דומה כי השם "חובבי ציון" שבחרו להם העולים ומשגריהם מקפל בתוכו את שתי התכונות המאפיינות את מבצע העליה של שלושת "האורחות" מרומניה: להט מיסטי-דתי של כמיהה לציון וגאולתה מכאן, וחובבנות תמימה מכאן.

בעוד מיבצע גיוס התרומות, שיגור שני השליחים לתור את הארץ, וגיוס כספי התרומות מקהילות היהודים ברחבי רומניה נראה מאורגן ומתואם להפליא, הרי מן הדין-וחשבון הכספי של הוועד המרכזי אנו למדים מה היה מצבו וממנו גם את התשובה לשאלה, איך הרהיבו אנשים עוז לגשת למפעל גדול כל-כך באמצעים כה קטנים ומצומצמים. על מה סמכו גם העולים גם העסקנים?

במזומנים הכניסו כחמישים ועדים מערים שונות ברומניה סך 84,052 ליי, ועוד הבטיחו לשלם סך 66,605 ליי. אשר להוצאות, הנה אחרי שהוצאו על דברים שונים 321,339 ליי שילם הוועד המרכזי בעד רכישת זמרין וטנטורה סך 51,293 ליי⁵. הוצאות נסיעה, סוסים שנקנו בדמשק והוצאות אדמיניסטרציה מקומית הסתכמו ב- 28,334 ליי; על כלים ומכשירים, מעדרים, אתים, גרזנים ומגרפות; עגלות, רתמות, גלגלים, אוכפים, עולי שוורים, מריצות וסוס הרבעה; עצים לבניין, צרכי מזון: 3744 אוקיות שעועית, 75 שקי קמח, 35 קילו קמח תירס, 2967 אוקיות תפוחי-אדמה; זרעים של חציר, העברת מטען, סבלות, הטענה וביטוח שבעה סוסים שנשלחו למושבה – על כל אלה הוצא סך 29,852 ליי.

בקופת הוועד היו במזומן 84,032 ליי. אך הוצאותיו הסתכמו בסך 140,819 ליי. הוועד הוציא אפוא סך של 56,787 ליי יותר משהיו לו בקופתו, כנראה על סמך הבטחות שהבטיחו הוועדים השונים.⁶

גם אם נחפז הוועד המרכזי לשגר את העולים ארצה בטרם ירכוש להם נחלה להתנחל בה, אי אפשר שלא להעריך את תוכנית-האב של המבצע ודרך ביצועו. לא היה זה פשוט, באותם ימים, לארגן את הפלגתם המסודרת של כ- 450 נפש – גברים, נשים וטף – בשלוש שיירות. המארגנים שמו להם למטרה להפוך את העולים בהדרגה לחקלאים המתפרנסים מעמלם ועד שיגיעו לכך תוכננו בשבילם חיים בקומונה בתמיכתו הכספית השוטפת של הוועד המרכזי. כמו כן שקד הוועד המרכזי לצרף לעולים אנשי-מקצוע ומדריך חקלאי, שיוכלו לסייע להפוך את מי שהיו יושבי ערים ועיירות והתפרנסו על המסחר, לאיכרים לכל דבר. גם בכל הנוגע להיתר הכניסה לארץ-ישראל, רשאי היה הוועד המרכזי להאמין, לאחר ששמע את הצהרת הקונסול התורכי בגלאץ, כי השלטונות לא יערמו קשיים בדרכם של העולים שכן, רק ב- 14 בדצמבר 1882, כשלושה שבועות אחרי שהפליגו אחרוני העולים באונייה "איריס", מקבלים הגורמים המוסמכים בנמלי סוריה וארץ-ישראל מברק ובו פקודת הוולייאט בסוריה האוסר מפורשות על יהודים לעלות בחוף סוריה, בצרוף איסור מוחלט לגור בפלשתינה.

איך חיו העולים בשנה הראשונה לעליתם, מה לבשו, ממה התפרנסו, מה היתה מערכת היחסים בינם לבין עצמם ובינם לבין הממונים עליהם? בספרו "זכרון-יעקב" מרכז אריה סמסונוב עדויות רבות השופכות אור על כל אלה. נביא כאן מקצתן. ובכן באו "הקולוניסטים" אל "הנחלה" ואל "המנוחה". סוף סוף עמדו רגליהם על הקרקע, והקרקע שלהם היא, בזכות קנין כחוק. והנחלה – תאוה לעיניים. משתרעת היא על ההר ונשקפת על פני הסביבה כולה... בנחלה נמצאים גם שני מעיינות מים.

לא הרחק מן הגבעה שעליה בנוי הכפר, מהלך עשרים רגעים מערבה, מעין אחד. מכיון שדרך אין, רק שביל צר, כבוש ברגלי עדרי העזים, מוליך אליו, והשביל גם הוא מכוסה סלעים ושיחים, הרי הם מתנהלים לאטם וגוררים רגליהם מחצית השעה ויותר.

מי המעין נובעים מעמקי הבאר, והם עכורים ודלוחים, שורצים כל מיני רמשים וגם עלוקות. מן המים האלה הרועים משקים את צאנם, בהם ירחצו גופם, ומהם גם ישתו לצמאם. בפי הערבים נקראת הבאר "ביר אל חנזיר", זכר למרבץ חזירים במקום הזה. ובאר שניה בדרומה של הנחלה אבל זו רחוקה יותר מן הראשונה. חן המקום על הנחלה, ולב המתישבים הולך אחריה שבי. בסתר נפשם פנימה הולך ונרקם חלום מתוק; הנה גם אדמה להם בחוף טנטורה, פתח-תקוה לנמל בימים הבאים לטובה...

אחדים מן האיכרים ביקשו להעביר אליהם גם את משפחותיהם ובנו להם בתים קטנים, דוגמת ה"חושות" העלובות. למרבה הרווחה הקימו את ה"בתים" קצת למעלה מ"באר החזירים": פה הם קרובים יותר לבאר. מלאכת ה"בתים" כיצד? תחילה יקימו סוכה עשויה ענפי עצים. את הקירות יטוחו מבית ומחוץ בתערובת עפר, תבן וגללים. והגג? – אין לך מלאכה פשוטה ממנה: פורשים מחצלות, והרי צל בקיץ מקרני השמש ומחסה מטל בלילה.

לא יצאו ימים מעטים עד שניצבו בשורה, זה בצמד זה, "בתים" בישראל, איש ומשפחתו: מאיר ליב הירשקו, ישראל שכטר, יצחק-אהרן אפלבוים, מרדכי קרניאל, זלמן פומרנץ, קלמן אהרונסון וזיידע גולדשטיין... ושניים אחרים תפסו שתי חושות בכפר זמרין והעבירו לשם את משפחותיהם, והרי "ישוב"....

נתחלקו האיכרים לשתי קבוצות: האחת משכימה בוקר בוקר ויוצאת לסלול דרך, שתחבר את מרגלות ההר אל טבורו; והשניה משכימה לזרוע חיטה... זורים את הזרע על פני השדה וטומנים אותו באדמה במעדרים, הואיל והאדמה רובה ככולה אבנים ואין מקום למחרשה לעבור.

הוקם צריף-עץ אחד גדול, הותקן מטבח ותנור. שניים מן האיכרים נתמנו טבחים ושנים אחרים אופים לחם. בראסיר מעלה לאיכרים תשלום קבוע הנשלח על-ידי הוועד המרכזי מגלאץ השולח גם צרכי מזון: שקים של קמח תירס, קמח חיטה, תפוחי-אדמה, שעועית. למושב הובאו דודי-נחושת גדולים: דוד אחד לבישול ממליגה⁷ ודוד שני לבישול מרק שעועית. החיים הם חיי קסרקטין: איש איש, קערתו בידו, מקבל את מנתו.

מים מובאים מהבאר הרחוקה. ושעות רצופות יעמדו על יד הבאר עד שיגאו המים ותשקע הזוהמה שהטילו בהם הרועים.

מורגנשטרן הוא יהודי מזורז ומלובן ויודע עת לכל חפץ... עכשיו הוא ממונה כשומר גבולות הנחלה, שלא יסיגום השכנים. הוא גם הביא מסביבות צפת זמורות גפנים. מאיר לייב הרשקו בחר חלקת אדמה, ובחודש אדר ניטע הכרם הראשון.

נתגלע הסכסוך הראשון עם הערבים, האריסים של ז'רמן לשעבר (בעל הקרקע ממנו נקנתה זמרין – א.ש.) שלא אצו לפנות את התחושות וגם החזיקו בחלק מן האדמה בזכות "אריסות". סיר לורנס אוליפנט, המוזמן לתווך בין הצדדים, מתאר ביומנו כיצד נראו נציגיהם בעיניו:⁸

הפלחים, בעלי זקנים שחורים, פרועים, ואקדוחים בעלי ידיות ברונזה נתונים באזוריהם, כפיות כרוכות על ראשיהם וקשורות בחבלים גסים ושחורים, עבאיות ארוכות מתנפנפות ורגליהם מוצקות ויחפות – וכנגדם היהודים בקפטנים המגיעים כמעט עד כפות רגליהם. הללו רגילים בעבודה הקשה בשדות הלוהטים של ארץ-ישראל, והללו חדשים מקרוב באו, מן הגטו של אחת מערי רומניה, אנשים שלא נתנסו בעבודה קשה אך כבר בטוחים שהם יודעים בחקלאות יותר מתושבי הארץ, ומלאים בטחון בעצמם, אשר חוששני שיאבד מהם עם הניסיון המעשי הראשון.

בסופו של דבר ויתר בראסיר לאריסים והללו קיבלו בשנה הראשונה את חלק-הארי של האדמה ואת החלקות הראויות ביותר למזרע, ובזאת הושב השלום על כנו.

כמעט הונח להם מן האריסים והנה קפץ עליהם רוגזם של השלטונות. אמנם את השלטון התורכי כבר למדו להכיר קצת בבואם בשערי הארץ, אבל "פנים אל פנים" הכירו שלטון זה רק עכשיו.

"הממשלה התורכית, מספר ירחמיאל הלפרין, רדפה אותנו בלי הרף, מדי-פעם ניתכו עלינו גזירות חדשות. פעם קבלנו פקודת לרדת מזמרין לחיפה כדי להכשיר את נתינותנו התורכית, לאחר ימים מספר טילטלונו לעכו כדי לרשום אותנו גם שם, מתוך כוונה לסחוט בקשיש חדש. טרם נחנו מדרכנו ברגל מחיפה לזמרין – והנה אנו נקראים לחזור שנית לחיפה. לשם מה ולמה? השלטונות ידעו למצוא כל מיני תירוצים ותשובות של חושך, כדי להפריענו מעבודתנו בלי הרף".

ירדו הגשמים. עתה נודע כי ה"חושות" גם הישנות וגם החדשות, אינן ראויות לשמש דירה למושב אדם. גגות המחצלות יפים היו בקיץ; בפני הגשמים לא יעמדו. המים בקעו בהם בקיעים רבים, פרצו ומילאו את החושה עד בלי השאיר לנו מקום להניח את ראשנו. פסקו הגשמים – טחים את הגגות בטיח וכן גם את הקירות, אך הנה חזרו הגשמים והמים חודרים לכל פינה. כשל כוח-הסבל".

"כל בעלי הקולוניה זמרין", כותב מאיר הירש היפלר לידידו, "יושבים עתה בחיפה. שכר הדירה לא רב הוא. בעצים אין לנו צורך, כי חם פה. כולנו הגברים נוסעים אנחנו לזמרין לעבודתנו. וזה שלושה שבועות שאנחנו עובדים, ותודה לאל כי כבר רואים ברכה במעשה ידינו, החיטה אשר זרענו צמחה ועלתה כדי גובה אצבע. בגשת איש אל הקולוניה יראה לפניו הר אשר ישתאה עליו, אך בעלותו עליו ישמח לבו למרבה השדות היפים אשר מסביב. האוויר צח, נקי ומבריא, אין טוב ממנו.

...עתה לפניך סדר עבודתנו יומם, ואחל בעבודת-הקודש. אין בידי לתאר לך את המראה המשמח בשעה שאנו הולכים בהמון, מתאספים בשבת להתפלל בצבור. פה אנו שובתים את השבת כאשר ציוונו ד'. ביום-הראשון מתחילים אנו בעבודה השדה ומשכימים בבוקר והולכים איש וארוחתו בידו אחרי אשר התפללנו. כלי המחרשה נישא על כתף, זה את אתו וזה את מחרשתו, איש איש אל מקומו. מראה נעים הוא לראות את הנוהגים בסוסים (שוורים אין לנו עדין) ופולחים ובוקעים בארץ. חמישה-עשר עד עשרים איש עושים באת וביניהם גם אנוכי עושה זאת. הלא תדע, אהובי, כי אנוכי מעולם לא תפשתי באת, ובכל זאת עושים אנו ככל שעושים האיכרים ברומניה, ואולי עוד יותר.

...מן השדה באים אנו עיפים, אוכלים ארוחת-ערב ושוכבים לישון, למען נוכל לקום בבוקר השכם שנית אל העבודה, המתוקה לנו כנופת, כי מקווים אנו להשם יתברך שמו, כי נהיה אחרי-כן חופשים מכל דאגה, כאשר יחלקו ויתנו לכל איש חלקו וכל אחד יעשה לו ביתו ויטע לו גנו.

...הגברים שמשפחותיהם בחיפה הולכים כל ערב-שבת ברגל לשבות את השבת בקרב משפחותיהם בחיפה, וביום הראשון בבוקר הם חוזרים לזמרין, לעבודתם. ארוכה הדרך, קשה ומייגעת, אך ...עוד יבואו, בוא יבואו ימים טובים, ובתים יבנו בנחלתם..."

בתוכנית המתיישבים לבנות לעצמם ששים בתים אך אין הם יכולים לגשת למלאכה ללא אישור השלטונות. "בינתיים משתדלים להשיג רשיון לבניין הבתים. משתדלים ומשתדלים, ורשיון אין".

"לכבוד פורים", מספר ביומנו אביגדור אפלבוים, "ירדו כל האיכרים הבאים-בשנים לחיפה, הצעירים נשארו על מקומם לשמור על הרכוש. בחיפה חלה ומת בנו הבכור של אחד המתנחלים. מתם הראשון – אות ברית-עולם ביניהם ובין הארץ. אחרי פורים חזרו לזמרין ושבוע לעבודתם, לסלול את הדרך במעלה ההר. העבודה נמשכה עד ערב-פסח, שוב ירדו לחיפה לחוג איש בקרב משפחתו, ושוב נשארים בזמרין הצעירים. מחיפה שלחו להם מצות ויין. לאור הירח הבהיר, על סלע גדול שטוח, פרסו סדין לבן וערכו את הסדר בשמחה וריקודים".

למחרת, ליל שני של פסח נגנבו שני סוסים. מעשה הגניבה הראשון בזמרין. כמעט מדי-לילה פושטים הגנבים על זמרין וגונבים מכל הבא ליד. האיכרים מתגוננים כל אחד לפי יכולתו: "כיוון שרק, הוחלט לייסד גדוד שומרים, מן הצעירים ובעלי-האגרוף שבחבורה.כל בחור עז-נפש, שכוחו במתניו, נצטרף לגדוד. גארדיסטן קראו להם".

מעתה ישנים האיכרים בשלווה: יש להם על מי שיסמוכו, וה"דין" דין אמת: פצע וחבורה ומכה טריה. אוי לו למי שפגעה בו מידת הדין מידי הגארדיסטן.

אך לא רק פגעי הטבע והסביבה הקשו על האיכרים. הנה גם בינם לבין עצמם פרצו מחלוקות שודאי החריפו בגלל קשיי היומיום ותלותם המוחלטת בעזרה מבחוץ. שלמה בריל, חקלאי וגנן מקצועי, שנשלח על-ידי הוועד המרכזי יחד עם העולים כמי שאמור להכשיר אותם בעבודתם החקלאית ולהיות אחראי על פיתוח המשק, התגלה כאיש קשה וסמכותי.

וכך ביומנו מספר אביגדור אפלבוים: "שלמה בריל, הגנן, אמר לנהל את העבודה בכוח השוט. אך מאיר-לייב הרשקו (שנתמנה בינתיים ראש הוועד – א.ש.) התייצב בפניו בכל כוח באומרו שאנשים אשר טרם סיגלו גופם לעבודה מפרכת ולטבעה של הארץ בכלל אין לעמוד עליהם בשוט מיד ולאלתר. הריב נתגלע בכל חריפותו. וכאילו לא די בכך ושלמה בריל נבאש בעיני האיכרים גם במנהגיו בעניני דת, שכן היה מחלל שבת בפרהסיה. שלמה בריל הוכרח לחזור לרומניה.

לאור המצב שנוצר פונה הוועד המרכזי לאמיל פרנק בביירות ומבקש ממנו להמליץ על איש שיוכל לשמש מפקח על עבודות הקמתה של זמרין במקומו של בריל. בראסיר, אשר שימש בעבר עוזרו האישי של פרנק, שוחרר בינתיים מתפקידו. אך טבעי שפרנק יציע את מועמדותו של בראסיר לתפקיד זה. אלא שבראסיר "לה היה האיש הראוי לפקח על עבודת האיכרים... בראסיר ידע סחר-הפחם, אך מיקח קרקעות ועבודת-האדמה היו זרים לו. רק זכותו של פרנק עמדה לו בפני הוועד המרכזי".

שיכור, ומנהגיו עם האיכרים רעים ומזיקים. הרעיון, אשר לשמו ובכוחו התגלגלו האיכרים לפינת שממה זו, רחוק היה מלבו, וכל מעשיו מעשי פקיד העושה רצון בעליו, בעל כורחו ושלא בטובתו. לעומתו התייצב מרדכי קליסטר וקשר עליו מלחמה. סוף סוף נבחרה משלחת של שני איכרים, זאב ניימן והרמן פסקל, ועליהם הוטל ללכת לביירות אל אמיל פרנק ולבקש ממנו כי יקח מהם את בראסיר וישלח אחר במקומו, אדם מהוגן יותר וחובב ציון באמת.

שליחות זו מסתיימת בלא כלום ולבקשת המתיישבים כי יואיל פרנק לבוא לחיפה ולזמרין, הוא משיב שאינו יכול לעזוב את עסקיו.

והיתה המחלוקת מחריפה והולכת. ויצאה דיבת המקום רעה ברומניה, והרוחות נסערים. הוועד המרכזי ראה צורך להוציא מחברת מיוחדת, כדי להסביר ולהאיר את הדברים, להרגיע את הרוחות הסוערים ולהכחיש את האשמות שטפלו עליו.

הוועד המרכזי ממליץ למתיישבים להתאזר בסבלנות עד לאחר הפסח; אז, כך הוא מבטיח, ישלח נציג מטעמו לטפל בבעיות שנוצרו.

בין כה וכה זמן העבודה עבר באפס-מעשה, כי חצי האדמה השכיר בראסיר לערבים השכנים והנשארה גם היא לא נעבדה כולה, כי חסרו עוד שוורים וכלי מחרשה".

בינתים נודע כי אזלו מקורות הכסף של הוועד המרכזי, והידיעה נפלה במושב כרעם משמיים. פסקו משלוחי העזרה. לא כסף ולא צרכי-מזון. מעתה המתיישבים תלויים בין השמיים ובין הארץ, מחוסרי-כל, מופקרים לחרפת רעב.

משפסקה התמיכה של הוועד המרכזי היו העולים לזמרין מתמעטים והולכים. אחדים הכינו עצמם לחזור לרומניה. ואמנם חזרו הם ומשפחותיהם...

"הרעב נתן אותותיו. אחרי המשפחות שהצילו מעט מכספן ונמלטו על נפשן וחזרו לרומניה, יצאו גם הבקואים.⁹ פסקל הלך ירושלימה ופירסם באחד העתונים העבריים מכתב ובו תיאר את הסיבות שגרמו לכשלון המושב. האיכרים לא יכלו להסתגל לאקלים החדש. הם עייפו מרעב ותחלואים, ורבים מהם הלכו לחיפה ושם נשארו עם משפחותיהם. בשבתם בחיפה הגו האיכרים רעיון שעלה וצמח מנבכי היאוש, והוא לכתוב מכתבים ולשלחם אל העיתונים בכל ארצות אירופה ואל עשירי היהודים בכל ארצות מגוריהם. וכן עשו. במכתבים אלה ספרו על מצבם המיואש וביקשו עזרה מאת הנדיבים בעם. פסקל היה בקיא בלשון הצרפתית, שכן היה ברומניה מורה ללשון זו, הורן כתב עברית ורומנית. יצחק קופמן תרגם את המכתבים לגרמנית, המכתבים, ששים במספר, נשלחו וגם הגיעו לתעודתם... ועדיין איכרים אחדים יושבים בזמרין ועומדים על משמרתם בעקשנות. גם המשפחות שגרו בחושות החזיקו מעמד ולא ירדו לחיפה. אבל העבודה הוזנחה יותר ויותר, גם מאפס-כוח גם מחוסר עובדים.

באו מים עד נפש.

בחיפה המצב הולך ומחמיר. מעט המזון שהיה במחסן אזל וציבור העולים גדול, גברים נשים וטף, שעודנו מתגורר בחיפה, סובל חרפת רעב.

במשבה יושבים קומץ צעירים ומספר משפחות שלא נטשו, ובהן משפחתו של יצחק-אהרן אפעלבוים.

בינתיים הבשילה החיטה המעטה שנזרעה בדמעה ובזיעת אפיים ואין די ידים עובדות לקציר. מספר צעירים יוצאים מהמושבה לחיפה כדי לעודד את הגברים היושבים בכה לבוא לסייע בקציר החיטים, וכך יימצא להם מעט אוכל לשבור רעבונם.

ב- 11 ביוני 1883 בשעת צהרים של יום-קיץ חם, בעוד הגברים קוצרים במגל והנשים מאלמות אלומות, מופיעים שני רוכבים על סוסים. האחד מראהו כגבר בא-בימים, איש בעל תואר, גבה קומה ולבוש הדר, המברך את המתיישבים בשלום ומציג את עצמו כוונציאני מפאריז.

לאחר שהחליף דברים עם אנשי-שיחו, שמע וראה את מצוקתם, הוא מציע להם להמליץ לפני שולחו, הבארון הירש, לסמן את הוצאות החזרתם לרומניה. ומיד הוא מוסיף כבדרך אגב: ואם באמת תבקשו לחיו חיי איכרים על אדמתם נוכל לסייע בידכם לנסוע לארגנטינה. גם שם מתנחלים הרבה יהודים מארצות מזרח אירופה, והאדמה טובה ודשנה ונותנת להם לעובדיה...

"ובכן מה דעתכם?" שואל ונציאני.

"חס ושלום! חס ושלום!" עונים כולם כאחד.

"אני אדבר עם הבארון, בשובי לפאריז" אומר ונציאני. "אולי, בכל זאת, יאבה לתת בשבילכם חצי מיליון פרנק..."

"ונציאני יצא לחיפה וכעבור ימים מספר חזר לאירופה. בחיפה השאיר 3000 פרנק בשביל משפחות האיכרים, ציווה את הרופא ואת בית המרקחת של חברת "כל ישראל חברים" לרפא וגם לתת לאיכרים ולמשפחותיהם צרכי רפואה חינם. לא רבות התרופות בבית-המרקחת של כי"ח: מעט שמן-קיק, "סגולה בדוקה" לכל מרעין בישין, והרופא, אבו ציזר, עולה לעתים גם לזמרין ומבקר את החולים. יש אשר יבוא "סוף-סוף", והחולה כבר איננו: "יצאה נפשו אליו. אבל לא היה בחיפה טוב ממונו".

ונציאני עזב את הארץ, ושלושת-אלפי הפרנקים "נאכלו" עד-מהרה. עברו ימים ושבועות, ומן הגולה אין קול ואין קשב, לא עזרה ולא נחמה. שוב הגיעו ימי מחסור ורעב. האיכרים ובני-ביתם נמקים בחוסר-כל. כל פעם נעזבו גם החושות מיושביהן. כל המשפחות חזרו לחיפה, נמלטו על נפשן מאפס-כוח ומאפס עצה ותקוה.

ב- 31 באוגוסט 1883 שולח סגן-הקונסול הבריטי בחיפה מברק ללונדון: האיכרים בזמרין מתים ברעב. כולם חולים. גלאץ לא שלחה כלום זה ארבעה חודשים. הם מבקשים עזרה. טלגרפו.

והאיכרים עצמם שולחים מברק בצרפתית לחברת "כל ישראל חברים": "אם לא יסייעו בידינו בכל ההקדם כולנו אבודים". את התמונה על מצב המשפחות בחיפה משלים תיאורו של פרידנשטיין:

...לא אפריז על המידה אם אומר כי גם האיש אשר לב אבן לו המס ימס כדונג ועיניו תרדנה דמעה בראותו את המחזה הנורא והאיום בבית כל אחד מהקומוניסטים האומללים האלה.

...כל איש קודר הולך בלחץ נפשו ומצוקתו לעצמו. החולה מתהפך בציריו על משכבו ואין חש לרווחתו ולישועתו, ועיניו תמקנה בחוריהן עד אשר ישיג פת לחם יבש להשיב נפש עולליו החולים כמוהו, ובביתו אין אף טיפת חומץ לטבול את הפת היבשה (שלשום ביקרתי בית אחד מהם ומצאתי את כל בני-הבית – שבעה במספר – שוכבים על הארץ כמתים. ואביהם האומלל בכה לפני ואמר כי זה שלושה ימים לא בא אף מעט חמין אל פי החולים האלה), ואין בית אשר אין בו ארבעה-חמישה חולים, אשר יפלו למשכב חליפות, זה קם וזה נופל, זה בקדחת וזה בחולי העיניים. בית המרקחת אשר לחברת כי"ח הוצג ככלי ריק מרוב החולים.

...ולבל תישאר שומרון ריקה מאדם מוכרחים לעלות בכל שבוע עשרים איש, אשר זה יום או יומיים קמו מחוליים, ועד אשר יבואו שמה יחלו שנית מטילטול הדרך ולא יוכלו לשוב לאיתנם... עשר משפחות (מלבד אלה שחזרו בימות החורף) אשר היה שארית כספן בידן, נסו מפה ואינן, אבל מה יעשו חמישים-ושתיים המשפחות (כשלוש מאות וחמישים נפש –א.ש.) אשר נשארו פה עתה אחרי שאין עוד בלתי אם גוויותיהן וכסותן לעורן? וכל אחת חייבת לערבים ממאה עד מאתיים פרנק. ומאין יימצא לחמן?

"מצבנו הולך ורע יותר ויותר", כותב אביגדור אפלבוים ביומנו, "רבים התחילו קודחים. השכנים, שהרגישו בחולשתנו וברוע מצבנו, התחילו מבקרים אותנו לעתים תכופות וגונבים מכל הבא ליד. בחודש תמוז נחלו רבים בדיזנטריה בגלל המים הרעים, שהיו שורצים רמשים. נפלו למשכב כל הצעירים הנמצאים בזמרין. רופא היה עולה למושבה מחיפה פעם בחודש. תרופות לא הביא עמו. אחרי הביקור היה צורך לנסוע לחיפה כדי להביא את התרופות. והדרך תמיד היתה בחזקת סכנה".

לפרקים נוספים מתוך הספר:

"זמרין", נחלת ראשונים
משבר השנה הראשונה (פרק זה)
מזמרין לזכרון-יעקב
פריחת הפרדסים 


הערות שוליים:

5. שער הליי באותה תקופה היה קרוב מאד לפרנק אחד.
6. זכרון-יעקב – פרשת דברי ימיה תרמ"ב-תש"ב – מאת אריה סמסונוב.
7. דייסת קמח תירס – מאכל עממי רומני.
8. חיפה, כתבות מארץ-ישראל 1882-1885 – מאת סיר לורנס אוליפנט.
9. יוצאי העיר בקאו.