תכניתם של הקנאים כללה רפורמה במוסד הכהונה הגדולה. מיד לאחר שנתאפשר הדבר בידם, הם נקטו צעד קיצוני והנהיגו בחירה דמוקרטית למשרה זו על ידי ביטול מוחלט של האוליגרכיה הכוהנית שהטביעה את חותמה על החברה היהודית מאז ימין של הורדוס, וכאמור, בחרו את הכוהן הגדול בגורל. אולם במצור על ירושלים באביב ובקיץ של שנת 70 לסה"נ, בלט חסרונם של המנהיגים הסיקאריים. מנהיגי הקנאים היו, יחסית, חסרי חשיבות, ואף שהיתה להם עמדה נכבדה בענייני הבירה, הם לא החזיקו במשרות החשובות ביותר.

שני המפקדים בירושלים הנצורה עד לנפילתה בידיו של טיטוס, היו שמעון בר גיורא מגרש ויוחנן מגוש חלב. במידה מסוימת אפשר להתחקות אחר הקשר שבין שמעון לבין הסיקאריים במצדה, כפי שאפשר לגלות את הקשר שנוצר בתקופת מסוימת בין יוחנן והקנאים בירושלים. ואף על פי כן, אי אפשר לטעון ששמעון בר גיורא השתייך בבירור לסיקריים, או שיוחנן הפך חבר בכת הקנאים. ניתן רק לומר שהיתה זהות מסוימת בהשקפותיהם החברתיות של שמעון בר גיורא והסיקאריים, ושבשלב מסוים במאבק, הבין יוחנן שהקנאים הם בעלי-בריתו הנאמנים נגד הרומאים. שמעון ויוחנן מוזכרים שניהם יחד עם אלעזר בן שמעון כמפקדים בירושלים, לא רק על-ידי יוספוס, אלא גם על-ידי ההיסטוריון הרומאי טאקיטוס המונה את שמעון ראשון ואת אלעזר אחרון.³⁶ גם טיטוס התייחס לשמעון בר גיורא כאל המפקד הראשי, והרומאים בחרו בשמעון להיות מפקד האויב שיובל בראש תהלוכת הניצחון ברומא.³⁷ העלאתו של שמעון לדרגת מפקד עליון היתה מפתיעה אם לוקחים בחשבון את מוצאו הנחות ואת קיומן של דמויות שהיו מושרשות יותר ממנו במסורת האידיאולוגיה האנטי-רומאית. את קידומו אפשר להסביר בהתפתחויות פנימיות בארץ-ישראל היהודית ובביטול המוסדות החשובים שהיו קיימים בתחילת המרד, בנוסף לאישיותו הכריזמטית של שמעון. נראה גם כי שמעון בר גיורא סימל מלכתחילה את כוחם של גורמים מרדניים מסויימים בעבר-הירדן היהודי, אזור שכבר הוכיח את אהבת החירות שלו לאחר מות הורדוס, כאשר וארוס, מושל סוריה, דיכא את ההתקוממויות שפרצו בארץ ישראל. גם ניגר, שהיה אחד המפקדים החשובים עם פרוץ המרד הגדול (מלח' ב, 520, 566), אדם שהשקפתו וקשריו החברתיים היו שונים לגמרי מאלה של שמעון, בא מעבר הירדן היהודי. אולם מקור כוחו של שמעון לא היה מוגבל, בשום פנים, לעבר הירדן, והוא הפך בהדרגה לדוברם של ההמונים בכל רחבי ארץ-ישראל היהודית. אף שאין כל הוכחה להצטרפותם של ה"גליליים" אליו, נראה שהשפעתו היתה מכרעת בכפרים של יהודה ואדום. כבר נרמז כי רבים מהסיקריים – כלומר, אלה שלא התבצרו במצדה – הצטרפו אליו. כאשר מנחם נרצח ואלעזר בן יאיר הלך למבצר מבודד זה, איבדו הסיקאריים את ההנהגה המסורתית שלהם. עובדה היא, כי לא פחות מ-10,000 מתוך 23,400 לוחמים שהגנו על ירושלים הנצורה היו תחת פיקודו הישיר של שמעון, ואליהם יש להוסיף 5,000 חיילים אדומים ששיתפו פעולה אתם, לעומת 6,000 איש בלבד שנמצאו תחת פיקודו של יוחנן מגוש חלב, ו-2,400 קנאים שקיבלו על עצמם את מנהיגותו של אלעזר בן שמעון (מלח' ה, 250-248). מתוך כך עולה שכשני שלישים מתוך כלל המגינים על ירושלים נמצאו תחת פיקודו של שמעון, והרומאים צדקו כמובן בהתייחסם אליו כאל מפקד כוחות האויב.

שמו של שמעון בר-גיורא מעיד כי מוצאו ממשפחת גרים.³⁸ הוא בא מגרסה (גרש), עיר הלניסטית חשובה בעבר-הירדן. הריסות גרש והכתובות שנתגלו בה מבדילות אותה מכל הערים האחרות בארץ וחושפות את אופי החיים בה כעיר הלניסטית שהושפעה מסביבתה המזרחית.³⁹ עם פרוץ המרד היה שמעון בחור צעיר שהצטיין בכוחו הגופני ובאומץ ליבו (מלח' ד, 504). שמעון רכש את פרסומו לראשונה בזכות פעולותיו נגד הצבא הרומי שהתקדים בדרכו לירושלים תחת פיקודו של קסטיוס גאלוס. הוא התקיף צבא זה מערפו כשהתקדם לעבר מעלה בית חורון ולקח רבות מבהמות המשא שלו כשלל לירושלים (מלח' ב, 521). כשמינתה הממשלה הזמנית מפקדים מקומיים לאזורים השונים בארץ-ישראל, לא היו ביניהם שמעון ואף לא אלעזר בן שמעון, הגיבור הראשי בקרב. כבר אז אסף שמעון סביבו מורדים בעקרבה שהיתה המחוז הצפוני ביותר של יהודה. המדיניות החברתית הקיצונית של שמעון ותומכיו בולטת כבר בפעילויותיו באיזור זה. לפי יוספוס, שמעון לא הסתפק בתקיפתם של אנשים עשירים, הוא אפילו עינה אותם עינויים גופניים. כשחנן בן חנן, שהיה באותה עת הדמות המרכזית בממשלה הזמנית בירושלים, שלח צבא נגדו, לא יכול היה שמעון ככל הנראה לשמור על עמדתו מול הרשויות בירושלים וברח דרומה למצדה. מאותה עת ואילך הפכה אדום לשדה-פעולתו (מלח' ב, 652, 654) וכל עוד הממשלה הזמנית, שהוקמה מיד לאחר הנצחון של קסטיוס גאלוס, היתה בשלטון, נחסמה בפניו הגישה לירושלים ולחלק הצפוני של יהודה.

בתחילה התייחסו הסיקאריים במצדה אל שמעון בחשדנות, ועובדה זו מוכיחה כי בשום פנים אין לראות בו אחד משלהם. לפי יוספוס הורשתה לו גישה לחלק התחתון של המבצר. ואף על פי כן, הסיקאריים שיתפו עמו פעולה בפשיטות שארגן בסביבה הקרובה, בראותם "שהוא דומה להם בתכונות ואיש אמונים הוא". הזדמנויות חדשות נפתחו לפניו כשחנן בן חנן נפל לידיהם של הקנאים. בנוסף לכך, הוא הגדיל את מספר תומכיו כשהכריז על שחרור כל העבדים (מלח' ד,504-503).⁴⁰ השפעתו התפשטה על כל חלקיה של יהודה, בצפון כמו גם באדום, וההמונים נהרו לדגלו. התוצאה היתה ש"צבאו לא היה עוד רק צבא של עבדים או לסטים, אלא היו בו גם אזרחים שהיו נשמעים לפקודותיו כמו למלך" (מלח' ד, 510). השפעתו הגוברת של שמעון ברחבי יהודה ואדום הביאה אותו לידי התנגשות עם הקנאים בירושלים ועם יוחנן מגוש-חלב, אשר נוכחו לדעת כי שמעון מונע מהם מאחז כלשהו ביהודה, מחוץ לבירה עצמה. יריבי הקנאים שנמלטו מירושלים ללא קשר להשקפתם האידיאולוגית, מצאו מקלט אצל שמעון (מלח' ד, 353). ניסיונם של הקנאים לרסן את שמעון נכשל, אבל שמעון לא חשב שצבאו חזק דיו כדי לתפוס את השלטון בירושלים. במקום זאת הוא ניסה קודם להפעיל את השפעתו על אדום. ניסיונו להשתלט על הרודיון הסתיים בכישלון, אבל הוא הצליח לכבוש את חברון (מלח' ד, 537-501).

בינתיים גברה המתיחות בין שמעון לבין הקנאים. הקנאים שבו את אשתו של שמעון בקוותם להפעיל עליו בכך לחץ, אבל שיחררו אותה לאחר שנדהמו נוכח תגובתו הזועמת (מלח' ד, 544-538). המאבק הפנימי בירושלים סלל את הדרך לשמעון. נראה שהאדומים הם שדחפו להזמינו לירושלים כמשקל נגד ליוחנן ולקנאים, ובחודש ניסן של שנת 69 לסה"נ הגיע שמעון לשערי ירושלים והשתלט על חלק גדול של הבירה, אף כי ניסיונו להכריח את הקנאים לצאת ממבצרם בהר הבית הסתיים בכישלון (מלח' ד, 584-566). הוא המשיך, מכל מקום, לשמור על אחיזתו בכל העיר העליונה ובחלק מן העיר התחתונה, בקובעו את מפקדתו במגדל פצאל (מלח' ה, 169). בתקופת המצור יזם שמעון שביתת נשק עם יוחנן מגוש-חלב במטרה לפעול יחד נגד אויבם המשותף (מלח' ה, 278), ומאז ואילך נלחמו שכם אל שכם. מצד שני הוא התייחס באכזריות למעמדות העליונים, שבהם חשד כי שיתפו פעולה עם הרומאים, ובין השאר הוציא להורג את מתיא בן בייתוס ושלושה מבניו (מלח' ה, 533-527, ו, 114). הוא אף לקח חלק יחד עם יוחנן בהגנה על המקדש בטרם הוצת ונהרס (ו, 72).

בניגוד לסיקריים במצדה ולמנהיגי הקנאים בירושלים שהתאבדו או נפלו בשדה-הקרב, שמעון בר-גיורא לא מת במלחמה. הרומאים תפסוהו חי וטיטוס אפילו הוציא פקודה לשמור עליו כדי להציגו בתהלוכת הניצחון שעמד לערוך ברומא (מלח' ז, 36-25). באותה תהלוכה הוא הוצא להורג לקול תשואות הרומאים, ובהתאם למנהג הרומי. שמעון היה בלי ספק, הדמות הכריזמטית ביותר בין מנהיגי המרד. לפי יוספוס, היו חייליו מוכנים ללכת למענו באש ובמים (מלח' ה, 309) "וצבאו לא היה עוד צבא של עבדים או לסטים אלא היו בו גם אזרחים שהיו נשמעים לפקודותיו כמו למלך" (מלח' ד, 510). שמעון היה בראש ובראשונה מנהיגם של המעמדות הנמוכים בעבר-הירדן, ביהודה ובאדום. קשה יהיה להעניק לשמעון את התואר "חכם" ("סופיסט") כפי שמכנים את יהודה ומנחם, ממנהיגי הסיקאריים. כמו כן, השפעתו ויוקרתו לא הקנו לו תמיכה כזו של משפחה שמזה דורות זכתה להערכת העם.

המקורות כמעט שאינם מזכירים דבר בקשר לדמויות שונות שהשתייכו למחנהו של שמעון. ישנו איזכור של אחיינו, אלעזר, שהצטיין בקרב (מלח' ו, 227), ושל אחד מעוזריו הבולטים, חנן איש אמאוס. אולם דבר לא ידוע על מוצאם ועל הקשרים החברתיים של האחרים כמו ערדלא (ו, 360), קסטור (ה, 322), יהודה בן יהודה (ה, 534), יהודה בן מריתוס (ו, 148), שמעון בן סוסא (ו, 148), או מלאכי (ו, 92). אפשר להצביע על כמה קווים בולטים במדיניות החברתית של שמעון: פעילותו הנמרצת כנגד המעמדות בעלי הרכוש כבר בשלב הראשון של המלחמה ושחרור העבדים. לצד אלה צריך להדגיש את יחסיו המיוחדים עם תומכיו.

בהתאם למגמתו בספרו "מלחמת היהודים" נוטה יוספוס להתעלם מהגורם המשיחי אסכטולוגי במרד הגדול. ואף על פי כן נקשרו בשמעון תקוות משיחיות, וכאמור, במקום אחד מציין יוספוס (מלח' ד, 510) כי היו נשמעים לשמעון כמו למלך. יש גם בסיס להשערה כי קיים קשר בין המטבעות הנושאים את הכתובת "לגאולת ציון" לבין התקוות האסכטולוגיות שנתלו באישיותו של שמעון בר-גיורא.⁴¹ לכן, גם אם היה שמעון קרוב בהשקפתו החברתית לרוח הכללית של הסיקאריים, היה בכל זאת מקום למחלוקת בינו לבינם בשאלת המנהיגות, כיוון שרבים מהסיקריים התקשו להכיר במנהיגותו של אדם שלא השתייך למשפחת יהודה הגלילי. ואף על פי כן, יושבו המחלוקות במידה מה בשל היעדר מנהיג סיקארי מוכר בירושלים לאחר מותו של מנחם, כמו כן, אין להתעלם מהעובדה כי בעוד שמנהיגי הסיקאריים, יהודה ומנחם, היו "חכמים" ("סופיסטים"), הרי אין להתרשם ששמעון נחשב לחכם לפי מושגי התקופה. אישיותו של שמעון בר גיורא מתאימה לתמונה המצטיירת של מנהיגים פופולאריים רבים בתקופה שקדמה למרד, במשך המהומות שהתרחשו לאחר מותו של הורדוס. כידוע, בנוסף ליהודה בן חזקיה שהיה פעיל בגליל וכבש את ציפורי, הופיעו באותה תקופה מספר מנהיגים אחרים, שתחום פעולתם היו עבר הירדן היהודי ויהודה עצמה. אחד מהם היה שמעון, עבדו של הורדוס, שבלט ביופיו, בקומתו ובכושרו הגופני. הוא נטל לעצמו את הכתר ואסף סביבו תומכים מספר שהכתירוהו למלך. גם הוא העלה באש את ארמון המלך ביריחו ובזז אותו. שמעון עצמו מצא את מותו בקרב, יחד עם תומכיו שרובם היו מהפיראיה (קדמ' יז, 277-273; מלח' ב, 59-57).

אדם אחר שמרד נגד בנו של הורדוס דמה בהתנהגותו ובפעילויותיו לשמעון. היה זה אתרוגנס, רועה במקצועו, שמוצאו נחות,42⁴² ושהצטיין גם הוא בקומתו ובעוז רוחו. גם הוא שאף לכתר, ובעזרת ארבעת אחיו הכתיר את עצמו למלך. לפי יוספוס הוא היה תקיף בהתנגדותו הן לרומאים, והן לבני משפחת הורדוס. כאשר הדבר הביא לי תועלת, הוא גרם סבל ליהודים ולשאינם יהודים. מבין פעולותיו נזכרת ההתקפה שלו על פלוגה רומאית באמאוס ומכאן שתחום פעולתו היה במערב יהודה. פעולותיו הגיעו לקצן כתוצאה ממאמציו של ארכילאוס לאחר שביצר את מעמדו כשליט יהודה (קדמ' יז, 284-278; מלח' ב, 64-60).

ישנה הקבלה בין דמויותיהם של שמעון, עבדו של הורדוס, אתרוגנס ושמעון בר-גיורא. כולם היו ממוצא נחות ושלושתם שאפו לכתר. כמעט ודאי הוא ששאיפה זו היתה קשורה לציפיות משיחיות שפשטו בעם בזמנם ובשלושת המקרים נשאו ציפיות אלה אופי חברתי.

לחלקים אחרים של המאמר:

הקנאים
הפילוסופיה הרביעית והסיקאריים
הקנאים בירושלים
שמעון בר גיורא (פריט זה)
יוחנן מגוש חלב