השנה הייתה 1932, שנה אחת לפני עליית היטלר לשלטון בגרמניה. אל רחה פריאר, אישה בת ארבעים תושבת ברלין, הגיעה פנייה לעזרה מחבורת נערים יהודים בני 16, שגורשו ממקומות עבודתם משום שהיו יהודים. באותם ימים חקרה רחה פריאר אגדות-עם, והייתה עסוקה בגידולם של ארבעת ילדיה הצעירים. פנייתם של הצעירים אליה, בעניין גירושם מן העבודה, היה מקרי. אבל ביקור זה הדריך את מנוחתה. היא קישרה מיד בין שלילת זכותם של נערים יהודים לעבוד לבין שלילת זכותם להתקיים, והבינה שיש קשר בין החרדה שמעורר מצב זה לבין המשמעות של חיים בגלות.

למחרת ביקור הנערים הלכה רחה פריאר ללשכת העבודה היהודית בברלין. מנהל הלשכה, שהיה חבר בתנועת "פועלי ציון", כבר שמע על הנערים שפוטרו מעבודתם בשל יהדותם, אך משך בכתפיו וטען שתופעה זו קשורה בחוסר העבודה באופן כללי. לדעתו, כשתחלוף האבטלה - תימצא עבודה גם לנערים היהודים, ויש להניח לעניינים להתפתח מעצמם, בדרך הטבע. רחה פריאר לא קיבלה תשובה זו. לדעתה, שאלת חייהם של הנערים המפוטרים חייבה מעשה.

באותם ימים הייתה קיימת בגרמניה "ההסתדרות הציונית", אבל היא הייתה רק אגודה רעיונית. הציונות הייתה אז רק אופן מחשבה, שהציע דימוי עצמי או זהות יהודית חלופית לאגודה אחרת של יהודים גרמנים: "אזרחים גרמנים בני דת-משה". רוב היהודים תושבי גרמניה אימצו את התרבות הגרמנית, העריצו אותה, והיה חשוב להם להשתייך אליה, מבלי שיהדותם תפריע לשייכות זו.

רחה פריאר הנסערת הבינה, שהציונות חייבת להציע פתרונות מעשיים לשאלת חייהם של הנערים המפוטרים.

באותה שעה עדיין לא עלה במוחה רעיון לפתרון מעשי. היא התקשרה לתנועה הקומוניסטית, כדי לשמוע מה יש לה להציע לנוער המובטל. התנועה הקומוניסטית לא שכנעה לא אותה ולא את חבורת ידידיה הצעירים, שעדיין חיפשו פתרון לבעייתם .

לילה אחד הבריק במוחה רעיון פשוט וברור לפתרון הבעיה:

"על הנערים להגיע לארץ-ישראל, למשקי ההתיישבות העובדת, שם יוכשרו לעבודה ולחיים. לא ייתכן כי נוער יהודי, הנכון לעבודה ולחיים, ילך לאיבוד אי-שם, בשעה שהעם זקוק לו לשם מפעל חייו. וכשם שמפעל חיי העם דורש את הנערים, כן מבקשים הם - עדיין לא מדעת - להכות שורשים בו. ידוע ידעתי כי רעיון זה בר-ביצוע הוא,
כי הוא רצוף-אמת ושעתו הגיעה."

כך כתבה רחה פריאר ביומן זיכרונותיה "ישרש", על אותו רגע של הארה, שבו נולד הרעיון. כיום, כאשר רעיון זה הפך להיות לחלק מובן מאליו מההיסטוריה היהודית והישראלית, קשה להבין עד כמה היה חדשני בשעתו. הוא עורר ויכוח הן בקרב יהודי גרמניה והן בקרב יהודי ארץ ישראל.

האיש הראשון ששיתפה רחה פריאר ברעיון זה היה אנצו סירני, שליח התנועה הקיבוצית ששהה באותם ימים בברלין. הוא תמך ברעיון ללא-סייג, ראה בו מיד את גרעין המהפכה שייחל לה בציונות הגרמנית, ועודד את רחה פריאר להתקשר עם הסתדרות העובדים בארץ-ישראל.

והיא אמנם התקשרה עמם, ושאלה אם קבוצות נוער מגרמניה בני 16-15, יוכלו להתקבל לקיבוצים, להתחנך בהם ולעבור הכשרה למטרות ההתיישבות של התנועה.

היא קיבלה תשובה חיובית ומעודדת להתחלת מפעל כזה, וסיפרה לנערים על הרעיון ועל מגעיה המעודדים עם הנציגות הישראלית. הנערים נכבשו ברעיון. היא פנתה אל מנהיגי הציונות בגרמניה, ותיארה בפניהם את בעיית הנוער היהודי ואת הפתרון שמצאה. "שלחי את הבנים אל איכרים גרמניים, שם ילמדו דבר-מה ממשי... בקיבוץ שבארץ-ישראל יתנוונו הילדים." כך ציטטה רחה פריאר בספרה את דברי מנהיג הציונות בגרמניה.

חוסר ההתייחסות של המנהיגים הציוניים הרשמיים לבעיית הנוער היהודי, התעלמותם מהאותות המבשרים שואה והזרות שחשו כלפי הקיבוץ בישראל, הביאו את רחה פריאר למסקנה שיש ליצור תנועה גדולה וקבועה להעברת הנוער היהודי מהגולה למשקים בארץ כדי שימצאו בהם בית, מולדת.

רחה פריאר פנתה לארגונים אחרים בבקשה לתת חסותם לתנועה כזו, ולפרסמה. הועד הארצי של "ויצו" בגרמניה; האגודה החקלאית "עזרא" בברלין , העיתון הציוני הרשמי בגרמניה (יוידישה רונדשאו); העיתונים היהודיים האחרים בגרמניה - כל אלה דחו את הרעיון.

רחה פריאר לא התייאשה. היא ביקשה ממנהלת בית-ספר עממי ציוני במזרח ברלין שתתיר לה לשוחח עם התלמידים העומדים בפני סיום לימודיהם. בשיחה זו שאלה את התלמידים מה הם תכניותיהם לעתיד, לאחר סיום חוק לימודיהם. התלמידים התקשו להשיב. רחה פריאר סיפרה להם על תכניתה, והילדים, ברובם בני יהודי מזרח אירופה, התלהבו וביקשו "להירשם".

עד אותו רגע לא חשבה רחה פריאר על הרשמה כזו, אך בקשה זו של התלמידים הבהירה לה שוב שהם הגורם החשוב ביותר בהגשמת התכנית. אם הנערים האלה מבינים את חומרת מצבם ואת ערך הפתרון שהציעה - התכנית תתגשם. תכניתה זו התפשטה במהירות מדהימה בקרב הנוער היהודי בברלין, והציבור היהודי בכללו היה מודאג מהתעוררות הנוער לרעיון.

ההסתדרות הציונית דרשה את תמיכת הועד הלאומי בירושלים במפעל. המחלקה הסוציאלית של הועד הלאומי בירושלים השיבה בשלילה: "יש די ילדים יהודים עזובים בארץ, שאין אפשרות לטפל בהם מחוסר כספים." הפירוש המעשי של תשובה זו היה שהנערים לא יוכלו לקבל רשיונות עליה. [הם, כמובן, לא יכלו לדעת מה תהיה התוצאה של החלטה זו].

ברגע זה של אובדן עצות, ביוני 1932, בא לברלין ד"ר זיגפריד להמן, המייסד והמנהל כפר הילדים והנוער בבן-שמן. בדירתה של רחה פריאר הוא נפגש עם קבוצת הנוער הראשונה המיועדת לעליה, ואיפשר ל- 12 המאושרים הראשונים לקבל רשיונות עליה לבן-שמן. אמנם היעד הראשון שעליו חשבה רחה פריאר, ועליו הסכימו גם הנערים, היה משק עין חרוד, אך רשיונות העליה שבידי ד"ר להמן התירו עליה לבן-שמן בלבד, וללא עזרת הועד הלאומי לא היה סיכוי להשיג רישיונות עליה לעין-חרוד.

המעשה קודם לכל, חשה רחה פריאר. הוא יוכיח את צדקת הדרך, ויראה את הסיכויים להצלחתה.

ביום רביעי, 12 באוקטובר 1932, יצאה לארץ-ישראל הקבוצה הראשונה שארגנה רחה פריאר לארץ-ישראל. כל הנוער המאורגן ומבוגרים רבים הצטופפו ברציף הרכבת, והכל היו נרגשים מאוד. תרועה חגיגית נשמעה בצאת הרכבת את התחנה. ההורים בכו.

ועד "ויצו" בגרמניה, שרחה פריאר נמנתה עם חבריו, רמז לה שעליה לוותר על חברות בו, והיא אמנם ויתרה. היה הכרח לייסד אגודה. היה צורד למצוא שבעה חברים, שיהיו שותפים לאמונה ברעיון ומוכנים לפעול למענו. הם נמצאו לבסוף בין מנהיגי ארגוני הנוער הציוניים, במיוחד ב"ברית הבונים".

ב- 30 בינואר 1933 נקבעה ישיבת יסוד של הארגון. כלפי חוץ הוא הוגדר כמוסד צדקה: "עזרה לנוער היהודי", אך היהודים הכירוהו בשם "עליית הנוער". מטרת האגודה הוגדרה כך : "הכשרתם המקצועית וסידורם בארץ-ישראל של נערים יהודים מחוסרי עבודה הנמצאים בגרמניה."

אותו יום, 30 בינואר 1933, היה גם יום עלייתם לשלטון של הנאצים.
רחה פריאר מספרת בזיכרונותיה עד כמה שונות היו התגובות לרעיון "עליית הנוער". יהודי מזרח אירופה, שכבר הוכרחו פעם או פעמיים לאחוז במקל הנדודים בגלל מאורעות פוליטיים-חברתיים, ראו את ערכו של הפתרון שהציעה. רוב יהודי גרמניה לא היו מוכנים להכיר בקשיים הצפויים להם בגרמניה, בין השאר, משום שהיו מושרשים כל-כך בתרבות הגרמנית עד שהתקשו לחשוב שיהיה עליהם להיפרד ממנה, או אפילו לשנות את הדימוי העצמי שלהם ואת תחושת השייכות לשני מרכיבי זהותם: יהודי וגרמני. אחד ממנהיגי הקהילה היהודית בברלין אמר ש"אין זה אלא שיגעון של מרת פריאר. הדבר אינו בר-ביצוע כלל, כי ההסתדרויות כולן מתנגדות לו!"

רחה פריאר החלה נודדת בארצות אחרות באירופה כדי לגייס כספים, שיאפשרו לשלוח קבוצות-נוער לקיבוצים. לאחר כמה חודשים (במאי 1933), לאחר שקבוצה בת 60 בני-נוער הייתה מוכנה להישלח לעין-חרוד, נסעה רחה פריאר לארץ-ישראל כדי לארגן רשיונות עליה לבני הקבוצה. גם בישראל היה פער בין ידידים ובעלי תפקידים שנכבשו ברעיון, לבין המוסדות הרשמיים שסירבו לשתף פעולה .

בשובה לברלין, כעבור חודשיים, הופתעה רחה פריאר לראות שמתנגדי "עליית-הנוער" הקימו מחלקה ל"עליית ילדים ונוער". כלומר, הרעיון שהוגדר עד כה כ"שיגעון פרטי" חדר והתקבל על לבבות רבים. עדיין היו חילוקי דעות בדבר אופן ביצועו של הרעיון, אבל רחה פריאר הבינה שחלומה הפרטי הפך לחלום לאומי - וזהו צעד מהותי לקראת הגשמתו.

מאותה תקופה החלו להתרחש מאורעות קשים ביותר, ביוזמת המפלגה הנאצית השלטת. פתרונות שונים שהציעה רחה פריאר קירבו אליה אוהדים אחדים - מחד, והקימו עליה מתנגדים קשוחים - מאידך.

כיצד ייתכן שאישה רבת-תושיה, המבקשת לעזור לבני עמה, נתקלת בהתנגדות רבה כל-כך הן לרעיון והן לאופן ביצועו?

רחה פריאר כותבת בזיכרונותיה :

"כל מי שניגש אל בעיית עליית הנוער כאל בעיה סוציאלית, יכול היה להסתפק גם במספר הרשיונות המועט שהוענק להם... ואולם, מי שהחשיב כאן לא את הגורם הסוציאלי, אלא קודם כל את הגורם הלאומי, מי שראה בבעיה כולה את ידו של שר האומה הדוחפת את הנוער לעליה ולהשתרשות בארץ, זה מוכרח היה לחתור לקראת התפתחות רחבה יותר של המפעל... הרגשה שהשעה הגיעה, הרגשה שאין לעמוד בה. לא היו כל ערובות להצלחה
ולא יכלו להיות, כי כל ההוכחות היו טמונות בעתיד."

באותה שעה של מהפך פוליטי-חברתי-תרבותי לא הכל יכלו לראות לאן הוא יוביל. לא הכל רצו לראות עד כמה מאיים השינוי. לכן, קשה היה לקבל פתרון נחרץ, שקבע שעתידנו במקום אחר ובתרבות אחרת - ואותם עלינו לבנות.

מה נתן לרחה פריאר את הכוח להילחם במתנגדיה? אוהדיה שהאמינו ברעיונה ובדרכה, או האנשים שהזדקקו לה כל-כך?

בזיכרונותיה היא אומרת: "כאן אמר המצפון: עשה!" הייתה זו תפיסה מפוכחת ורחבה של תמונת-מצב בין-לאומית, שהפכה להיות צו מוסרי.

בשנת 1939 התבקשה רחה פריאר על-ידי חבריה לאגודה שהקימה להתפטר מתפקידה כיושבת ראש. הם דרשו זאת על רקע רצונה העיקש לעזור גם לנוער יהודי שאינו גרמני, בדרכים עקלקלות.

ביולי 1940 הצליחה רחה ל"גנוב" את הגבול ליוגוסלביה. משם היא שלחה מבריחים, שהעבירו ליוגוסלביה 120 בני נוער שאבותיהם נספו במחנות ריכוז בגרמניה, אלא, שרק עבור 90 מהם היא השיגה רישיונות עליה. כשהגיעה לארץ ב- 1941 דרשה רחה פריאר שיתנו לה 30 רישיונות עליה נוספים עבור בני הנוער שנותרו ביוגוסלביה. דרישתה לא נענתה, וכעבור זמן קצר הודיעה לה הלשכה הירושלמית כי בארץ אין מקום לעבודתה ב"עליית הנוער"

רחה פריאר ראתה את מפעלה קיים ופועל, וההיסטוריה הראתה שדרכה הייתה צודקת. עובדות אלה היו חשובות בעיניה די הצורך, כדי שתתגבר על משבר הפיטורין, ותיזום בארץ הקמת מפעלים נוספים ותעמוד בראשם.

ביבליוגרפיה:
רחה פריאר, ישרש, הוצאת "תמר", תל-אביב, 1953.