תפוח-הזהב ויתר הזנים ממשפחת ההדרים (ציטרוס) אינם נמנים על שבעת המינים שהתברכה בהם ארץ-ישראל. עם זאת יש עדות לכך שהאתרוג גדל בארץ לפחות מאז תקופת החשמונאים ואילו הלימון החמוץ, החושחוש והלימון המתוק הובאו ארצה בימי הביניים מהודו על-ידי סוחרים ערבים.

תפוח-הזהב הובא מפורטוגל בראשית המאה השמונה-עשרה. זכר לכך נשאר עד היום בשמו הערבי "בורדוגאן" שהוא שיבוש השם פורטוגל בשפה הערבית, שאינה מכירה את הפ"א הדגושה.

ומדוע נקרא תפוח-הזהב היפואי שמוטי? כי בימים שלא נודעו בהם עוד הנפט והחשמל השתמשו למאור בשמן-זית נתון בפחית סגלגלה, הדומה בצורתה לביצת בת-יענה. פחית זו נקראה בערבית שמוט, ומפאת דמיונו של תפוח-הזהב הסגלגל לאותה פחית נקרא על שמה.

מקור השמוטי וזמן הופעתו בארץ לוטים בערפל. בחוץ-לארץ הוא ידוע כתפוח-הזהב היפואי ובאנגליה קוראים לו פשוט Jaffas.

הפרדסים⁸⁴, שרובם היו מרוכזים סביב יפו, היו קטנים, על שטח 5 עד 25 דונם כל אחד. בכל פרדס באר-מים משלו ומנהל-פרדס, ביארג'י. השטח הקטן נקבע בעיקר בגלל מיגבלות ההשקייה באותם ימים. מקור המים היחיד היתה הבאר שנחפרה לעומק של 8 עד 12 מטר, עד שהגיעו לשכבת המים העליונים. באר זו סיפקה 10 עד 15 מע"ק מים לשעה, והיתה מידלדלת אחרי כמה שעות שאיבה; השאיבה הייתה מופסקת למספר שעות, עד ששוב יעלו מי הבאר ואז חזרו לשאוב. הבאר המצויה סיפקה מים כדי השקיית פרדס של כ- 10 דונמים.

אף חפירת הבאר הייתה בשיטה מיוחדת. חפרו בעומק מטר אחד בערך, ואחר-כך החלו בונים את הבאר בבלוקים מלמעלה למטה; חופרים עוד ומשלימים בבנייה, עד שהגיעו לשכבת המים העליונים. כאן התקינו שלד עץ לתמיכת מבנה האבנים של הבאר.

המים הועלו מתחתית הבאר לבריכה, באמצעות "אנטיליה" (נוריה בערבית), שהייתה עשויה שני גלגלי-עץ גדולים ומונעת על-ידי גמל או פרד, שעיניהם כוסו בשל ההליכה בסיבוב. לאנטיליה היתה מחוברת שרשרת דליים שירדו לבאר ועלו מתוכה, וכך העלו את המים ושפכום לתוך בריכה מרובעת.

מן הבריכה הבנויה במקום הגבוה, בפרדס, הסתעפו תעלות פתוחות שנחפרו בשיפוע כדי לאפשר את זרימת המים. בתחתית התעלה או בדופנה, ברווחים של מטרים אחדים, היה נקב שבו קלחו המים אל שורת העצים. נקב זה סתמו בסמרטוט כשהיה צורך להעביר את המים לשורת עצים שניה.

נטיעת הפרדס היתה אטית מאד ועלתה כסף רב, במושגי הזמן ההוא. לא נטעו עצי-הדר לפני שניקו את האדמה מעשבי-הבר למיניהם, ובפרט מן היבלית. המהדרים היו מנקים משורשי היבלית כל רגב אדמה עד עומק מטר. את השתילים גידלו מייחודים שצמיחתם אטית מאד, וגם עובדה זו קבעה לא במעט את גודל הפרדס.

פרץ פסקל היה מספר שהערבים נהגו לנטוע הדרים מייחורים (בערבית – "וותאד"), כלומר: גדעו ענף מתאים מעץ-הדר, גזרו אותו לחלקים באורך של 20 ס"מ האחד, ונעצו את הגזירים באדמה, ברווחים של 25 עד 30 ס"מ. כעבור שנה, כאשר הצמיח הגזיר שורשים ועלים, העבירו אותו לשטח הפרדס ולאחר שנה או שנתיים הרכיבו שתילים אלה ברכב שמוטי או לימון. השתיל היה ממשיך לגדול וכתום חמש או שש שנים התחיל להניב.

הערבים נהגו לטעת הרבה עצים לדונם, לא פחות ממאה. הם נימקו זאת בכך ששני עצים מניבים יותר מאחד; עיבודם של מאה עצים לדונם זול מעיבודם של מאה עצים לשני דונמים; הרוחות מזיקות פחות כאשר העצים צפופים יותר; ולבסוף, עצים צפופים נשארים קצרי-קומה, דבר המקל על קטיף הפרי.

משהחלו היהודים לטעת פרדסים, ונוכחו לדעת מה קשר ויקר הוא ניקוי הקרקע מעשבי-הבר באת וטורייה, הנהיגו את שיטת החרישה במאנז'-ריס.

זו היתה מחרשה גדולה וכבדה שהובאה מחו"ל ונרתמה לששה עד עשרה זוגות סוסים או פרדות. המחרשה הפכה את האדמה וחשפה את עשבי-הבר על שורשיהם לעין השמש. בתוך שבועות אחדים יבשו העשבים ושורשיהם בחום השמש, ואחר-כך עברו בדיסקוס על האדמה החרושה, להכשירה לפתיחת בורות הנטיעה.

הערבים בעלי הפרדסים השתדלו כמיטב יכולתם להכביד על היהודים את נטיעת פרדסיהם. מחשש תחרות. אחד האמצעים שנקטו היה הסירוב למכור רכב שמוטי ליהודים, שהרי באין רכב אי-אפשר לגדל שמוטי.

מה עשו חלוצי הפרדסנים היהודים? מצאו להם הרפתקנים, ושלחו אותם בלילות לגנוב רכב מפרדסי הערבים. הגניבה נמסרה למזמין בחשאי, בו-בלילה, בעד החלון. שומרי-הפרדסים היו ברובם מרוקאים או אלג'יראים חסונים, שחיי אדם נחשבו בעיניהם כקליפת השום. גניבת הרכב היתה כרוכה אפוא בסיכון רב, ולא פעם הסתיימה בפציעת הגנב ואפילו במותו.

רק לאחר שהתפתחו פרדסי היהודים הראשונים לא היה עוד צורך להזדקק לגניבות רכב, והנוטעים היהודים החדשים יכלו לקבל את הרכב חינם מאחיהם הפרדסנים היהודים.

האגרונומים היהודים חיפשו דרכים לקצר ולהוזיל את הדרך לנטיעת הפרדס. לשיטתם, החלו לזרוע גרעיני לימון מתוק בארגזים, וכעבור זמן קצר, משנבטו הזרעים, העבירו את הנבטים למשתלה, ולאחר כשנה העתיקו ממנה את השתילים לפרדס. כך נהגו גם בגרעיני החושחש.

לאחר כמה עשרות שנים הנהיגו היהודים את שיטת ההרכבה במשתלה והעתקת שתילים מורכבים לנטיעה הסופית. בשיטה זו הקדימו בשנה אחת את פריון הפרדס. ואם בתחילה נהגה בארץ שיטת ההרכבה הנמוכה של הערבים, בא פרץ פסקל והטיף ל"הרכבה בגובה הכתף".

בראשית היו סחר הפרי ויצואו נתונים בידי שלושה סוחרים ערבים. לימים, משהתרבו הפרדסים וגדלה הפוריות, גדל היצוא ועמו גם מספר היצואנים. אלה היו נוצרים ברובם אף שהפרדסנים היו רובם מוסלמים. על הרוב היו הסוחרים-היצואנים גם בעלי פרדסים, אלא שנהוג היה שאין סוחר משווק את פרי פרדסו-הוא אלא מוכר אותו לאחר וקונה פרי מבעלי פרדסים אחרים.

שתי שיטות היו למיקח ולמימכר. האחת ב"דמאן", שלפיה עובר הסוחר בפרדס לאורכו ולרוחבו, מונה את העצים ואומד את מספר הפירות על כל עץ, ולבסוף מציע מחיר בעד כל פרי הפרדס "על העץ". הפרדסן היה מבקש פי שניים, ובסופו של דבר היו מתפשרים על המחיר ומסכימים על תנאי התשלום – בדרך-כלל: שליש במזומן עם חתימת החוזה, שליש לפני הקטיף, והשליש האחרון לכל תיבת פרי לפני הוצאתה מהפרדס. כך היה הפרדסן מובטח שאמנם יקבל את תמורת המכירה במלואה. השיטה השניה, שהיתה המקובלת פחות, היתה מכירה לפי תיבה ארוזה למשלוח.

בימות הקיץ והסתיו היה היצואן מכין לו את חומרי האריזה הדרושים. את לוחות העץ להכנת התיבות היו מיבאים מרומניה, את המסמרים – מצ'כיה, את הנייר המיוחד לעטיפת הפרי מאנגליה, וחישוקי עץ-האגוז לחיזוק התיבה הארוזה – מתורכיה.

עד שכבשו הבריטים את הארץ, היה נמל יפו המוצא היחיד למשלוח פרי-הדר מהארץ, וגם לאחר-מכן שימש נמל יפו, משום קירבתו לאזור ההרים, נמל עיקרי ליצוא ההדר. עוד בעונת 1900/1901 נשלחו מיפו 250,000 תיבות פרי, רובן-ככולן לבריטניה הגדולה. האניות, שהיו מובילות 25 עד 30 אלף תיבות, פרקו את מטענן בנמל ליוורפול, ובה התנהלה המכירה בשיטת המכרז לכל המרבה במחיר. כמות קטנה, ובעיקר פרי מדרגה שניה ושלישית, היו שולחים בסירות-מפרש לאיסטנבול ולאלכסנדריה של מצרים, שנחשבה חלק מהאימפריה העותומאנית. ב- 1919 הוחל במשלוח הפרי ברכבת לפורט-סעיד ולאלכסנדריה ומשם לאנגליה וליבשת אירופה, ורק בשנות השלושים הופנה חלק מן המשלוחים לחיפה, עוד בטרם יוקם בה נמל עמוק מים.

המשלחים הערבים העדיפו לייצא את פריים מנמל יפו, אם בשל קירבתו לפרדסיהם ואם משום ששם יכלו להשגיח מקרוב על המשלוחים וטעינתם. היהודים גם הם נזקקו לנמל יפו, אף שלאחר מכן היו הראשונים לייצא את הפרי דרך חיפה.

עוד ב- 1905 בנתה אגודת 'פרדס', שאיגדה את הפרדסנים היהודים, מחסן גדול ומרווח על שפת הים, דרומית לרציף הנמל, ובכך תרמה רבות לשיפור משלוח הפרי בדרך הנמל. היתה בכך מהפכה בזעיר-אנפין מכיוון ששטח המחסן גדול היה מזה של כל יתר המחסנים גם יחד. נוסף לכך נבנה מעין גשר נטוי אל הים, שהקל על הובלת הפרי מהמחסן לתוך הסירות. למרות הבדלי הגודל בין הסירות, הקציבו לכל אחת מהן אותו מספר תיבות, בתחילה 300, ומשגדל נפח הסירה – 500.

במשך כל עונת ההדרים, מאוקטובר עד סוף מרס, היו מביאים את תיבות הפרי לנמל על גבי גמלים. הרוב היו מבריכים את הגמלים בסמטת הנמל ופורקים מעליהם את התיבות במישרין לתוך הסירה, אך אם לא נמצאה אותה שעה אונייה בנמל לטעינה מיידית, היה הכרח לאחסן את התיבות במחסנים הצרים ונטולי-האיוורור שעמדו לאורך סמטת הנמל. מלאו המחסנים – והם התמלאו חיש-מהר בגלל שטחם המצומצם – היו עורמים את התיבות זו על גבי זו ומכסים אותן בשעווניות.

בשיא העונה אירע שבערימות תחת כיפת השמיים היו התיבות מרובות מאשר במחסנים. לפעמים גרם הדבר שהתיבות שהגיעו ראשונות הוטענו באונייה שניה או שלישית. הנקל לתאר באיזה מצב היו אלו מגיעות לשווקים, לאחר שהות של עוד 15 יום בבטן האונייה שהובילתן לליוורפול.

פועלי-הנמל הערבים – ספנים, סוורים וסבלים – התמחו בטעינת הפרי ועבודתם היתה מהירה להפליא, בפרט בים שקט. אף יחסם לפרי היה זהיר וקפדני.

ספני יפו, אף על פי שלא ידעו קרוא וכתוב, היו מאורגנים באגודה חזקה (הלג'נה) ששום שלטון, לא התורכי ולא המנדטורי, לא יכול לה. הלג'נה היא שקבעה את תור הפלגתן של הסירות בגודל או בדרך מוסכמת אחרת, והכל התנהל למישרין. אמנם ספנים היו ששיבשו את התור לאחר שקיבלו "בקשיש" מיצואן או קבוצת יצואנים שלא השלימו עם התור שעלה בגורלם, אך הלג'נה היתה מתערבת ומשליטה את הסדר מחדש.

לכל משלח-יצואן היה סימן מסחרי משלו, "מרקא", ולפעמים יותר מ"מרקא" אחת כדי להבדיל סוגי הפרי לפי אריזתם.

יצואני הפרי דאגו כי פרי שלהם לא ישתהה זמן רב במחסני הנמל, שהיו צרים מאד וחסרי-איוורור. היה הפרי שהגיע אחרון לנמל נטען ראשון בעוד הפרי שנכנס קודם היה משתהה בנמל.

סוחר-יצואן אחראי היה עולה בעצמו, או שולח את נציגו האישי לעלות לסיפון האונייה כדי להשגיח שתיבותיו לא תינזקנה אגב העברתן מבטן הסירה לאוניה וכדי להבטיח את איכסון התיבות במקום "טוב" בספנותיה.

מי שעובר כיום לאורך רציף הנמל – כך כותב יצחק רוקח בספרו – שממנו היו מטעינים את הפרי לסירות, לא יוכל לתאר לעצמו את המצב ברציף (שהורחב מאז פי-שלושה בתקופת המנדט). ההמולה היתה ללא נשוא. מאות גמלים, עשרות עגלות, מאות סבלים וספנים וסתם עוברים-ושבים מילאו את השטח הצר של הרציף ואת המחסנים שלידו. הסבלים המוציאים את הפרי מן המחסנים, הספנים המורידים את אלפי התיבות לסירות, הסוחרים למיניהם וכל הקשורים במשלוח הפרי – כל אלה עשו מלאכתם בדוחק, בצעקה והמולה רבה, אף בגשם שוטף ובבוץ.

המחסור במים היה, כאמור, אחת המיגבלות להרחבת הפרדסים. הנוריות סיפקו כמות קטנה בלבד, ואפשרויות ההשקייה היו מצומצמות. הפרדסנים היהודים התחילו בחפירת בארות-מים עמוקות, ולעזרתם באו המכונאים היהודים שהתקינו בבארות מסננים (פילטרים), הרכיבו משאבות ומנועים ושאבו כמויות מים שהערבים לא חלמו עליהן, בפרט אם שיחק המזל לפרדסן והתגלה מעיין בתחתית בארו.

הירקון ויובליו, לעומת זאת, לא נוצלו כמעט להשקיית הפרדסים. סיבה אחת היתה שרוב האדמות, משני עברי הנחל, כבדות היו ובזמנן נחשבו בלתי-מתאימות לגידול תפוחי-זהב. סיבה שניה היתה שאדמות אלו היו ברובן רכושו של ההקדש המוסלמי (ווקף) שלא יזם נטיעת פרדסים על אדמותיו ואף אסר את מכירתן לזרים. הראשונים שנטעו פרדס רחב ממדים על שפת הירקון היו השותפים ל"בחריה", כפי שעוד יסופר.

איך גדל והתרחב ענף ההדרים במושבות? הפרדס היהודי הראשון על שטח גדול, לפי מושגי הימים ההם, היה של סיר משה מונטפיורי, שקנה אותו מערבי יפואי ב- 1855. עם הזמן רכש מונטפיורי שטח-אדמה סמוך ונטע אותו עצי הדר. כוונתו היתה ליצור מקום עבודה ליהודים מהיישוב הישן שחיו על ה"חלוקה". כיהודי דתי, ביקש לטעת פרדס כדי לגדל בו אתרוגים בעיקר.

בספר-זכרונותיו, "פרשת חיי", מתאר יוסף אליהו שלוש איך גנב אותו ערבי שהוליכו מרחק גדול מיפו, וכיצד ניצל בידי ר' שמחון, שנקרה על דרכם. אותו ר' שמחון היה המפקח על פרדס מונטפיורי וגר בו דרך-קבע. לעתים רחוקות היה יורד העירה לקנות את הדרוש לפרדס וכן מזונות לכלכלת משפחתו. הוא סיפר למשפחת שלוש שבאותו יום בו נגנב יוסף אליהו על-ידי מוגרבי הכין ר' שמחון עצמו לרדת העירה. האכיל את חמורו ולקח עמו את רובהו ואלותיו, שבלעדיהם לא היה יוצא לדרך, לא רק מאימת השודדים כי אם גם מפחד, זאבים ושועלים, שלא פעם התנפלו עליו.

בביקורו האחרון של השר משה מונטפיורי ב- 1875 התאכסן בביתו של סיניור חיים אמזלג, שכיהן כקונסול אנגליה ביפו. באותו ביקור קנה מונטפיורי כברת אדמה מחוץ ליפו, על גבול אדמת הגרמנים, ואחרי שהושלמה העברת הבעלות ביקש את אמזלג לזמן אליו אחדים מנכבדי הקהילה כדי להיוועץ בהם. במוזמנים היה גם ר' אהרן שלוש. השר מונטפיורי סיפר לנאספים שקנה כברת-אדמה ורצונו לטעת בה פרדס. אבל, הוסיף, זקוק הוא לאיש אמיץ-לב שישכון בה והוא מוכן לבנות לו בית וגם לחפור לו באר. את התקציב הוא משאיר בידי סיניור אמזלג ומוכן לכסות את כל ההוצאות עד שהפרדס יניב פרי. בבוא עתו של הפרדס להניב תחולק הכנסתו לשלושה חלקים: חלק אחד יוקדש לעניי העיר, חלק שני להוצאות השוטפות של הפרדס ולהשבחתו והרחבתו, וחלק שלישי לאיש המטפל בו. לבקשתו של מונטפיורי, בחרו הנאספים את יהודה הלוי ור' אהרן שלוש כנאמני הרכוש. על ר' שמחון הוטל תפקיד המפקח על הפרדס שבסמוך למושבת הגרמנים "שרונה", בדרך פתח-תקוה, שברבות הימים היה לשכונת מונטפיורי.

פרדס מונטפיורי התקיים שנים רבות, ולאחר ייסודו של בית-הספר החקלאי מקוה-ישראל פיקחה הנהלת בית-הספר גם על הפרדס הזה.

קרל נטר, מייסדו של בית-הספר החקלאי "מקוה ישראל", התחיל לטעת אתרוגים ב- 1872, אולם המנהל הראשון של בית-הספר שנטע פרדס ראוי לשמו, על שטח 60 דונם, היה שמואל הירש ב- 1890.

שלושת הפרדסים של "מקוה-ישראל" ניטעו לפי השיטות הערביות: העצים רובם שמוטי, עם קצת לימונים סביב לגבולות. מספר העצים למעלה ממאה לדונם, הכל מורכב על לימון מתוק. עם הזמן הוכנסו בפרדסים אלה שינויים ברוח הזמן: מספר העצים דולל, עצים על כנות לימון הוחלפו בחושחש וכו'. רק ב- 1927 החלה ב"מקוה-ישראל", בהנהלתו של אליהו קראוזה, נטיעת הדרים מודרנית שנסתיימה בשטח של כ- 250 דונם עם כל הזנים המסחריים: שמוטי, אשכוליות, תפוז טבורי, ואלנסיה, לימון, קלמנטינה וזנים חדשים לניסיון. לפרדס זה ניתן השם "רוטשילד".

בשנת תרנ"ה (1895) נטע הבארון רוטשילד את פרדסי האתרוגים שלו בפתח-תקוה, מתוך כוונה לספקם ליהודי התפוצות. אף שגידול האתרוגים התפתח יפה במשך כמה עשרות-שנים, לא זכה הענף להצלחה רבה עקב התחרות של האתרוגים המשובחים שגדלו באי היווני קורפו. עם הזמן נוספו עליו עוד שני פרדסים.

שלושת פרדסיו של הבארון בפתח-תקוה טופחו יפה ושימשו דוגמה וכעין בית-אולפנא לפרדסנים יהודים וכמקור לקבלת רכב בריא. במשך הזמן ניהלו את הפרדסים – כל אחד בזמנו – האגרונומים חיים כהן, פרץ פסקל, מאיר אפלבוים, אברהם בריל ואחרים. לימים עברו שלושת הפרדסים להנהלת יק"א, ואחר-כך לפיק"א.

"אחד שלא הכיר את פתח-תקוה", כותב יצחק רוקח בספרו, "בהיותה אם המושבות וחולשת על חמישה-עשר אלף דונם מטעי הדר נושאי פרי, מתוך 150,000 דונם הדרים בארץ כולה (בשנות ה- 30 הראשונות) – אחד כגון זה אם יתרחק היום ממרכז העיר, רחובותיה ובנייניה ויביט על סביבו, יחשוב שהוא עדיין נמצא במושבה מובהקת של פרדסים... ואכן, כדאי הביקור בפתח-תקוה הפרדסנית, אף-על-פי שהיום לא נותרו בה אלא כמחצית מספר הדונמים שהיו לה בימי גדולתה..."

פרץ פסקל אף הוא היה אחד הפרדסנים בפתח-תקוה. בשעתו הוחזק ל"מומחה" בכך הנוגע לגידול פרדסים, עיבודם, קטיף הפרי ואריזתו. המצאות שונות יוחסו לפסקל ולעתים נקטו לשון גוזמה והדברים נשמעו כאגדה. בזמנו נחשבה כנת הלימון המתוק כנה מובחרת לצורך הרכבת השמוטי, והנה בא פסקל ויעץ להרכיב על כנת חושחש, בין שהפרדס נטוע באדמה קלה ובין שהוא נטוע באדמה כבדה, מאז קראו לו לפסקל "מלך החושחש".

פסקל נחשב ממציא שיטת "הרכב התמך": עץ שהיה מורכב על כנת לימון מתוק, יש לשתול בסמוך לו שתיל חושחש ולהחדיר חלק מן השתיל לתוך העצה של הלימון, כאילו הזריקו לו לעץ הלימון המתוק מאונו של החושחש. כדי להקדים את הבשלת הפרי ניסה פסקל לחמם בחשמל את האדמה סביב העץ, ועוד...

אלו דוגמאות מעטות לחידושיו במטעי ההדרים... כמה מחידושי פסקל אף נקבעו כהלכות בענף. אין ספק כי פסקל היה נתון ראשו-ורובו להלכות הפרדס, לחפש ולגלות שכלולים וחידושים בכל מקום שאפשר. גילגולים רבים עברו על פרדסו של פסקל באדמות-החול, וכיום נמצא על מקומו בית-החרושת לצמיגים "ג'נרל"...

לפרקים נוספים של הספר:

זמרין", נחלת ראשונים
משבר השנה הראשונה
מזמרין לזכרון-יעקב 
פריחת הפרדסים (פרק זה)

הערות שוליים:

84. כל תיאורי הפרדסים, שיטות הגידול ובעיות האריזה והשווק שאובים מהספר "פרדסים מספרים" מאת יצחק רוקח.