הקריירה הפוליטית שלו. וגם אם בגלל אמונתו המוצקה בחופש המצפון היה מצדד כנראה במידה רבה של פלורליזם בין נושאי המשרות הרבניות, אין זה משנה את העובדה שהרצל האמין שהיהדות תהיה הדת הממוסדת במדינה היהודית.

לחלקים אחרים של המאמר:

האם הרצל רצה מדינה יהודית?
האם הרצל רצה מדינה יהודית? : ב
האם הרצל רצה מדינה יהודית? : ג
האם הרצל רצה מדינה יהודית? : ד
האם הרצל רצה מדינה יהודית? : ה
האם הרצל רצה מדינה יהודית? : ו