עשור זה יכול להיחשב להמשך ישיר של ימי "המדינה בדרך". דפוסי המדינה החדשה דמו בתחומים רבים לדפוסים הקודמים. כך היה גם לגבי העיתונים. שני השינויים הבולטים היו הצלחתו הגדולה של העיתון מעריב, שנולד בפברואר 1948, והפך תוך כדי מלחמת העצמאות לעיתון המוביל מבחינת תפוצה, והופעתם של עיתונים בשפות זרות. עד לקום המדינה נעשה כל מאמץ שלא לאפשר לעיתונים בשפות זרות להופיע. החריג היחיד היה פלסטיין פוסט (ששינה שמו ב-1950 לג'רוזלם פוסט) בשפה האנגלית, שלמרות שמו היה עיתון יהודי וכוון במידה רבה לפקידי ממשלת המנדט ולחיילים הבריטים. שני העיתונים בשפה הגרמנית הופיעו על אף התנגדות רוב הציבור, בגלל התעקשות העולים מגרמניה שהתקשו לקרוא עיתון בעברית.

מרבית העיתונות הייתה מפלגתית, והיא נחשבה בימים ההם ל"חיובית" יותר ממעט העיתונים הפרטיים. הממסד ואף חלק לא מבוטל מהציבור ראה בעיתונות הפרטית, ובמיוחד בעיתונות הערב הפרטית, גורם שאין לעודדו. נוסף על כך הייתה מקובלת בימים ההם הדעה, שעיתון ציבורי או מפלגתי עמיד יותר מבחינה כלכלית, בשל הגוף העומד מאחוריו, בעוד שעיתון פרטי עלול להיסגר, אם בעליו לא ימצא עוד עניין בקיומו מסיבות כלכליות. מיותר לציין, שדעה זו הופרכה פעם אחר פעם בעשרות השנים הבאות.

*ד"ר מרדכי נאור - סופר וחוקר תולדות ארץ-ישראל. עוסק בחקר העיתונות באוניברסיטת תל-אביב, ועורך שם את כתב העת לענייני תקשורת "קשר". בעבר עיתונאי ואיש רדיו. שימש מפקד גלי-צה"ל.

לעמוד הקודם