| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
ואז בא מעשה קביה, העילה, כרגיל, היתה התקפה רצחנית על מסתננים שבאו מירדן: ב- 1.30 אור ל- 13 באוקטובר 1953 הטילו הללו רימון אל בית בשוליה המזרחיים של יהוד, ובהתפוצצות נהרגו סוזן קניאס, בת שלושים ושתיים, ושניים מילדיה, בנימין, בן שנה וחצי, ושושנה, בת ארבע. ילד שלישי נפצע קל. עקבות המבצעים הוליכו אל גבול ירדן.78 התקיפה חזרה על דפוס שנשתגר בחודשים האחרונים. ב- 26 במאי הוטל רימון אל בית בבית-נבאלא, שם נהרגה אשה ונפצעו בעלה ושני ילדיהם; אותו לילה הוטלו רימונים גם אל בתי ישראלים ביישובים השכנים דיר טריף ובית עריף. ב- 9 ביוני הוטל רימון אל בית בטירת יהודה ומתיישב יהודי נהרג. ב- 10 ביוני פוצץ בית במשמר איילון ובתוך כך נהרגה אשה.79 אחרי תקרית יהוד הציע גלאב, שחשש מפעולת גמול, כי גששים ישראליים עם כלבי גישוש יעקבו אחר מבצעי התקיפה גם בתוך שטח ירדן. היתה זו פעם ראשונה, שירדן הציעה הצעה שכזו,80 אלא שהכלב והגשש איבדו את העקבות והריח במרחק קצר מעבר לגבול, ליד משטרת רנתיס.81 גלאב אמר לישראלים, כי ירדן "תעשה כל שביכולתה להעמיד לדין את האשמים, אם הם מצויים בשטח ירדן".82 בישיבת וש"ן/י"י ב-14 באוקטובר הצביע נציג ירדן, שלא כרגיל, עם נציג ישראל ועם היו"ר האו"מי בעד החלטת גינוי של ההתקפה ביהוד. שרת הביע דעתו, כי הירדנים נחושים בדעתם להעניש את המבצעים. הוא טען כי אם, חרף זאת, תבצע ישראל פעולת גמול, נחישות זאת תתערער.83 בבוקר 13 באוקטובר נועד בן-גוריון, שבאותם ימים נפש בטבריה, עם ממלא-מקום שר הבטחון לבון, הרמטכ"ל מקלף וראש אג"ם דיין (שרת לא הוזמן) במורדות גבעה ממערב לכנרת, שם התנהל תמרון צה"לי, והחליטו להגיב בחריפות על תקרית ההרג ביהוד. נראה שאחד הנוכחים הציע שהיעד יהיה קביה, והוחלט כי 50 מכלל 280 בתי כפר זה יפוצצו. הכפר, העומד באמצע הדרך בין מובלעת לטרון וקלקיליה, צוין דרך קבע בדוחות המודיעין של ישראל בשנות ה- 50 המוקדמות כאחד מ"בסיסי ההסתננות".84 מטרת מיבצע הפשיטה של קביה, שעמדה לנגד עיני המחליטים, היתה נקמה והרתעה גם יחד. דיין העביר הוראה לראש מחלקת המיבצעים במטכ"ל, אל"מ מאיר עמית, והלה הורה לעוזריו להכין את "פקודת 'מבצע שושנה'", שם נאמר:
הפקודה הועברה על-ידי רץ לפיקוד המרכז, שם הוצאה פקודת מבצע בזה הלשון:
לא ברור מדוע "החריף" פיקוד המרכז את פקודת המבצע, שהונפקה על-ידי אג"ם/מבצעים, ולא ברור מיהו שעשה זאת – סא"ל דוד אלעזר, קצין המבצעים של פיקד מרכז, או סא"ל רחבעם זאבי, ראש ענף מבצעים באג"ם/מטכ"ל, או קצין אחר.87 על כל פנים, אריאל שרון "נענה" לנוסח הפיקודי, לא למטכ"לי, וחיבר את פקודת המיבצע שלו לפקודיו בלשון דומה:
משנודע דבר הפשיטה לשרת מפי גדעון רפאל, יועצו לענייני המזרח התיכון, ניסה לעצור בעד ביצועה בעוד מועד, אך לא עשה זאת בנחישות יתרה. ב- 14 באוקטובר, בשעת הפסקה בישיבת הממשלה, סיפר לבון לשרת כי ניתנה הוראת ביצוע והפשיטה בעיצומה. שרת אמר כי "זהו משגה חמור", ביחוד לאחר שירדן הבטיחה לעשות כמיטב יכולתה להביא את הנאשמים על עונשם. "פנחס [לבון] חייך אופיינית ... נראה, כי שר הבטחון רואה עצמו חייב להמציא סיפוק לאנשיו [כלומר, הסגל הפיקודי הבכיר של צה"ל]". לבון אמר שגם בן-גוריון אינו מסכים עם שרת, כלומר "יש כאן הכרעת שניים נגד אחד" (ז"א (ממלא מקום) שר הבטחון וראש הממשלה (הנופש) נגד שר החוץ).89 הפשיטה התבצעה בלילה אור ל- 15 באוקטובר, יומיים אחרי רציחות יהוד, ונטלו בה חלק 130 חיילי צה"ל, כשליש מהם לוחמי יחידה 101 והיתר צנחנים (גדוד 890). על הכוח המשולב פיקד שרון. שתי הזרועות העיקריות, בפיקודם של מפקד פלוגת הצנחנים אהרון דוידי ושלמה באום, חצו את הגבול, השתלטו על מוצב מה"ל השולט על קביה ואחר-כך פרצו אל תוך הכפר תוך שרבים מתושביו נמלטים מזרחה. כשנים-עשר אנשי מה"ל נהרגו בהיתקלויות. שלוש חוליות עצמאיות, אחת מהן בפיקודו של הר-ציון, נשלחו לעיבורי הכפרים נעלין, בדרס ושקבא לסיכול הגעת תגבורות של "הלגיון" ולביצוע הטעיות. באותו זמן "טפטפו" שתי כיתות מצוידות במרגמות 81 מ"מ כ- 50 פגזים על בדרס, כדי להסיח את שימת-לב הירדנים מנעשה בקביה. אחד המארבים עצר טנדר של "הלגיון", שכנראה הגיע כדי לבדוק מה קורה בקביה, וכמה מנוסעיו נפגעו באש לוחמי "101". החוליה בת חמשת החיילים, שנועדה להטריד את שקבא, נתקלה בדרכה בשני "שומרי זיתים", הרגה אחד מהם ופצעה את האחר (לפי דוח אחר, "נתפסו שני שומרי זיתים ונהרגו"), ואחר-כך הטרידה את הכפר במשך חמש שעות ופוצצה עמדה של מה"ל. בחילופי הירי נפגע לפחות ירדני אחד, אולי המפקד המקומי של מה"ל. בנעלין החליפו אנשי החוליה אש עם אנשי מה"ל במקום. בשני הכפרים לא עלה בידי החוליות לחדור פנימה ולפוצץ בתים כפי שנצטוו בפקודת המיבצע.90 לאורך כל הפשיטה לא עשה פיקוד "הלגיון", שנותר באפלה, שום מאמץ ממשי לבוא לעזרת קביה. הכוח העיקרי של צה"ל, שאנשיו היו עתה בתוך קביה, נשא עמו 700 ק"ג חומרי נפץ לפיצוצים. בהעדר פקודה לבדוק את הבתים ולוודא אם יושביהם עדיין בתוכם, פוצצו הפושטים ארבעים וחמישה בתים. פעולת החבלה בבתים, שהתנהלה באין מפריע מהצד הירדני, לאור פנסי כיס, ארכה כשלוש שעות (מ-00:30 עד 03:20). דומה, כי היה זמן מספיק לוודא אם אכן ריקים הבתים שנבחרו לפיצוץ מאדם, או לאו. חמישים-שישים אזרחים, שכמה מהם נחבאו במרתפים ובעליות-גג, נהרגו במהלך ההשתלטות על הכפר ופיצוץ בתיו. יתכן שכמה מן החיילים הניחו, שהבתים ריקים. אחרי הפשיטה דיווח שרון, כי אבידות הערבים מסתכמות בעשרה-שנים-עשר הרוגים. לצה"ל לא היו אבידות. ביומיים-שלושה שלאחר מעשה, משנבדקו ההריסות, נתחוור לירדנים כי מספר הרוגיהם שישים ותשעה (לפי דוחות אחרים, שבעים), רובם נשים וילדים.9191 לפי הסברים ישראליים מאוחרים יותר לא היו רוב ההרוגים הירדניים קורבנות טבח מכוון אלא קורבנות טעות – הם נהרגו משום שחיילי צה"ל, שפוצצו את בתיהם, חשבו שאין בהם איש. אולם הדוח הראשוני של "הלגיון" מ- 16 באוקטובר – עד למועד זה נתגלו רק ארבעים ושתיים גוויות, שלושים ושמונה מהן של נשים וילדים – קבע כי "כולן כמעט נמצאו פגועות בקליעי רובים או ברסיסי רימונים". לפי שתואר בדוח זה עברו החיילים הישראליים מבית לבית "בהרגם בשיטתיות" את יושביו לפני שפוצצוהו.92 לעיקר הדוח הירדני בדבר אופי הפגיעות בתושבי קביה נמצא אישוש בניסוחי דוחות צה"ל, שחוברו בעקבות הפעולה. שרון דיווח, כי "הכוח פרץ פנימה במהירות תוך אש ועד שעה 23:30 הספיק לעבור את כל הכפר, לפרוץ לרוב הבתים ולטהרם ע"י אש ורימונים". ובדוח אחר נכתב: "נשים וילדים הסתתרו בבתים. נזרקו רימונים לכל הבתים בכפר. פוצצה גם בריכת המים של הכפר".93 מכאן, שחיילי "101", בעברם בקביה מבית לבית תוך הטלת רימונים בעד החלונות וריסוס פנים המיבנים באש אוטומטית ללא אבחנה, פשוט הוציאו לפועל את התרגולת השגורה של לוחמה בשטח בנוי (לב"ב, ולימים לש"ב). אין ספק, חייליו של שרון פעלי ברוח פקודת המיבצע והדוח לאחר "קרב" של שרון, שתיאר את "מגמת הפעולה" כפיצוץ בתים וגרימת "מקסימום אבידות בנפש".94 למשמע דיווח ראשון על תוצאת הפשיטה רשם שרת ביומנו: "נהרסו בכפר אחד [קביה] בלבד כשלושים בית. תגובה בהיקף ובכוח מחץ כזה עוד לא היתה. התהלכתי בחדרי אנה ואנה אובד עצות ומדוכא עד היסוד מהרגשת חוסר אונים".95 ולמחרת רשם: "אילו היה לי חשש כלשהו להרג רב כזה, הייתי מרעיש עולמות [נגד הפשיטה]".96 מעשה קביה עורר ברחבי העולם נחשול הוקעות אנטי-ישראליות, שגבלו בהבעות תיעוב. ממשלת בריטניה הורתה לשגרירה בתל-אביב "להביע... את פלצותנו ... מעשה שכזה על-ידי חיילים ישראליים סדירים עושה לשחוק את הצהרותיה של ישראל על נכונותה לעשות שלום ..." השגריר אוונס סיים דבריו כך:
האיום המוסתר במימוש הצהרת שלוש המעצמות וחוזה ההגנה האנגלי-ירדני היה מפורש למדי.97 גם בוושינגטון עלה נחשול זעם. כאשר ב- 15 באוקטובר שיגר אבן אחד מהכפופים לו בשגרירות ישראל אל משרד החוץ האמריקני לשם הגשת תלונה על התקיפה ביהוד, הגיב הפקיד האמריקני פרד וולר: "חשבתי שאתה באת לשוחח אתי על קביה". הדיפלומט הישראלי – דיווח וולר – עדיין לא שמע על פשיטת צה"ל. וולר הביע את "התפלצותו" "במלים בוטות" והישראלי "יצא מלפני ברוח נכאה למדי".98 הן שרת והן אבן אמרו בלי כחל-וסרק לפקידי הרשות האמריקניים, כי "לא יאמרו מלה אחת" להצדקת מעשה קביה.99 המצדדים במדיניות בטחון נוקשה, כבן-גוריון וגולדה מאיר, פקפקו – או לפחות אמרו שהם מפקפקים – בכנות ביטויי הזעם המוסרי שנשמעו בבירות המערב נוכח תקיפות דמים ישראליות נוסח קביה. לשרים אלה חסד הממד של ראיית הדברים מקרוב מכוח מגעים הדוקים עם פקידי רשות זרים. לא כן, למשל, הרצל ברגר, ח"כ משורות מפא"י ועיתונאי ותיק, שביקר בארה"ב זמן קצר אחרי הפשיטה ובשובו דיווח לסיעתו בכנסת:
הבריטים דנו קצרות באפשרות הפעלתו של חוזה ההגנה האנגלי-ירדני או בהפעלת "ההצהרה המשולשת", ובמשרד המלחמה בלונדון ניכרה תמימות-דעים, כי יתכן שיהיה צורך לעשות זאת אם תמשיך ישראל בפשיטות גדולות מעבר לגבול או אם תבצע "פלישה של ממש לירדן". "אנו, הבריטים, איננו רוצים להילחם בישראלים, אבל זאת בבירור יהיה עלינו לעשות אם הם יצאו להתקפה ישירה על ירדן", אמר סר הרול רדמן, סגן ראש המטה הקיסרי הכללי.101 נציגים בריטיים הבטיחו בחשאי לממשלת ירדן כי בריטניה נחושה ב"כוונתה להגן על ירדן במקרה של מלחמה", אך הוסיפו כי "פשיטות גמול מוגבלות", המבוצעות בידי ישראל, לא ייחשבו כ"עילה להפעלת חוזה ההגנה".102 בינתיים, לאות מחאה זוטא, פרשו נספחים בריטיים, שהוזמנו לחזות בתמרוני צה"ל בגליל, וחזרו לתל-אביב. בתוך ימים ספורים שלחה בריטניה מיטען קטן, אבל סמלי, של נשק קל ממאגריה שבאזור תעלת סואץ לחימוש מה"ל והבטיחה משלוחים נוספים.103 לונדון, גם הסכימה להציב פלגת שריוניות בעמאן, לשם אימון "הלגיון" אך גם לשם הרתעת הישראלים.104 אולם מטרתה העיקרית של לונדון בימים שמייד לאחר מעשה קביה היתה למנוע בעד הסלמה כלשהי לאורך גבול ישראל-ירדן.105מעשה קביה עורר יצרי נקם בעמאן – "הכל [בירדן] קוראים לגמול"106 – ונתעוררה גם סכנה של התערבות עיראקית. מיד לאחר מעשה קביה הציעה עיראק לירדן "כל סיוע שבהישג ידה". הבריטים חסמו מגמה זו באיבה, באמרם לעיראקים כי שיגור צבא "לא יהיה מן התבונה", שכן ישראל תראה צעד זה כ"עילת מלחמה" casus)(belli107 . בד-בבד עם זאת ריחפה גם סכנה של הסלמה יזומת-ישראל בתגובה אם להסתננויות רצחניות נוספות ואם לפעולת גמול ירדנית. ההיגב האמריקני היה בוטה יותר. וושינגטון השעתה (קצרות) השלשת תשלום ראשון בסך 26 מיליון דולר מתוך מענק החוץ של ממשלת ארה"ב לישראל לששת חודשיה הראשונים של שנת הכספים 1954. 108 יהדות ארה"ב, רובה ככולה, התייחסה למעשה קביה בשלילה ולפעמים בשלילה מוחלטת, כהתרשמות פקידי רשות ישראליים.109 רוז הלפרין, מנהיגת הארגון הציוני הגדול "הדסה", הכריזה כי הפשיטה "היתה בניגוד לעיקרים המוסריים והרוחניים של המסורת שלנו. לא היה ציוני או יהודי שלא נחבל אנושות על-ידי קביה".110 אף על פי כן, ירושלים גייסה מייד ובהצלחה את השדולה הפרו-ישראלית בוושינגטון במטרה לבטל את השעיית הסיוע. מכתבי תלונה ושידול הגיעו למחמ"ד ממנהיגים פוליטיים כלינדון ג'ונסון וג'ון פ' קנדי. משלחת ובה סנטור אירווינג אייווס, ציר בית הנבחרים ג'יקוב ג'ויטס (יעבץ), נשיא "בתי-הכנסת המאוחדים של אמריקה" מקסוול אבל ונשיא "בני ברית" פיליפ קלצניק התייצבה בשערי מחמ"ד, שם שמעו הבאים מפי ג'ון פוסטר דלס הזועם, כי מוטב "שיפעלו אצל נציגי ממשלת ישראל וינסו לשנות את מדיניותם להעמיד את העולם בפני עובדות מוגמרות". שיתוף-פעולה – אמר דלס – נתפש בישראל כ"דרך חד-סטרית".111 עם זאת, היו פקידי הרשות האמריקניים רגישים לתגובת יהדות אמריקה להוקעת ישראל על-ידי וושינגטון ול"השפעותיה על עתידם הפוליטי של גנרל אייזנהאור והמימשל". שגריר ארה"ב באו"ם הנרי קבוט לודג' (הבן) אמר לרוברט מרפי, סגן תת שר-החוץ, כי יש "צורך דחוף" לנסות לעשות "משהו" לשיפור יחסי המימשל עם יהדות אמריקה. לודג' גם התלונן, כי מייד לאחר שהתייצבה ארה"ב לימין הערבים בפרשת קביה, נמנעו הערבים באו"ם מלהצביע בעד הצעת ההחלטה האמריקנית בסוגיית קוריאה.112 פקידי רשות אמריקניים, שביקשו לרכך את מהלומת השעיית המענק שניחתה על יהדות אמריקה ועל ישראל, נהגו בדרך כלל להסביר, כי צעד זה בא לא בגלל מעשה קביה אלא בגלל נוקשותה של ישראל בפרשת מפעל המים שלה באזור גשר בנות-יעקב (מפעל ייבוש החולה).113 רישומו של מעשה קביה על ירדן היה חמור. בצעד שנועד הן לחיזוק בטחונם של אוכלוסי גדמ"ע, בטענה כי הוא בא להגן עליהם, והן להרתעת צה"ל מפשיטות נוספות,114 הורתה ממשלת ירדן לגלאב, כנגד דעתו, לפרוס את "הלגיון" כולו בגדמ"ע עד 16 באוקטובר, בתוך ימים ספורים נפרסו שני-שלישים של היחידות הלוחמות של צבא ירדן ביחידות קטנות יחסית באזור – פריסה מכבידה לגבי כוח זה, שקוימה הרחק לתוך 1954. 115 גלאב גם ראה להזהיר, כי אם תתקוף ישראל שנית ייתכן שלא יהיה אפשר לרסן את "הלגיון" ולמנוע בעדו להגיב.116 ההיגב הצבאי הירדני היה פרי תסיסה עממית שכמוה לא ידעה ירדן מאז 1948. דיפלומטים אמריקניים תיארו את המצב בעמאן כ"גובל בהיסטריה".117 הפגנות אנטי-בריטיות, אנטי-אמריקניות ונגד "הלגיון" אירעו בערים רבות, לרבות עמאן, לדברי גלאב, "פוליטיקאים ותועמלנים קיצוניים" התסיסו תושבי כפר ספר נגד בריטניה ו"הלגיון".118 "אני עצמי וקצינים אחרים נתכבדנו בקללות וגידופים בעברנו ברכב בכפרי גדמ"ע", דיווח גלאב ב- 16 באוקטובר,119 "הלגיון", וביחוד הדרג הבריטי הבכיר שבו, היו מטרה לחיצי גנאי כוללני ששילחו לעברם אישי אופוזיציה, נכבדי גדמ"ע והעיתונות הערבית על שום שלא נזעקו לעזרת קביה במהלך הפשיטה. שמונה חברי בית-הנבחרים הירדני אף האשימו את גלאב ב"קבלת משכורת מהיהודים"; כרוזים לא-חתומים תבעו להעמידו לדין "בגין בגידה". שרי ממשלה ירדניים בכירים קיבלו מכתבי איום. לדברי גלאב, עשו פוליטיקאים ותועמלנים אופוזיציוניים הון מן המשבר, שיצר "הזדמנות פז למיטוט המשטר". דיפלומטים מערביים הביעו דעתם, שהפשיטה מעמידה בסכנה חמורה את מעמד בריטניה בעמאן ואולי אף במזרח התיכון בכללותו. ראסל, מיופה-הכו האמריקני בתל-אביב, אמר לשרת: "אילו התכוונה ישראל לחבל במעמד בריטניה בירדן, כי אז לא יכלה למצוא דרך יעילה יותר. מבצע קביה הנחית מכת מוות על אנגליה והרס כל אמון בה [בעמאן]". הפשיטה – הוסיף – גם ערערה את השליטה ההאשמית בגדמ"ע. באוירה שעל-סף היסטריה, שנשתררה מייד לאחר מעשה קביה, דחק גלאב בממשלת בריטניה להטיל סנקציות כלכליות על ישראל או לנתק את היחסים הדיפלומטיים עימה.120 לבסוף, במחווה להמונים, הודחו מן "הלגיון" הבריגדיר הבריטי "טיל" אשטון ושלושה קצינים ערביים זוטרים על שום שלא פעלו כראוי או מייד בליל מעשה קביה.121 ממשלות ערב זימנו את שגרירי בריטניה וארה"ב ושפכו עליהם אש וגופרית בגין מיבצעיה של ישראל.122 פקידי רשות בריטיים אחדים היו תמימי-דעים עם גלאב בחשדותיו, כי מעשה קביה לא היה פעולת גמול בלבד אלא נועד לרוקן את הכפר מיושביו, אולי כדי לסייע לישראל בהרחבת גבולותיה או כדי לחולל יציאה המונית מכפרי הספר הערביים, שאפשר שתקל ממצוקת ההסתננות. אחד הבריטים כתב: "אולי זה מה שהישראלים רוצים ... אלימות בעלת אופי קיצוני הניבה להם רווחים כה גדולים בעבר עד שחזקה עליהם כי ייראוה בשוויון נפש כדרך שראוי להם ללכת בה".123 פקידים בריטיים אחרים חיוו דעתם, כי ישראל מנסה לדחוק במהלומות את ירדן לחידוש שיחות השלום, שנקטעו ברצח המלך עבדאללה.124 פקידי רשות אמריקניים ציירו אפשרויות אחרות, כגון שמעשה קביה נועד "להחניק פתרונות אמריקניים לבעיות האזור [תוכניות להשכנת שלום]".125 משקיפים זרים עמדו נבוכים לגמרי בבקשם לרדת לסוף פעולת הגמול הישראלית רבת הממדים ורוויית הדמים. אולם אוונס סבר, כי "אין זה בלתי-אפשרי, שהפעולה חרגה מכלל שליטה והטבח וההרס לבשו ממדים גדולים מהמתוכנן".126 הציבור הישראלי, רובו ככולו, לא חל ולא רגש יתר על המידה בעטיה של הפשיטה ובשבועות שלאחריה טיפח רגשות שליליים לגבי הגינויים המערביים. עד 30 בנובמבר, כשעלה סוף סוף נושא קביה לדיון בכנסת, שררה מכל בחינה מעשית תמימות-דעים, שתמכה במעשה, להוציא התבטאויות ספורות של מצוקה או התנצלות על אובדן חיים כה רבים. את הויכוח איפיינה רוח של התמרמרות כללית על העולם, שזועזע ונזעק כנגד יהודים ששפכו דם ערבי אבל התעלם מהפרובוקציה שבשפך דם יהודי בידי ערבים. כל חברי הכנסת השלימו עם העמדת-הפנים פרי השראתו של בן-גוריון, כי מעשה קביה התבצע בידי מתיישבי ספר יהודים זועמים (ראה בהמשך), ורובם חזרו ועמדו עליה.127 תגובות התיעוב והדיבורים על סנקציות בחו"ל העמידו את מקבלי ההחלטות בישראל במצב קשה. האפשרות להביע התנצלות לא עלתה כלל ברצינות על הפרק; מלוא ההעדפה ניתנה להפצת מידע מטעה, למרבה התואם עם הרוח הכללית ששררה בציבור הישראלי. בהתייעצות של אנשי משרד החוץ עם קציני צה"ל, שנערכה ב- 16 באוקטובר, הציע שמואל בנדור, פקיד בכיר של המשרד, כי ישראל תכריז כי "לצבא לא היה חלק במיבצע, אלא תושבי הספר, שבערה חמתם להשחית על הרציחות האחרונות, ויצר הנקם נשתלהב בלבם, קמו כאיש אחד ועשו שפטים בשכניהם".128תליית האשמה בויג'ילנטים עלתה בקנה אחד עם מנהגה של ממשלת ישראל בעבר. שרת, לפי שרשם ביומנו, שלל תחילה גירסה זו של האירועים, בטענו שהיא "חסרת כל שחר והעושה אותנו לצחוק ולבזיון, שכן ברור לכל בר-בי-רב כי יד צה"ל בדבר".129 נציגי ישראל בחו"ל, שתחילה הופקרו לאי-ידיעה ובלבול מביכים,130 לא איחרו להביע רגשות זעזוע וזעם. אבן, שהבריק מוושינגטון ב- 16 באוקטובר, ביקש אישור להמריא ארצה כדי לדווח לממשלה על "ההידרדרות הנוראה" של מעמד ישראל בארה"ב ובארצות אחרות ובקרב יהדות העולם לאחר "ההתקפה הפראית על כפרים [ירדניים] שכנים" והפעולות להטיית מים לאורך הגבול עם סוריה. אבן, שאיבחן משבר באמון ארה"ב בישראל, סבר כי הבשילה העת להגברת משקלם היחסי של יחסי החוץ של ישראל בתהליך קבלת ההחלטות של ממשלת ישראל.131 להלן העריך אבן, כי הפראות והאכזריות שאיפיינו את מעשה קביה "קירבו את מעמדה הבינלאומי של ישראל אל פי תהום ... מבצע זה היה ראשון מאז הוקמה המדינה שיהודים סירבו להזדהות עמו ... אפילו דיר יאסין לא עוררה סלידה שכזאת ...". הוא הביע דעתו, כי הישנות מעשה כקביה תוליך, בלי ספק, ל"התערבות בריטית בתמיכה אמריקנית" ואפשר גם להתערבות או"ם "נוסח קוריאה". את מעשה קביה הגדיר אבן כ"נזק הגדול ביותר לבטחון המדינה מאז תום מלחמת העצמאות". במתחו במובלע ביקורת על מדיניות הגמול, המליץ אבן כי צה"ל יתמקד ב"ביצור הגבול בגדר תיל, מוקשים ושומרים" (הוא גם הציע, כי אם יתעורר צורך בכך, ייעקרו תושבי כפרי הספר הערביים ממקומם ויועתקו הרחק מן הגבול).132 אילת, שגריר ישראל בלונדון, דמה לאבן בביקורת הנוקבת שהעלה בשבעה עמודי מכתב לשרת. "איני יכול לזכור בכל שלוש וחצי שנותי בלונדון ביקורת כה אחידה ובלתי מסויגת על ישראל". הוא ציטט מדברי צ'רצ'יל, שאמר כי לא הזדעזע כל-כך מאז רצח לורד מוין, השר-התושב במזרח התיכון, בידי אנשי לח"י בקאהיר, ב- 1944, והוסיף: "רבים מידידינו הוותיקים והמסורים ... הזדעזעו והוכו אכזבה עמוקה". מעשה קביה – הטעים השגריר – חיזק את היסודות האנטי-ישראליים המסורתיים שבמימסד הבריטי ואיש לא יכול לפטור בלא-כלום את האיום הבריטי בהתערבות או בהטלת סנקציות אם תחזור ישראל על פשיטה שכזו בעתיד. בדבריו אלה חזר אילת על עיקרי המברק החריף, ששיגר לירושלים למחרת הפשיטה: "אנו סיכנו באורח חמור את שמה הטוב של ישראל ואת כבודה, שעליהם, במידה רבה, מושתת עצם בטחוננו; אנו הרחקנו מעלינו את ידידינו, חיזקנו את אויבינו ובמו ידנו דחקנו את עצמנו לבידוד".133 למחאותיהם של נציגי ישראל בחו"ל ולביקורת החריפה שמתחו כמה מעוזריו מבית134 נודעה השפעה ניכרת על שרת. המיתקפה הדיפלומטית שלאחר-מעשה-קביה על ישראל היתה, כדבריו, "אחת המערכות המסוכנות ביותר שהיו לנו מאז הקמת המדינה – אולי החמורה ביותר מאז הפלישה [של צבאות ערב ב- 15 במאי 1948]"; גם הוא הזהיר מפני האפשרות, "כי חזרה על מעשה שכזה מצידנו תהיה כרוכה בהתערבותה הצבאית של בריטניה לימין ירדן ונגדנו..."135 אולם בצד מחשבות אישיות קודרות והטחת ביקורת, הבין שרת כי ההגנה הטובה ביותר היא התקפה. כדי למנוע התמקדות מערבית במעשה קביה בלבד, הציע שרת כי ישראל תנסה להרחיב את נושאי השיח הבינלאומי באופן שיכללו את הגילויים הכלליים של העוינות הערבית: הסתננות, ההסגר הימי המצרי, וכיוצא באלה.136
הצעדים המעשיים שנדרשו לצמצום הנזקים בתקופה שלאחר מעשה קביה יצרו בין שר החוץ שרת וראש הממשלה ושר הבטחון בן-גוריון סבב עימותים רבי-עוצמה, שבהם, כרגיל, היתה יד שר החוץ על התחתונה. השניים נועדו ב- 18 באוקטובר לדיון בסדר-היום לישיבת הממשלה הבאה. למרבה פליאת שרת ואכזבתו, ביקש בן-גוריון להציג בישיבה את תוכניותיו לשינוי מיבנה הצבא. שרת סבר, שעל הממשלה לשמוע דוח על מעשה קביה והגלים שהיכה. הוא דרש תיקון בתהליך קבלת ההחלטות לגבי ביצוע פעולות גמול. בן-גוריון, ששימש בכהונות ראש ממשלה ושר בטחון גם יחד, הוא שהיה עד כה מחליט יחיד בתחום זה לאחר שנועץ באלוף או שניים. עכשיו, טען שרת, יש למסד מסגרת החלטה רחבה יותר בדמות הגוף הרדום של ועדת שרים לבטחון. שרת הציע, שסוגיה זו תידון בישיבה של מליאת הממשלה. בן-גוריון הגיב כנגד זה בדרישה, שהסוגיה תובא תחילה בידי שרת לפני "שרינו" – סגל שרי מפא"י בממשלה. שרת נעתר. בשעה מאוחרת יותר אותו יום שיקר בן-גוריון לממשלה (בלשון שרת: "ניסוח משונה במקצת של העובדות"), באמרו כי "הוא לא נשאל על מעשה קביה, שכן היה בחופשה, אבל אילו נשאל היה מחייב את הפעולה".137 הממשלה הסמיכה את בן-גוריון לנסח הודעה על מעשה קביה. שרת ביקש שתיכלל בה התנצלות. אך בן-גוריון עמד על כך, שההודעה תנקה כליל את צה"ל (ואת המדינה) מאחריות. האחראים למעשה היו מתיישבי הספר הישראלים, אמר בן-גוריון, שהתווה באופן זה את כיוון ההודעה המתוכננת.138 אחרי ישיבת הממשלה נועדו שרי מפא"י לשיח ואז העלה שרת את הצעת השינוי שהעלה לגבי הליך קבלת ההחלטות על פעולות גמול. בן-גוריון הגיב באמרו, כי מעתה ואילך ייוועץ בשרת; אם תתגלה אי-הסכמה, יבוא הדבר להכרעת הממשלה כולה. חבר שרי מפא"י קיבלו את הצעת בן-גוריון: ראש הממשלה, שר הבטחון ושר החוץ הם שיחליטו; אם יתגלו מחלוקות, יהיה כל אחד מבין השלושה רשאי להביאן להכרעת מליאת הממשלה. רק שר האוצר אשכול "התריס [בהתוועדות זו] נגד ההיקף המופרז של המבצע".139 למחרת, ב- 19 באוקטובר, התכנסה הממשלה שוב לישיבת חירום ובן-גוריון קרא באוזני הנוכחים את טיוטתו לגילוי-הדעת על מעשה קביה. השרים אישרו את ההודעה ושרת ליטש אחר-כך את הנוסח בלשכתו של בן-גוריון.140 להלן שידר בן-גוריון אישית את גילוי-הדעת לאומה:
שרת החליט לעשות שימוש נוסף בגילוי-הדעת הממשלתי השקרי והורה לאילת (ואולי גם לדיפלומטים ישראליים אחרים) לטעון, כי עצם העובדה שנבצר מנציגי ישראל להגדיר בבירור בימים הראשונים שלאחר מעשה מה קרה בקביה, מעידה בעליל כי הדבר בא עליו ועל עמיתיו במפתיע. אילו היה זה באמת מבצע "מתוכנן רשמית", חזקה על הממשלה שהיתה מכינה מראש גם גירסה לפרסום. מכאן שגילוי-הדעת הוא אמת לאמיתה – מעשה קביה היה תגובה ויג'ילנטית, לא-מתוכננת, של מתיישבי ספר. עוזריו של שרת הציעו עוד, כי הממשלה תפגין צעדי חיפוש וענישת הויג'ילנטים האחראים למעשה, כדי לחזק את רישומו של גילוי-הדעת הרשמי כאמיתי.142 לאורך כל הפרשה נהג שרת גמישות מוסרית מרחיקת-לכת תוך שבעת ובעונה אחת גם הורה לדיפלומטים הכפופים לו לכזב בסוגיית קביה וגם ביטא את פליאתו נוכח הכזבים הבוטים של בן-גוריון. לאשתו צפורה אמר שרת: "הייתי מתפטר אילו הוטל עלי להתייצב לפני המיקרופון ולשדר באוזני העם היושב בציון והעולם כולו גירסה בדויה של מעשה שהיה".143 ספורים היו הדיפלומטים, שכזביו של בן-גוריון הוליכום שולל. אוונס, שגריר בריטניה בתל-אביב, ניסח זאת כך: "קשה לקבל את הכחשת ראש הממשלה ... לאור: (1) העיכוב בן הימים האחדים עד לפרסום גילוי-הדעת; (2) כלי הנשק ההתקפיים הכבדים, כגון טורפדות בנגלור [שהופעלו]".144 לשכת התיאום של מדיניות ממשלת בריטניה במזרח התיכון, שמושבה בקאהיר, שללה את סיפור הויג'ילנטים ביתר תוקף: "ברור שפרשת קביה לא היתה יכולה להתבצע בידי לא-סדירים ואין מקום לספק, שאורגנה בידי כוחות צבא סדירים".145 שגרירות ארה"ב בתל-אביב כפרה גם היא בסיפור: "...אין שמץ ספק, שהפעולה בוצעה בידי צה"ל ... בתכנון קפדני ..."146 ואף על פי כן זרע שידור הרדיו של בן-גוריון ספקות כלשהם במערב. דיפלומטים אנגלו-סקסיים, ביחוד, התקשו להאמין כי ראש ממשלה של מדינה דמוקרטית, ידידותית, מפיח כזבים בשוויון נפש שכזה. שבועות לא מעטים לאחר השידור השתדלו פקידי רשות מערביים למצוא הסבר שיישב את הנחתם בדבר מעורבותו של צה"ל במעשה קביה עם גילוי-הדעת של בן-גוריון, שתלה את הפשיטה בויג'ילנטים. כך אפוא, באמצע דצמבר 1953, חיווה משרד המלחמה הבריטי דעתו, כי הפשיטה בוצעה בידי טירוני מחלקות נח"ל שהיו מוצבות בקיבוצי ספר הסמוכים לקביה.147 אך בסופו של דבר השתכנעו הכל, או כמעט הכל, שמעשה קביה היה פעולה צבאית ישראלית רשמית. נובמבר עמד בסימן הדיון על מעשה קביה במועצת הבטחון של או"ם, שם חתרה ישראל לחמוק מהחלטת גינוי, אשר לא תגנה בעת ובעונה אחת גם את ההסתננויות הקטלניות שהוליכו לפשיטה. ישראל גם חתרה לתמיכה מעצמתית במגעים ישראליים-ירדניים רמי-דרג ליישוב בעיות גבול ולהפעלת לחץ מעצמתי על ירדן להסכים למימושם.148 זה היה תכסיס ישראלי מחוכם. אילו נענתה ירדן למשא-ומתן שכזה, היה מתחוור לעין כל, שהצעד הצבאי הכוחני הישראלי השיא רווחים דיפלומטיים ושכנותיה (ויריבותיה) הערביות של ירדן היו מאשימות אותה בהליכה לקראת שלום נפרד עם ישראל. אילו סירבה ירדן להיכנס למשא-ומתן, היתה אשמת מניעת פתרון לבעיות הגבול נופלת בבירור על כתפיה – ושוב היו הערבים נראים כסרבני משא-ומתן. שבועות רבים לחצו מזכ"ל או"ם וממשלת ארה"ב נמרצות על ירדן למען תסכים לשאת-ולתת.149 אבל עמאן, לחוצה הן מלבר על-ידי אחיותיה מדינות ערב150 והן מלגו על-ידי אוכלוסייתה-היא, האנטי-ישראלית והכעוסה, דחתה כל פנייה והפצרה. בינתיים לחצו גלאב ונציגים בריטים בעולם הערבי על ממשלת בריטניה לנקוט קו אנטי-ישראלי תקיף ולתמוך בהטלת סנקציות על ישראל, או לפחות לאיים בהטלת סנקציות שכאלה מטעם מועצת הבטחון. גלאב סבר, כי בריטניה תלקה ב"שקיעה הרת-אסון" באזור אם תנקוט גישה שוויונית.151 אולם לונדון העדיפה נוסחה מאוזנת יותר. בריטניה "אינה יכולה להוציא לגמרי מכלל חשבון את הרקע למעשה קביה ואת השותפות באחריות לסיכול משא-ומתן להשגת הסדר, הנופלת גם על כתפי הערבים".152 כפי שהתגלגלו דברים, היתה ההחלטה שקיבלה מועצת הבטחון ב- 24 בנובמבר 1953, שגינתה את ישראל חד-וחלק במונחי "גינוי חריף ביותר", "גרועה מכל ששיערנו" – לטעמו של שרת. הקריאה לצדדים המעורבים לשאת-ולתת על שלום, שהיתה חלק מהנוסח המקורי של ההחלטה, הושמטה וההתייחסות להסתננות כמקור הבעיה עומעמה.153 ירדן עמדה בהצלחה מול הלחץ המעצמתי להיעתר לנהל שיחות רמות-דרג עם ישראל. ואכן ראש ממשלת ירדן אמר ללזלי קרווא, ממלא-מקום מנהל ססו"ת: "בנסיבות הנוכחיות [שלאחר מעשה קביה] לא יסכים שום מנהיג ירדני להיכנס [עם ישראל] לדיונים, אשר בן-רגע תדבק בהם תווית של משא-ומתן לשלום". מעשה קביה סיכל את יכולתם של מנהיגי ירדן אפילו להרהר בשיחות להשכנת שלום לאורך הגבול.154 החלטת מועצת הבטחון הציתה ויכוח לוהט בישיבת ממשלת ישראל. שרת, שתקף את ה"אקטיביסטים", אמר שמעשה קביה "חולל זעזוע חזק מאוד בדעת הקהל", הביך את ידידי ישראל בחו"ל ו"גרם לבידודנו הגמור במועצת הבטחון". גולדה מאיר גינתה אותם ישראלים, כגון שרת, המוסיפים חטא על פשע בצעדם בעקבות מגמת מועצת הבטחון. לא להט מוסרי – טענה – אלא חישובים מדיניים הם הנעוצים בשורש עמדתן של המעצמות. שר הפנים ישראל רוקח מתח ביקורת על נטייתם של כמה ישראלים ל"הלקאה עצמית". שרת נותר בודד ומבודד.155 אומנם, הדיפלומטים הבריטיים והאמריקנים בתל-אביב הגו הערכה רבה לשרת עם שהיו מודעים להיותו "חסר-אונים" בהתייצבו אל מול "בן-גוריון והאנשים הקשיחים שבממשלה".156
ממעשה קביה היו לישראל תוצאות דיפלומטיות שליליות. אבל השאלה הממשית מבחינתם של אדריכלי הפשיטה היתה האם היא הוליכה להפחתת ההסתננות החבלנית. תשובה ברורה לא הצטיירה. אך טבעי, שמעצבי המדיניות ופקידי רשות בישראל נטו לברור מספרים מתוך נתוני התקופה שלאחר-מעשה-קביה ולעשות בהם שימוש כדי לאשש את פירושם-הם את המציאות ואת המדיניויות שלהם. הערכת כוחות הבטחון הישראליים היתה כי לפשיטה נודעה השפעה רבתי על ההסתננות באזור קביה. הכפריים המקומיים היו מוכי חרדה, "הלגיון" נפרס לאורך הגבול ונקט בשלב זה מאמצים נמרצים, לא אחת צלחים, לבלימת המסתננים. אחד מבכירי משרד החוץ אמר ביוני 1955:
המודיעין הישראלי הבחין חיש מהר בפחיתה הקיצונית שחלה במספר ההסתננויות באזור לטרון-טול-כרם. בשבוע שלאחר מעשה קביה היה רישומו המזעזע באזור כה עז עד שההסתננות פסקה כליל, והיא פחתה באזור זה במידה ניכרת בחודשים נובמבר-דצמבר 1953 (בהשוואה לחודשים אלה בשנה הקודמת). בדצמבר 1953 ציין אמ"ן כי "המספר הקטן הרבה יותר" של תקריות הסתננות בגיזרה הירדנית במשך נובמבר נבע בעיקר מ"הפחד שעדיין חשים תושבי הגבול [הירדניים] לאחר תקרית קביה" ומ"הצעדים שככל הנראה ננקטו בידי השלטונות הירדניים".158 אולם מחץ הנתונים שהציג המימסד הבטחוני – אשר סייע בהצדקת מעשה קביה – לא הרשים מיגזרים ממלכתיים אחרים. חמישה שבועות לאחר מעשה כתב אבן: "הידיעות שמגיעות מהארץ מאשרות את ההנחה, שלא נחלנו שם יתרון צבאי מקומי תמורת התקלות בעולם. לשון אחרת, נמשכת תנועת ההסתננות בעינה וקביה לא תביא לפתרון".159 גדעון רפאל, יועצו של שרת לענייני המזרח התיכון, כתב בדומה לאבן: יש מי ש"משתדלים להפיץ הרושם כאילו עקב פעולות קביה פחתה ההסתננות ... אין שום הוכחה להנחה זו. יש לציין, שתמיד בחודשי החורף ירד היקף ההסתננות.160 ואומנם משקיף זר אחד, לפחות, הבחין בגידול שחל בפשיטות אלימות נגד ישראל בתקופה מ- 16 באוקטובר עד 5 בנובמבר וכרך אותו באי-יכולתה של ישראל או באי-רצונה לבצע פשיטות גמול בעוד מעשה קביה נדון במועצת הבטחון בניו-יורק.161 מעשה קביה והסערה הדיפלומטית שחולל ודאי תגברו את ההניעה האנטי-ישראלית של חבלנים וטרוריסטים ערביים לעתיד-לבוא, וארעיות בלמו את יכולתה של ישראל להגיב בכוח. תקיפת מסתננים חמורה על רכבת תל-אביב-חיפה, שבוצעה ב- 22 באוקטובר ליד קיבוץ אייל, שבכל זמן אחר היתה עשויה להוליד תגובה צבאית ישראלית מיידית, חלפה-עברה באין מגיב.162 יתר על כן, בעוד שאפשר כי היה מקום למחלוקת סביב נתוני ההסתננות שלאחר-מעשה-קביה וסביב משמעותם, ברי כי סידרת האירועים שהשתלשלה מהמעשה, וביחוד פריסת "הלגיון" לאורך גבול ירדן-ישראל, הולידו גידול ניכר בהתנגשויות בין הכוחות הסדירים של שתי המדינות. מעשה קביה הגביר את מגמות הלוחמנות של "הלגיון" ושל מה"ל והרבה את נקודות המגע והחיכוך שביניהם ובין צה"ל לאורך הגבול. במהלך 1954 היו 145 התנגשויות בין יחידות צבא לאורך גבול ישראל-ירדן – לעומת 47 התנגשויות ממין זה ב- 1953. 163 תוצאות מעשה קביה לאורך ימים נשארו שנויות במחלוקת, שנתהדהדה שנים רבות במסדרונות המימסד בישראל.164 אולם זכות דיבור אחרונה על מעשי קביה שמורה למשה דיין, אחד מאדריכלי הפשיטה. מעשה קביה וגינויו אחר-כך ברחבי עולם – לטעמו של דיין – הוכיחו כי "מה ש'מותר' לערבים – ואף לעמים אחרים – לא יסולח ולא יכופר ליהודים ולישראל". המערב, יהודי העולם ואזרחי ישראל "מצפים מאתנו ל'טוהר הנשק' הרבה יותר מן המקובל באיזה צבא שהוא". יתר על כן, "ישראל למדה" – כדברי דיין – "שגם כאשר הערבים פוגעים באזרחים שלווים, עלינו להפנות את תגובותינו לאובייקטים צבאיים".165 ואומנם, מכוח זה, נמצא שמעשה קביה הרה והוליד במישרין מהפך עקרוני גורלי באסטרטגיית הגמול: אחרי מעשה קביה הלם צה"ל ביעדים צבאיים ערביים ולא עוד בכפרים ובעיירות. לפיכך אפשר לומר על מעשה קביה, כי הוא-הוא שזרע סידרת פשיטות ישראליות על הצבא המצרי במהלך 1954 ובתחילת 1955, שהן, בתורן בשלשלת, קצרו היגבים מצריים – תקיפות פידאיון ו"עיסקת הנשק הצ'כית" – אשר, לבסוף, הפריצו את מלחמת סיני-סואץ של 1956. .לחלקים אחרים של המאמר הערות שוליים: 78. Recent Border Incidents, Israel Office of Information, New York. Undated (but from late Oct. 1953), ג"מ-מ"ח 2949/2.
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
