| מאגר מידע |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
תוך כדי מאורעות 1936-1939 הוקמו יישובים חדשים באזורים רחוקים בגליל.
בינתיים השלימה הקרן - הקיימת רכישת קרקעות בצפון החולה, בפעולה שקדנית שנמשכה משנת 1936. היה מן האירוניה בכך שכמאל חסין, איש חלסה (כיום קרית - שמונה) וראש התוקפים את תל - חי ב- 1920, סייע עתה להשקיט את האזור ועבד בשביל הקרן - הקיימת ברכישת הקרקעות ובפיצוי האריסים שפונו. כתוצאה מהישגי הרכישה יכלה הקרן - הקיימת להציע אתרים להתיישבות מיידית, ומתוך חמשת הראשונים לעדיפות, הציעה שלושה בצפון החולה: דפנה, דן (חן דויר) ונעימה (באתר זה קם שדה - נחמיה, ולאחר מכן עמיר). המטרה היתה לחדור בפעם הראשונה אל המישור הפורה ושופע המים שממזרח לכביש החולה, כדי להגיע אל מעבר לנחלי עיון ושניר (חצבני), פלגיהם ויובליהם, עד מקור נחל דן בתל אלקאדי (תל דן), כדי לפתוח את כל צפון העמק להתיישבות יהודית ולקנות אחיזה באחד ממקורות הירדן. במשך כל שנות המרד הערבי היה האזור סגור לכוחות הביטחון, לאחר שהכנופיות חיבלו בגשרים שממזרח לחלסה. לכאורה נואשו הבריטים מלהטיל את מרותם על צפון החולה, ושוב נשארו מטולה וכפר - גלעדי "מחוץ לתחום", כבימי מאורעות תר"פ - 1920: גדר הצפון, שנמתחה במקביל לכביש הגבול, ירדה מקדש אל מסעף כביש ראש - פנה - מטולה, פנתה עמו דרומה עד הכנרת והותירה את מטולה וכפר - גלעדי מעבר לגדר. אולם באביב 1939 נסתמן הסיכוי להדביר את הכנופיות גם באזור הגבול הרגיש, ולכן היה גם למפקדי הצבא והמשטרה עניין בפתיחתו להתיישבות. הסוכנות ידעה להסתייע באינטרס הביטחוני, כדי לגבור על התנגדות השלטון האזרחי להתיישבות היהודית. גם במוסדות המיישבים נודע באותו זמן משקל מכריע לשיקוליהם של אנשי הביטחון, והיה זה אליהו גולומב שעמד על מעשה תכליתי לשמו, לעומת הפגנת מרי. כשנתקלה הסוכנות בעיכובי השלטון, שנומקו בטעמי ביטחון, כגון העדר דרך, הדגיש גולומב את הצורך בתיקון הגשרים והדרך כתנאי להתיישבות ולביטחון ושכנע את ההנהלה להמתין לרשות לתקנם. בסוף חודש מרס נתקבל אישור זה, בהמלצת הפיקוד הצבאי והמשטרתי, אך הנציב - העליון עדיין עיכב את האישור לעלות על הקרקע. במחצית חודש אפריל הורתה הסוכנות ל"הגנה" להיכון גם לעלות על הקרקע ללא אישור ולהקים מייד שתי נקודות סמוכות, לאבטחה הדדית ולמקרה שהשלטון יתנכל לעולים. בעוד ההכנות נמשכות אישר הנציב את העליה ב- 20 באפריל בתנאי שלא תבוצע לפני סוף החודש. שהות זו נוצלה גם להשלמת הסדרי הפינוי של האריסים. ב- 3 במאי 1939 עלה היישוב דפנה, והיה הראשון בין "מצודות אוסישקין", שכיבדו בכינוין זה את נשיא הקרן - הקיימת, בהגיעו לגבורות. למחרת עלה על הקרקע הקיבוץ דן בקרבת דפנה. בעליה לדפנה ולדן השלים דור חדש של חלוצים את שהחלו בוני מטולה, כפר - גלעדי ותל - חי. כל מעשהו של אליהו גולומב בעליה זו נתון בסימן הלקחים החיים שנשא עמו מימי תל - חי: נכון היה להיאבק על התיישבות באתרי מקורות הירדן, מוכן היה לעלות על הקרקע אף ללא אישור מן הנציבות, אך עמד על ביצוע תכליתי ודחה לחץ מבפנים ואף מקרב ההנהגה למעשי הפגנה; נכונותו של גולומב למאבק היתה כרוכה בגמישות מעשית: להימנע מפעולה נמהרת, לשאת - ולתת ולהיעזר בפיקוד כדי להשיג ויתור מהנציב. ראיה תכליתית בהירה וידיעת העיקר שעליו נאבקים היתה דרושה בייחוד כשפורסם הספר - הלבן וכאשר הקדיר צל המלחמה את שמי אירופה.
ב- 17 במאי 1939 פורסם הספר - הלבן שגזר על הגבלת העליה ועל רכישת הקרקעות, במטרה המוצהרת להגביל את מספר היהודים בארץ לעולם לשליש מתושביה לכל היותר, ולסגור את היישוב העברי במה שכינו מנהיגי הציונים "גטו טריטוריאלי" או "תחום מושב". אנשי ההתיישבות וההגנה שאפו להגיב על הספר - הלבן מייד ובהיקף נרחב. שבוע ימים לאחר פרסומו של הספר - הלבן, בערב חג השבועות, 23 במאי, הועלו בלילה אחד על הקרקע שבע נקודות - יישוב, לפי ה"תרגולת" שפותחה לקראת עליית הפתע של דפנה ודן. אחת מהן עלתה מדרום לעתלית ונשאה את השם הסמלי מעפילים (כיום נוה - ים). ארבעה יישובים עלו בגליל, אחד באצבע - הגליל ושלושה בגליל התחתון. בין ראש - פנה לאילת - השחר עלה קיבוץ לחדש את מחנים. במושבה הוותיקה מצפה, ליד טבריה, נתכנסו אנשיהם של שני יישובים ויצאו להקים את הזורעים ואת שרשים בבקעת יבנאל (במרוצת הזמן התאחדו חברי שני הארגונים, ושרשים נמחקה מרשימות היישובים ומהמפות). העולים על הקרקע שיצאו ממצפה הפתיעו את כוחות הביטחון, אולם התפתח עימות בנקודה השלישית שבגליל התחתון, שדמות דבורה, (כדי להסתיר את ההכנות המזורזות נקבע בסיס היציאה ביבנאל, ולא בכפר - תבור הסמוכה לאתר). כשנודעה לשלטונות התכונה במצפה, הטילו על מפקד הצבא בטבריה למנוע יציאה משם. אלא שיוסף רוכל (אבידר), איש ה"הגנה" שפיקד על המבצע, הורה להקדים את העליות על הקרקע והשיירות ממצפה הספיקו לצאת לפני שהגיע המשמר הבריטי. מפקדו המאוכזב של המשמר שמע עתה על העליה השלישית על הקרקע; הוא אץ לשדמות - דבורה, ובהגיעו לשם מצא את העולים כשהם מסיימים את מילוי החצץ בחומת העץ. הוא הורה להפסיק את בניית היישוב, אך בהדרכת יוסף רוכל שנמצא במקום השיבו המתיישבים בסירוב, בטענם כי הם יושבים על אדמתם כחוק. הצבא הציב מקלעים, ומולם ניצבו חברים ליד אשנבי הירי, בעוד רובם ממשיכים בהרכבת הצריפים. המפקד נרתע מפתיחת-אש והתקשר אל הממונים עליו. העימות נמשך שעות מספר, עד שנאלץ השלטון להשלים עם העובדה שנקבעה. נקודת היישוב שדמות - דבורה השלימה את החוליה האחרונה שחסרה עד כה, אחרי חידוש שרונה, בשרשרת יישובים רצופה, פרט לכפר - כמא הצ'רקסי, שנמשכה מבקעת יבנאל עד כפר - תבור, ונתנה ליישוב העברי דרך לעמק - הירדן. במרוצת הזמן היתה דרך זו לכביש שבמלחמת העצמאות היה זמן רב ציר - התנועה היחיד לבקעת כנרות ולגליל העליון המזרחי. במעלה מהכנרת, בדרך לגליל, טרם הושגה רציפות יישובית, שכן נותר מרחב ריק מיישוב יהודי בין גנוסר לראש - פנה. בסוף מאי החלו לבדוק אפשרויות רכישה באזור חקוק - ג'יביוסוף (חוקוק - עמיעד). שנתיים לפני כן, בספטמבר 1937, התיישב גרעין הכשרה בחצר הזיכיון שלחוף החולה ובמרוצת השנה החל לעסוק בדיג בימה. זוהי ראשית הקיבוץ "חולתה". מאז עליית הקיבוץ אילון על הקרקע שאפה הקרן - הקיימת להוסיף יישוב שלישי בגליל המערבי, והחלה בגישושים לקנות מאדמות מסעוב (היא מצובה). בעת הלבטים הכלכליים והמשפטיים נודע משקל להמלצת ה"הגנה" על האתר. באמצע יוני אישרה הנהלת הסוכנות את הרכישה בצל תקנות הקרקע הצפויות, אף אם השלטונות יסכלו את עליית היישוב. העליה על הקרקע של שבעת היישובים ב- 23 במאי שיקפה את עוצמת המרי נגד הספר - הלבן, וכבר במעשה דחוף זה צוינה המגמה היישובית החדשה - הקמת יישובים בחוף הים כדי שאפשר יהיה להוריד סמוך להם מעפילים. במרוצת הזמן גובשו מגמות יישוביות מרחיקות - לכת יותר. מכיוון שבריטניה גנזה את תוכנית החלוקה, לא ראתה ההנהגה את עצמה כבולה עוד בנכונות העקרונית לדון בה, אלא החליטה להיאבק לשלמות הארץ, ולפחות לפרוץ מ"תחום המושב" של תקנות הקרקע, כדי למנוע חלוקה חונקת. לימים אמר בן - גוריון שמאז הספר - הלבן מנוהלת ההתיישבות במגמה "להקשות עד כמה שאפשר לגזור את הארץ, לקרוע אותה או לחלק אותה אם אחרים ירצו בכך". לאור מגמה זו פעל בהקמת היישובים החדשים בשני כיוונים. 1. למתוח "רצועת - רוחב" שניה, כדוגמת העמקים, מהשפלה לירושלים ולהרי יהודה, כדי לשים לאל את ביתור הארץ בנוסח פיל. 2. "להדרים" מבאר - טוביה (ב"גבול" פיל). אל מרחבי הנגב. בפרוץ מלחמת - העולם בספטמבר 1939 נמשכה עדיין התנופה של התיישבות המרי, ובסוף אוקטובר עלה הקיבוץ עמיר על אדמות חיאם אל - וליד (מקום להבות - הבשן כיום), באזור נגוע קדחת, הסמוך לביצות החולה. המוסדות המיישבים רצו להקדים פעולה להדברת היתושים, ולהושיב עד בוא האביב רק שומרים על האדמות הנרכשות. אלא שגבר השיקול הביטחוני לתפוס את האזור הקרוב לגבול ולמרגלות הגולן בכוח חזק יותר, ולעלות על הקרקע בנוסח חומה - ומגדל. היה זה אחד המקומות האחרונים שבהם המשיכו להעמיד חומה - ומגדל אחרי דיכוי המרד. לאחר זמן אילצה הקדחת להעתיק את עמיר לאתר אחר. זהו סיפור ההתיישבות בגליל שמטרתו היתה לסכל אפשרות של הוצאתו מתחום המדינה היהודית. היישובים שקמו בו סיפקו אחר - כך, במלחמת - השחרור, את האפשרות של כיבוש האזור כולו. באותן שלוש שנות מהומות ומרי שעוררו הערבים קמו 60 יישובים נוסף ל- 160 היישובים היהודים שהיו עד אז בארץ, התבססה ההתיישבות בגליל, נשלחו שלוחות לעמק הירדן, לעמק בית - שאן, לרמת מנשה ולשרון הדרומי. בשנים הראשונות למלחמת העולם עלו מעט יישובים על האדמה, אולם הקרן - הקיימת, למרות החוקים הדרקוניים של ממשלת המנדט, הצליחה לקנות ולרכז אדמות רבות, בעיקר בנגב. עם תום המלחמה ואחריה עבר חוד - החנית של ההתיישבות לדרום ולנגב. בשטח אדמה שהוא כמחציתה של הארץ, קמו יישובים יהודיים רבים שהתפרסו במרחבי הנגב והיו בין הגורמים החשובים לצירופו למדינה היהודית, משזו קמה ב- 1948. * לעיון נוסף: התיישבות בשנות מאבק - א. אורן, בהוצאת יד בן צבי.
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
