כמה תלאות עברו על אותם יהודים תמימים חדורי אמונה ושליחות של שיבה לארץ אבותיהם, ארץ זבת חלב ודבש, כדי לישבה ולחדש ימיה כקדם. הנה הם מתרכזים בחיפה, לאחר שכל חבריהם, יוצאי מוינשט, פנו תחילה לדרכם לצפת ומשם לג'עוני. כדי להקים את המושבה "גיא אוני" שהפכה לימים ראש-פינה. אתה צופה ממעוף הציפור על עיר-הכרמל, הפרוש לרגליך ממרומי ההר לעד למפרץ הים הכחול. הנה הנמל שבו עוגנות אניות שמהן פורקים מנופי-ענק מכולות של מיני סחורות. הנה בתי-המגורים המתנשאים לגובה והנה הגן הבהאי, פנינת נוף בעיבורו של כרך תוסס. ואתה שואל את עצמך איך נראתה אותה חיפה שאליה הגיעו העולים.

חיפה בשנת 1882 – כמוה ככפר לא גדול, מרכזה שוק ורחוב – חנויות שרוי באפלולית. לא נמל ולא שובר גלים. האניות עוגנות הרחק במפרץ – וסירות משוטים מוליכות ומביאות. הגיעה אונייה למפרץ, כרוז עובר ברחוב השוק ומרעים בקול, מכריז ומודיע שם האונייה, זמן עגינתה ומועד הפלגתה... בין חיפה והמושבה הגרמנית שדות שממה, ודרך לא סלולה עוברת בתוכם.

משפחות העולים – אחרי שעברו כל מדורי גיהנום בבתי המלון של אברהם יוסיל מורגנשטרן ומתי סודו, שמצצו מהם עד הפרוטה האחרונה, שכן האנשים חדשים בארץ ואינם מבחינים בין רעים למרעים, בין דודים לרודים – מתגוררות עכשיו בחדרים ששכרו ב"חאן זחלן", חצר בנינים של אבן, ללא טיח, ומאין מיטות הם מציעים להם משכבם על רצפת האבן.

באותו חודש נובמבר 1882 באה לפני משפחות העולים, הגרות בחיפה, הצעה חשובה – לקנות את הנחלה הנמצאת בשומרון, זו הנקראת בפי יושבי הארץ "זמרין". נמצא להם לעולים יהודי אחד, אף הוא מבני העיר בקאו, שבא לשבת בחיפה כמה שנים לפני כן, שמואל איגנר השען. אדם זה הוכיח להם הרבה חיבה וידידות וכל מנהגיו עמם ביושר לבב. אף הוא דעתו נוחה יותר מן הנחלה שבשומרון, ולא זה בלבד אלא שגם טרח במשא-ומתן שלא על מנת לקבל פרס.

השם זמרין בלשון יושבי הארץ פירושו מעין יפה-נוף, אך מקורו "שומרון". נחלה זו השתרעה ממרומי הר אחד, הפורץ ויוצא מתוך שרשרת הרי הכרמל, ונקרא "חושם אל-כרמל" (חוטם הכרמל). רובה אדמת טרשים ומיעוטה בית-זרע, ועוד חלקה אחת בשפלה באדמת טנטורה, אף היא רכושו של בעל הנחלה, ז'רמן שמו, ציר צרפת בחיפה. מלבד זמרין כוללת אדמת המקנה גם את השם "דרכומה", ואף חלקה זו על הנחלה תחשב, ומקומה במזרחו של ההר, ובטבורה שתי חושות בנויות עפר וטיט. למעלה ממנה נמצא הכפר "זמרין" ובו כעשר חושות, עפר וטיט, מטות לנפול. כל האדמה – כ- 5000 דונמים, ומהם רק החלק החמישי ראוי למזרע.

בין חיפה והנחלה רק דרך שמונה שעות בעגלה או בסוסים, וגם זו מעלה יתרה בעיני העולים. אם נוסיף על כל האמור את התהילות והתשבחות שהשמיעו באוזניהם לאמור, כי הנחלה נשקפת אל הים, אווירה משיב נפש, ומצמיחה היא בכל עונות השנה דשא-ירק למרעה משובח, וכל המעלות שמנו חכמים, הבקיאים בנחלות ארץ הקודש, נתברכה בהם נחלה זו – והיתה התמונה שלמה.

ובעוד אינגר הולך ובא אצל ז'רמן, ידידו מימים רבים, מחליטים העולים לשלוח שניים מחבריהם, לתור את הנחלה לארכה ולרחבה: אינה דומה שמיעה לראייה. הם הטילו שליחות זו על משה קורלנד ומרדכי קליסטר. באחד הימים יצאו השנים רכובים על סוסים ומורה-הדרך לפניהם. למחרת היום שבו. כל הקהל נתאסף באחד מחדרי החאן. בחדר הושלך הס. כל אוזן נטויה.

- "מה נאמר ומה נדבר!" – מסייןל דבריו מרדכי קליסטר – "עצי זית לאלפים בנחלה, בעיני ראיתי".

- "ואני ראיתי באדמת הנחלה עץ זב דבש...", ממלא אחריו משה קורלנד. וכדי להוכיח כי אמת יהגה פיו, הוא נשבע בפאותיו ובזקנו.

נפעם לב השומעים... שווא אפוא הוצאה דיבת הארץ רעה, כי חרבה היא ועזובה. משה אמת ותורתו אמת: "ארץ זבת חלב ודבש". כלה ונחרצה, על פי שנים עדים יקום דבר. זו תהיה להם לנחלה, זו ולא אחרת, עד-מהרה נשתוו בדבר מחירה של הנחלה עם החלקים הנספחים לה: 47,000 פרנק, מלבד ההוצאות, אשר תעלינה לסך 5,000 פרנק, ובסך הכל – 52,000 פרנק.

הפרטים נשלחו טלגרפית לוועד המרכזי בגלאץ. הוועד הסכים ואישר את הקנייה והעביר את הכסף לאמיל פראנק בביירות. בא כוחו, בראסיר, הגיע מהרה לחיפה. לא יצאו ימים מועטים והקניה נגמרה כדת וכדין. זמרין, טנטורה ודרכומה נרשמו בטאבו על שמו של ראש הוועד המרכזי יצחק לעבל.

אכן מה-גדולה היתה חיבת הארץ לפני חלוצי ישראל אלה ומה-עזה תשוקתם לגאולה על אדמת אבות, אם עד כדי כך הגיעה תמימותם! תמימות זו מציינת את הראשונים מראשית דרכם ועד עלותם על נחלתם. ולפתע נפקחו עיניהם, והנה השממה בכל עירומה. כמעט מדבר ישימון.

כדי להבין את שעבר על קבוצת העולים הזו שבאו ליישב ארץ לא נודעת, יש לקרוא את רשמיהם האישיים:

"ביום ב' 6 בדצמבר 1882, עלינו למושב זמרין", רושם ביומנו ירחמיאל הלפרין. "קנינו מחרשות ישנות מאת הגרמנים בחיפה וניגשנו במרץ לעבודתנו, מי במחרשתו ומי במעדרו. וכך זרענו הקטארים אחדים חטה... כאשר עלינו למקום מצאנו בו 16 משפחות ערבים, והתיישבנו בארבעה בתים ערביים. מצאנו את אדמת זמרין זרועה אבנים עד אשר אפשר היה למחרשה לעבור בה. מוכרחים היינו לסקל, ראשית כל, את האבנים ולפנות את האדמה למען נוכל לחרוש אותה. הערבים שמצאנו פה היו עניים, דלים ורעבים. כדי לשבור רעבונם היו רועים יחד עם עדרי העזים בשדה, ערומים למחצה, רק סחבות-שק כעלי-תאנה לבשרם. רבות עמלנו וטרחנו למצוא את העץ, שעליו נשבע משה קורלנד בפאותיו, כי ראהו בעיניו שהוא "זב דבש". לצערנו לא מצאנוהו, וכן לא זכינו למצוא את אלפי עצי הזיתים שקליסטר העיד עליהם. רק גידולי פרע אחדים מצאנו ביער. אין זאת כי אם נשאם הרוח!..."

מספר יצחק גולדשטיין: "בראשון לחנוכה עלינו קצת מן האיכרים לנחלתנו, בלוית מורה דרך ערבי. בהגיענו אל ההר הזקוף חשכו עינינו. רק שביל צר מתפתל בין שיחים וסלעים זקופים. ביניהם פילסנו לנו דרך אל רום ההר. העפלנו אל הכפר. והנה בתי ערבים נמוכים. תקרותיהם עשויות גזרי-עצים, שחורים מפיח ועשן, ביניהם מתעמלים להנאתם נחשים. ישבנו לנוח ולסעוד את לבנו מן הפת שהבאנו עמנו – נפל נחש בינינו. יוסף אפשטיין, שהחזיק בסכין, אמר לחתוך בה את הנחש, תפשתיו בידו ומנעתיו מעשות זאת. הנחש הסתלק. אך נסתלק זה והנה לעינינו מסביב עקרבים ועכברים ושאר מיני שרצים. אימה אחזתנו, ושקוץ נפש. אותו לילה ישנו בחוץ, תחת כפת השמיים."

בסה לייבמן, אחת החלוצות הראשונות, מספרת:

"בעלות השחר התאספו קצת מן החברים אל המקום אשר נועד להם, שם עמדה וחכתה לנו עגלה רעועה, רתומה לשוורים, היא קנייננו והיא רכושנו. ישבנו בעגלה אנשים, נשים וטף יחד, ויצאנו לדרך כשרוח קלה מנשבת מן הים. הנסיעה נמשכה כל היום. בערב הגענו לרגלי הר שומרון. בימים ההם דרכים אין בארץ. איש כרצונו יבחר לו דרך ובה ילך. אף את שפת הארץ לא ידענו, וכי צמאנו למים לא יכולנו להביע את משאלתנו לאלה שבאו לקראתנו. שביל צר הוליך את העגלה למרומי ההר השומם. אנו עומדים לרגלי ההר וחושך מכסה את הארץ. השוורים ממאנים לחתור הלאה. שני גברים וגרזנים בידיהם התחילו מקצצים בשיחים העבותים אך עמלם עלה בתוהו, וסוף סוף הוכרחו לפרק את העגלה לחלקיה ולהעמיסה, אותה ואת כל אשר בה, על שכמם.

את השוורים שלחו לפניהם כמורי דרך, ואחריהם צעדו הנשים והתינוקות בזרועותיהן. ככה העפלנו כמה שעות. מסביב חושך ואפלה ודממת מות. רק יללת תנים פולחת לעתים את הדממה. בזכותה של הבהמה הגענו לטבור ההר. שם קבלנוהו בשמחה כמה מחברינו שהקדימו להעפיל אל הנחלה. הם ישבו מסביב למדרות אש. ישבנו לידם אף אנחנו להחם את גופנו הקפוא, לשבור את צמאנו ורעבוננו".

"עד אשר השיגו בשבילנו דירות", מספר אביגדור אפלבוים² ביומנו, "ואך נחנו מעט מטילטולי הדרך, יצאו הגברים ברגל מחיפה לזמרין ולקחו עמם לחם לכמה ימים. בדרך השיגנו מטר סוחף והיינו מוכרחים ללון אותו לילה בכפר הערבי עתלית. למחרת עוד הוסיף הגשם לרדת, אף-על-פי-כן יצאנו לדרכנו, עייפים מהליכה כל היום בגשם וברפש הגענו עם ערב לזמרין. ישבנו לנוח מעט, ואחד מן הזקנים (שרק מלאו לו 42 – א.ש.), יצחק-אהרן אפעלבוים, בירך על נר שלישי של חנוכה. ביום שלישי של חנוכה דרכה רגלנו על אדמת נחלתנו. שכבנו לישון על האדמה הרטובה והקרה ושקענו בשינה עמוקה. למחרת הקיצונו עם זריחת החמה ובחנו סביבותינו, לראות ולדעת את אשר עלינו לעשות. ראינו כי אין לנו מקום לגור בו, והערבים עדיין יושבים בבתים. נועצנו להעביר את העצים, ששלח הוועד המרכזי, עם תשע המשפחות מחיפה לזמרין, ולהקים כמה צריפים למחסה לנו. אבל כיון שכל דרך לעלות בהר לא נמצאה, העלינו את העצים עד לטבור ההר על שכמנו".

כך נאלצים המתיישבים הראשונים להשאיר בחיפה את הנשים והילדים בעוד הם עובדים בשדה; חלקם ההיו עולים בתורנות לעשות את השבת בחיפה עם בני משפחותיהם.

לפרקים נוספים מתוך הספר:

"זמרין", נחלת ראשונים (פרק זה):
משבר השנה הראשונה
מזמרין לזכרון יעקב
פריחת הפרדסים

הערות שוליים:

2. בנו הבכור של יצחק-אהרון אפעלבוים.