איראן, ערש תרבויות אימפריאליות, מהווה פוטנציאל למעצמה אסלאמית דווקא מכיוון שאינה ערבית ואינה סונית. המורשת השיעית של הקרבה בכל מחיר מעניקה לה עוצמה הרסנית

מאז נבחר לנשיאות איראן ביוני 2005, זכה מחמוד אחמדינג'אד לשעות מסך רבות בערוצי הטלוויזיה ברחבי העולם בכלל ובישראל בפרט. הצהרותיו התדירות של אחמדינג'אד בדבר עולם ללא ציונות, והעיסוק האיראני הקדחתני בייצור ובפיתוח יכולת גרעינית, גרמו לציבור לגלות עניין רב במדינה זו. מה הפך את המדינה הלא ערבית, הרחוקה מישראל, לאיום האסלאמי האקטואלי ביותר?

בעוד מדינות ערב נושאות אִתן מורשת קולוניאלית שעיצבה את תרבותן ואת גבולותיהן, איראן היא סיפור אחר לגמרי. ראשית, אין זו מדינה ערבית: רוב תושביה הם פרסים. שנית, וחשוב יותר, זו מדינה עתיקה שנהנית ממאות שנים של אחיזה רציפה בטריטוריה אדירת ממדים (המדינה החמישית בגודלה באסיה, שם היא ניצבת אחרי סין, הודו, קזחסטן וערב הסעודית) ובעלת אוכלוסייה גדולה מאוד - כשבעים מיליון נפש. איראן - או פרס, כפי שנקראה ברוב הדורות - היא בעלת עוצמה אימפריאלית, כפי שכבר הוכח בעבר: היא כוננה שתי שושלות אדירות, האחמנית והסאסאנית, ששלטו על חלקים נרחבים בעולם לאורך תקופות ארוכות בהיסטוריה. לאיראנים תודעה היסטורית עמוקה ביותר והם גאים באבות אבותיהם ובהישגיהם ההיסטוריים.

ייחוד נוסף של איראן בהשוואה לשכנותיה הוא היותה - מאז המהפכה שהוביל אייתולה רוחאללה מוסאוי ח'מיני ב- 1979 - תאוקרטיה שיעית שמתקיימת בין מדינות סוניות בעלות משטרים חילוניים במהותם. גם ערב הסעודית, שבה החוק המוסלמי הוא החוקה, היא מונרכיה מבחינת המשטר. קשה להבין את השלטון באיראן ואת מהלכיו, בלי להבין את עולמם של האייתולות. צריך להבין את אופי החשיבה של האייתולות השולטים באיראן, שמונחים על ידי הדוקטרינה השיעית.

עוול לצאצאי הנביא

מהו האסאלם השיעי וכיצד הוא התפתח?

פירוש המלה שיעה הוא סיעה, פלג. הכוונה היא לסיעתו של עלי בן אבי טאלב, בן דודו וחתנו של נביא האסלאם מוחמד בן עבד אללה (632-570). השיעים מהווים כעשרים אחוז מסך כל המוסלמים בעולם, ומייצגים קו עצמאי וייחודי באסלאם. קיימים שלושה זרמים שיעים בימינו: הזַיְדִיַה, שמרוכז בעיקר בתימן; האִסְמַאעִילִיַה, שנפוץ בהודו ובמזרח אפריקה; והאִמַאמִיַה, שמכונה גם התרי-עשרית [אַתְ'נַא עַשַרִיַה], ונפוץ באיראן, בדרום עיראק, בהודו, באפגניסטן ובלבנון. רוב השיעים בעולם נמנים על זרם האִמַאמִיַה, שמונה כתשעים מיליון איש.

הזרם המרכזי בעולם המוסלמי הוא האסלאם הסוני. הסונה היא מעשיו, אורחות חייו ומימרותיו של נביא האסלאם מוחמד. לפי הגישה המוסלמית מוחמד הוא "הדוגמה למופת" (אֻסְוַה חַסַנַה) ו"האדם המושלם" (אַלְאִנְסַאן אַלְכַּאמִל) - ומעשיו מהווים מודל אידאלי לחיי האדם המאמין ומספקים דוגמה אישית לקהילת המוסלמים כיצד לנהוג בכל צעד ושעל. אלה שמחקים את מוחמד הולכים בעצם לפי הסונה (אורחות החיים) שלו, ועל כן הם נקראים סונים. על אורחות חייו של מוחמד ועל מפעלו ניתן להרחיב הרבה, אך לא כאן המקום לכך.

לאחר מותו של מוחמד, ב- 632 לסה"נ, פרץ ויכוח בקרב ראשוני המוסלמים מי יירש אותו. לפי הדוקטרינה השיעית הכריז מוחמד על חתנו עלי כיורשו הבלעדי, אך חבריו של מוחמד (צַחַאבַּה) עשו לו עוול והכתירו ח'ליף אחר תחתיו, הלוא הוא אַבּוּ בַּכְּר (שלט בין השנים 634-632), אביה של אשתו האהובה של מוחמד עַאאִ'שַה. בהמשך מונו שני ח'ליפים נוספים, עֻמַר בן אַלְחַ'טַאבּ (שלט עד 644) ועֻתְ'מַאן בן עַפַאן, שאף הם היו חתניו של מוחמד ובני שבטו. רק לאחר הירצחו של עֻתְ'מַאן ב- 656, זכה עלי לשבת על כס הח'ליפות במשך חמש שנים.

בשל העוול שנעשה לעלי, לא מכירים השיעים בשלושת הח'ליפים הראשונים. מכאן, טוענים השיעים, החל הדיכוי של משפחתו של מוחמד, והוא ממשיך עד ימינו אנו. דיכוי זה, כך מאמינים השיעים, יסתיים כאשר יגיע המַהְדִי - המשיח לפי התפיסה השיעית - שנלקח על ידי הא-ל במאה התשיעית ועתיד לחזור. דיכוי זה הוא הסיבה לקרע הקיים בין הסונה לשִיעַה.

עלי אינו רק בן דודו של מוחמד וחתנו - בעלה של פאטימה, בתו של מוחמד מאשתו הראשונה ח'דיג'ה - אלא גם אביהם של חַסַן וחוסין, הצאצאים הזכרים היחידים של מוחמד (למוחמד היו שלושה בנים אך הם מתו בילדותם ממחלות). גם במסורת המוסלמית הסונית מתואר עלי לא רק כמוסלמי נאמן אלא גם כאחד משלושת האנשים הראשונים שקיבלו על עצמם את האסלאם, וכלוחם עז בשדה הקרב. המסורת המוסלמית, הן הסונית והן השיעית, הרבתה בתיאורי גבורה שלו בקרב חַ'יְבַּר, העיר היהודית שהייתה כ- 140 קילומטר צפונית לעיר מדינה, שבה גרו מוחמד ומאמיניו. לפי מסורת זו, עלי עקר את שער העיר, השתמש בו כמגן מפני חצי היהודים, והסתער עליהם כשהוא צועק "תחרב חַ'יְבַּר!".

השיעים מאדירים את עלי עוד יותר. יש מהם הטוענים שהוא היה צריך לקבל את הקוראן מידי המלאך גבריאל, אך המלאך גבריאל התבלבל בין עלי לבין מוחמד, בשל דמיונם הרב. למרות דעה זו, גם השיעים רואים במוחמד את הנביא שממנו מתחיל האסלאם.

שלושת הנרצחים

ב- 656 מונה סוף סוף עלי לחַ'לִיף - הרביעי בתולדות האסלאם - אך התלאות של צאצאי מוחמד רק החלו. עלי עצמו, ושני בניו אחריו, נרצחו כחלק מהמאבק על הח'ליפות. זהו סיפור סבוך אך רב חשיבות להבנת ההיסטוריה של האסלאם הקדום ושל השיעה.

כשנה לאחר שמונה לח'ליף, נאלץ עלי להילחם בשליט דמשק, מועאויה בן סופיאן, בן לאחת ממשפחות האצולה של שבט קֻרַיְש ואדם עם ניסיון צבאי רב, שסירב לפנות את כיסאו לטובת נציב שנשלח מטעמו של עלי. צבאותיהם של עלי ומועאויה נפגשו בציפין, על הגדה המערבית של נהר פרת, לקרב על השליטה בעולם האסלאם דאז. הקרב היה צמוד, אך בנקודה מסוימת השיג צבאו של עלי עליונות על היריב. בצר להם תקעו חייליו של מועאויה את ספר הקוראן על רומחיהם וקראו להפסקת אש. מועאויה ביקש מעלי למנות בורר שיפסוק בסכסוך ביניהם. עלי, שחשב על טובת האומה האסלאמית והבין שקרב בין מוסלמים יחליש את אזורי הספר ויאפשר לביזנטים לנצל זאת ולכרסם בשטחה, נאות לבקשתו של מועאויה.

הוויתור הזה גרם להקמתה של קבוצת מתנגדים לעלי מתוך מחנהו, שנקראו מעתה חַ'וַארִג' (הפורשים). לטענת הח'וארג', מעל עלי בתפקידו כח'ליף והוא בן מוות. הדבר עלה לעלי בחייו: בשנת 661 הוא נרצח על ידי עבד אלרחמן בן מולג'ם, אחד מהפורשים ממחנהו, כשהרוצח מכריז "אין דין אלא לא-ללה" (לַא חֻכְּם אִלַא לִלַה). עלי נקבר בעיר נג'ף שבעיראק, ועל כן היא נחשבת עיר קדושה עבור השיעים. עם מותו של עלי נעשה מועאויה שליט יחיד בעולם האסלאם והכתיר עצמו לח'ליף.

בנו הבכור של עלי בן אבי טאלב, חסן, צאצאו הישיר של מוחמד, תבע את כס הח'ליפות ממועאויה. הצדדים נפגשו במזרח עיראק, אך הקרב הסתיים ללא הכרעה. לימים הגיע חַסַן להסכם עם מועאויה שהוא יפרוש מהזירה הפוליטית בתמורה לכך שלא ייפגע ואף יקבל סכום כסף רב. חַסַן עבר להתגורר במדינה ופרש מהזירה הפוליטית.

מועאויה, שהיה ידוע בערמתו ובראיית הנולד שלו, חשש שלאחר מותו ישוב חַסַן לדרוש את הח'ליפות, וכך לא יוכל בנו יַזִיד לרשת אותו. לאחר שהשיג, בכפייה, את שבועת האמונים (בִּיעַה) של אציליו עבור בנו יַזִיד, שילם לאשת חַסַן כסף רב כדי שתרעיל אותו, והבטיח לה שישיא אותה ליַזִיד אם תעשה כן. חַסַן הורעל, מת ונקבר בבית הקברות בעיר מדינה. אלמנתו קיבלה את הכסף, אך מועאויה מעולם לא אפשר לה להינשא לבנו.

בשנת 680 מת מועאויה בן סופיאן ובנו יַזִיד ירש את הח'ליפות. לאחר עליתו לשלטון תבע ממנו בנו השני של עלי, חוסין, את הח'ליפות. יַזִיד הציע לו שוחד, אך חוסין סירב לקבלו. רבים בעולם המוסלמי דאז נותרו נאמנים למשפחתו של עלי ולנכדיו של מוחמד נביא האסלאם, ותמכו בחוסין. אנשי העיר כּוּפַה שבעיראק הבטיחו לחוסין את תמיכתם מול יַזִיד, והוא יצא מהעיר מַדִינַה עם 72 מחסידיו על מנת לחבור אליהם ולהוביל את המאבק משם.

הידיעה על מסעו של חוסין ממדינה לכּוּפַה הגיעה אל יזיד, ששיגר את כוחותיו כדי להתנקש בו. כוחותיו של יַזִיד כיתרו את כּוּפַה ואיימו על תושביה שאם ייחלצו לעזרת חוסין הם יוצאו להורג. אנשי כּוּפַה נרתעו ולא באו לעזרתו. אט אט אזל לחוסין ולאנשיו מלאי המזון והמים ואנשי יזיד הלכו וסגרו עליו. ב- 10 לאוקטובר 680 - יום אַלְעאשורא - טבחו חייליו של יַזִיד בחוסין ובאנשיו בכרבלא, מאה קילומטר דרומית מערבית לבגדד. המסורת השיעית מספרת שחוסין בחר במוות מדעת, ולכן קידם את פני אויביו בחדוות קרב ללא חשש ולחם בגבורה עד צאת נשמתו מבלי לסגת. ראשו של חוסין נערף ונטמן באשקלון, ואילו גופו נקבר בכרבלא, ועל כן אף היא נחשבת עיר קדושה לשיעים. חוסין הפך לקדוש המעונה של השיעה וקיבל את הכינוי אדון השהידים (סַיְד אלשֻהַדַאא').

שורש ההתאבדות

לאחר טבח כרבלא חשו אנשי כּוּפַה נקיפות מצפון על שהפקירו את נכדו השני והאחרון של מוחמד למות, והחלה בקרבם תנועה שקראה לחזרה בתשובה (אַלתַוַאבּוּן) על מעשה נבלה זה. ב- 684 עלו כ- 4,000 איש מהעיר כּוּפַה אל קבר חוסין, הכו עצמם עד זוב דם ונשבעו שככפרה על מעשיהם הם ינקמו את דמו גם אם הדבר יעלה בחייהם. משם הם צעדו לעבר סוריה והסתערו על צבאו של בית אֻמַיַה שמנה כשלושים אלף איש. הם נלחמו במשך שלושה ימים עד שהאחרון שבהם מת, וכך מילאו את שבועתם לחוסין. פעולה חסרת סיכוי זו, שנחשבת בראיה מודרנית לפעולת התאבדות, טבעה את המונח "מתאבד שיעי". טבח כרבלא הוא האירוע המעצב והמכונן של השיעה, שמאז ועד היום היא מפלגה פוליטית, דתית ולוחמת.

מאז מציינים השיעים בכל שנה את יום הירצחו של חוסין. ביום זה הם מקללים את יַזִיד בן מועאויה "ארור א-ללה", מגלחים את ראשם ומכים עצמם עד זוב דם באמצעות חרבות, סכינים ושרשראות לזכר ייסוריו של חוסין, בטקס שנקרא תַעְזִיַה (ניחומים).

התעזיה הוא מעין שחזור של קרב כרבלא, הוִיַה דולורוזה של חוסין בן עלי. האני מאמין של השיעי הוא "כל יום הוא יום אלעאשורא וכל העולם הוא כרבלא". כרבלא היא הבירה הרוחנית של השיעה, וכיום היא מרכז פעילות אנטי סונית אלימה.

השיעים מקדשים ומרימים על נס את הדיכוי של בני משפחתו של מוחמד (אַהְל אַלְבַּיְת) על ידי חבריו. השיעים מאמינים שהאִמַאם, השליט של העולם האסלאמי - בניגוד למונח דומה המשמש באסלאם הסוני למנהיג דתי מקומי - חייב להיות מזרע עלי בן אבי טאלב בלבד. לאמאמים יש עִצְמַה ויכולת נבואה, והם חסינים מחטאים. בעוד רבים מכירים את החלוקה המוסלמית המקובלת של העולם לבית האסלאם (דַאר אַלְאִסְלַאם) ובית המלחמה (דַאר אַלְחַרְבּ) - כלומר הטריטוריה שבה שולט האסלאם מול הטריטוריה שבה הוא עדיין אינו שולט - אצל השיעים יש מונח נוסף, בית האמאם (דַאר אלאִמַאם). לפי הדוקטרינה השיעית, בטרם ישתלט דאר אלאסלאם על דאר אלחרב יש להכניס את כל הסונים תחת דאר אלאִמַאם, שהוא דאר אלאסלאם האמיתי. משתהיה אחידות בעולם האסלאם וכל המוסלמים ילכו לפי השיעה, יוכל דאר אלאסלאם להתפנות למלאכת ההשתלטות על דאר אלחרב. סוני שלא מוכן לכך הוא כופר, ועל כן דמו מותר. עיקרון זה נקרא שלילת המתנגדים (בִּרַאַא'ה).

הישרדות של מיעוט

למרות האידאולוגיה התוקפנית הזו, בפועל השיעה פועלת כמיעוט נרדף. בדרך כלל היו השיעים מיעוט שחי תחת שלטון סוני שעיין אותם. מציאות זו חייבה אותם בתַקִיַה (זהירות), בהסתרת הזהות השיעית שגובלת בהזנחת הדת בשל אונס. עם זאת, יש לשמור על האמונה בלב (התַקִיַה מצוינת בקוראן, 28:3; 106:16) בספרות השיעית הדתית יש בכל ספר פרק שלם המוקדש לנושא זה (בַּאבּ אַלתַקִיַה), ביטוי לכך שעניין זה תופס מקום רב בדוקטרינה השיעית. הסתגלנות מאפשרת לשיעי הנרדף לשרוד.

עם זאת, כשאין צורך להסתתר, מקפידים השיעים להיבדל במנהגיהם מהסונים. עיקרון הלכתי זה, שקיים גם בקרב הסונים, נקרא מֻחַ'אלַפַה. ביטוי לרמת הסלידה של השיעים מהסונים ושאיפתם להיבדל מהם ניתן למצוא באנקדוטה הבאה: פעם בא אדם שיעי אל חכם הדת השיעי הגדול, עלי בן מוחמד אבן באבויה אלקמי (1189-1110), טרם נסיעתו לאזור שאין בו חכמי דת שיעים שיוכלו לפסוק עבורו הלכה במידת הצורך, ושאל אותו מה לעשות במקרה שכזה? פסק לו אבן באבויה שילך אל מופתי סוני, ישאל אותו מה לעשות, ויעשה בדיוק את ההפך הגמור ממה שפסק לו המופתי.

אגב, כפועל יוצא ממדיניות ההיבדלות נוהגים לעתים השיעים כמנהג היהודים. הסיבה לכך היא שהמוסלמים הסונים נבדלו מהיהודים ומהנוצרים ונהגו באופן הפוך מהם. כאשר נבדלו השיעים מהסונים, התוצאה הייתה שהם מחקים, מבלי להתכוון לכך, את מנהגי היהודים.

יחסם של השיעים אל הקוראן הוא אמביוולנטי. מחד גיסא, עלי, אבי השיעה, אינו מוזכר בקוראן. השיעים מתרצים זאת בכך שעת'מאן בן עפאן, שערך את הקוראן, השמיט את שמו של עלי במכוון כחלק מהדיכוי של אהל אלבית. מאידך גיסא, גרסת הקוראן המצויה בידי השיעים היא בדיוק כמו זו שבידי הסונים. השיעים מאמינים שהקוראן כולו הוא אמת, אך הוא לא כל האמת. התורה שבעל פה השיעית כוללת את אורחות חייהם של מוחמד, בתו פאטימה ו- 12 האמאמים. החַדִית' השיעי שונה בתוכנו מהחַדִית' הסוני, והוא שם דגש על הצדקת הטענות השיעיות אל מול הסונה. יחד עם זאת, בשרשרות המוסרים לא קיים אזכור לצַחַאבַּה, שהם שנואי נפשם של השיעים, ובהם הם תולים את האשמה על הדחת עלי מן הח'ליפות.

סיפור שאינו נגמר

הדי קרב כרבלא הדהדו, ועודם מהדהדים, בראשו של השיעי. הלוחמנות שהפגין חוסין בקרב כרבלא משמשת מודל לחיקוי עבור השיעים, ומשלהבת את יצריהם בעת שמנהיגיהם מזכירים מאורע זה. כאשר גייס ח'מיני תמיכה למהפכה באיראן ולמלחמת איראן עיראק העקובה מדם, הוא עשה שימוש במות הקדושים של חוסין וכך הצליח לשלהב את ההמונים. אלפי נערים יצאו לשדה הקרב בקריאות "כרבלא נוספת מחכה לנו".

אותם נערים צעדו כחיל חלוץ לפני הצבא האיראני בשדות המוקשים שבגבול איראן עיראק, על מנת לנטרל את המוקשים ולפלס בגופם מעבר עבור החיילים האיראנים. הם הצטיידו עוד בביתם בתכריכים, שיעידו על נכונותם לחרף נפשם אל מול האויב, כפי שעשה "אדון השהידים" חוסין בן עלי.

ואכן, במלחמת איראן עיראק (1988-1980), חרף כחצי מיליון הרוגים שספגו האיראנים, כמיליון פצועים, ונזק כלכלי שנאמד באלף מיליארד דולר, הם לא חדלו מהמלחמה. אמונתם בצדקת דרכם ובהליכתם בדרכי חוסין הניעה אותם. רק חשש מוחשי מנפילת המשטר האסלאמי השיעי הביא את האיראנים לקבל את הפסקת האש.

במרץ 2007 תקפו ארגוני טרור סונים בבגדד אוטובוסים שחזרו מכרבלא. כ-150 עולי רגל נהרגו. עם זאת, הדבר לא צמצם את מספר העולים לרגל, אלא דווקא הגדיל אותו. השיעים חיפשו דרכים עקיפות לכרבלא, שבהן אין לסונים שליטה, וחירפו נפשם למען עלייה לקברו של חוסין, כאשר לנגד עיניהם ניצבת הקרבתו העילאית של אדון השהידים.

בנאומיו מעיד על עצמו חַסַן נסראללה שהוא ממשיך החֻסַיְנִיַה - דרכו של חוסין אדון השהידים. לא רק קרב כרבלא ודמותו של חוסין אדון השהידים עומדת לנגד עיניהם של השיעים, אלא גם דמות אביו, עלי בן אבי טאלב, אבי השיעה. במלחמת לבנון השנייה ירו אנשי חזבאללה, ארגון טרור מוסלמי שיעי, רקטות מדגם פג'ר שאותן קיבלו מאיראן. אנשי חזבאללה העניקו לרקטות את השם "ח'יבר 1", זכר לקרב שבו לחם עלי בן אבי טאלב נגד היהודים והרג רבים מהם.

מאז המהפכה האסלאמית ב- 1979 השיעים, שלאורך מאות בשנים היו נדכאים, הרימו את ראשם והם תובעים את עלבונם. איראן המהפכנית הציבה את שרידות המשטר ואת קידומם של ערכי המהפכה האסלאמית בראש מעייניה, ודחקה את האינטרסים של מדינת הלאום. היא גייסה את משאבי המדינה לקידום יעדיה האידאולוגיים, היא נושאת בגאון את דגל השיעה, ואף הקימה שני משרדים ממשלתיים - משרד משמרות המהפכה והמשרד לענייני מודיעין - שכל מטרתם היא ייצוא ערכי המהפכה אל העולם המוסלמי. איראן נלחמת בסעודיה, כור מחצבתו של האסלאם הסוני, ובמצרים על ההגמוניה הדתית והפוליטית בעולם האסלאמי.

פרסית במקום אנגלית

איראן היא המדינה היחידה במזרח התיכון שהיא גם עתירת כוח אדם מיומן וגם עשירה במשאבים ובעתודות נפט. כפועל יוצא היא פיתחה במידה רבה עצמאות כלכלית, והדבר גרם לאייתולות לחוש שהם יכולים להתייחס לביטול לדרישות המערב, ושהגיעה העת לזרז את בוא הגאולה ואת "שיבת המַהְדִי", הלוא הוא האמאם ה- 12. איראן מלאת הביטחון העצמי שולחת את גרורותיה לכל עבר.

בין איראן לסוריה - הסונית בעיקרה - מתקיימים קשרים אדוקים, ונשיאי שתי המדינות מבקרים זה את זה ומשמיעים הצהרות אנטי מערביות ואנטי ציוניות ללא רתיעה. גם ברחוב העיראקי ניכרת הנוכחות האיראנית. אם בעבר חששו בעיראק לדבר בפרסית בשל העוינות הרבה שגררה בעקבותיה מלחמת איראן עיראק, הרי שכיום קיימת מגמה הפוכה. צעירים רבים בערים השיעיות שבעיראק החלו ללמוד בבתי הספר פרסית במקום אנגלית, והם עושים בה שימוש בחיי היומיום שלהם. גם המוזיקה והלבוש האיראניים החלו לתפוס מקום בחייהם של העיראקים. ניתן לראות נשים עיראקיות רבות לובשות צ'אדור, שהוא פריט לבוש איראני, במקום את החג'אב שהיה נהוג בעבר במקום מגוריהן.

בשווקים ניתן למצוא סחורה איראנית מכל הבא ליד, החל במוצרי מזון וכלה בתרופות. "האיראנים שברו את השוק", אומרים הסוחרים העיראקים, ובשווקים בערים השיעיות בעיראק המטבע העובר לסוחר הוא הריאל האיראני שעליו טבועה תמונתו של ח'מיני. סוחרים עיראקים רבים מעידים על עצמם שהם לומדים פרסית על מנת לייעל את עסקיהם, משום שיש הרבה תיירים איראניים שעולים לנג'ף שבה קבור עלי בן אבי טאלב, ולכרבלא שבה קבור חוסין בנו. בשנים האחרונות ניתן למצוא יותר ויותר תמונות של אימאמים שיעים איראניים תלויות על קירות הבתים והרחובות בערים השיעיות בעיראק.

על אף הריחוק הגאוגרפי בין מדינת ישראל לבין המדינה השיעית, דאגה איראן לשלוח את גרורותיה אל גבולות ארצנו. בצפון היא תומכת דתית, כלכלית וצבאית בארגון חזבאללה השיעי, ויעידו על כך אוניות הנשק שנתפסו על ידי צה"ל בשנים האחרונות בדרכן ללבנון, וגופותיהם של אנשי "משמרות המהפכה" שנמצאו במהלך מלחמת לבנון השנייה.

על אף הסכסוך העקוב מדם בין השיעים לסונים, אימצה איראן השיעית את הגישה האומרת: "האויב של אויבי הוא ידידי", ולכן היא תומכת גם בארגון הטרור חמאס (חַרַכַּת אַלְמֻקַאוַמַה אַלְאִסְלַאמִיַה - תנועת ההתנגדות האסלאמית). חמאס הוא ארגון טרור סוני מובהק, ותעיד על כך אמנת הארגון. בנוסף, תומכת איראן בארגון הג'יהאד האסלאמי.

קשה להשיב על השאלה האם אחמדינג'אד ישתמש בפצצת האטום, אך צריך בהחלט להתייחס ברצינות לכל הצהרותיו של הממשל היושב בטהראן. כפי שראינו, השיעים אינם נרתעים מנחיתות מספרתית וטכנולוגית, וגם כאשר הכף נוטה לרעתם הם ממשיכים להאמין בצדקת דרכם ולהילחם למענה כל עוד נשמה באפם. יהא המחיר אשר יהא, בכוונת ההנהגה השיעית להגשים את שאיפותיה, ומחיר כבד אינו מרתיע אותה.