האגדה העממית מספרת: יום אחד מימי פגרת הפסח של שנת תקי"ד (1754) התגודדה חבורת נערים יהודיים, מבני גיטו פרנקפורט שבגרמניה, ליד שער הגיטו. הם היו בני עניים, לבושים בגדים בלויים ודלים. בהיותם בטלים מלימודים ביקשו למצוא תעסוקה כלשהי - שליחות, סבלות וכיוצא באלה - כדי להשתכר כמה פרוטות לעזרת משפחותיהם לצרכי הפסח. והנה, להפתעתם הרבה, עברה בשער הגיטו מרכבה הדורה, רתומה לצמד סוסים אבירים ובתוכה ישבו איש זקן נשוא-פנים ונער צעיר. שניהם לבשו בגדים הדורים והרכב היה לבוש בגדי שרד. על המרכבה התנוסס סמל הנסיכות של הסן-קאסל שפרנקפורט היתה בתחומה. הנערים החלו רצים אחר המרכבה וקוראים בקולי-קולות "הנסיך, הנסיך".

המרכבה נעצרה והזקן האציל פנה אל הנערים ואמר: "שלום לכם נערים יהודים! אכן, הנער היושב איתי במרכבה הוא יורש העצר של הנסיך מהסן-קאסל ואני הוא מורהו. באנו לסייר בגיטו למען יכיר הנסיך גם את שכניו היהודים ואת אורח חייהם. והיות ולפי מראה לבושכם עניים אתם ויודע אני שחג הפסח שלכם ממשמש ובא, אבקש את יורש העצר להעניק לכם, בטוב ליבו, נדבות לכבוד החג". מיד הושיט הנער יורש העצר את ידו לכיסו, מילא חופניו מטבעות והשליך אותם מבעד לחלון המרכבה, אל עבר הנערים. הנערים עטו לחטוף את המטבעות, שהתפזרו על מרצפות הרחוב, אך בו ברגע התייצב אחד הנערים על-יד המטבעות הפזורות וגער בקול רם בחבריו: אל לנו להתבזות! אין אנו קבצנים ולא לנדבות נשואות עינינו. בל ניתן לגוי זה להתפאר במעשיו - "אני פיזרתי נדבות לנערי היהודים!" אל יעז איש מאיתנו להרים אף פרוטה אחת!

וכדברו, אסף כהרף עין את המטבעות, הושיט ידו לתוך המרכבה, והחזירם לבן-הנסיך. הזקן ובן הנסיך נדהמו למראה עיניהם. לאחר רגע של דממה פנה הזקן אל הנער היהודי בחיוך על שפתיו:
- בן כמה אתה, יהודי קטן וגאה כמוך?
- בן עשר, אדוני הנכבד, ענה הנער.
- אף אני בן עשר! קרא בן הנסיך מתוך המרכבה.
- אם כן, בני גיל אחד אתם, אמר הזקן, מה דעתך - פנה אל בן הנסיך, שנזמין את הנער היהודי להתלוות אלינו ולהדריכנו בסימטאות הגיטו המפותלות?
- אנא, התלווה אלינו! קרא בן הנסיך אל הנער היהודי.
- בשמחה רבה! לכבוד הוא לי! נענה הנער והושיט את ידו לזקן ולבן הנסיך וגם הציג עצמו: מאיר-אנשיל רוטשילד.

יום תמים הוליך הנער את האורחים הנכבדים בגיטו. בסימטאות הצרות, שבהן לא יכלה המרכבה לעבור, הוליכם ברגל. בטוב טעם, בחן, ובשכל טוב סיפר על חיי הדחקות והעוני של היהודים בימות החול ועל הקדושה והשמחה בימי שבת וחג; הראם את בית-הכנסת וביאר את התפילות, הציג את מקוה-הטהרה ובית המרחץ והסביר את סוד הניקיון והטהרה של היהודים; הביאם אל תלמוד-התורה והישיבה וסיפר על ערך לימוד התורה ביהדות; לא פסח על בית "הכנסת-אורחים" ותאר את גודל המצווה הזאת. וכך הוליכם מרחוב לרחוב, מסימטא לסימטא, ולא היה דבר שלא הראם. ברדת החשיכה, אמר לאורחיו:
עכשיו, עליכם למהר ולעזוב את הגיטו. עוד מעט ייסגרו השערים - אין יוצא ואין בא.
- תודה לך על הדרכתך הנפלאה, קראו הזקן ובן-הנסיך ופנו אל עבר השער.
- רגע אחד, רבותי! עצרם מאיר-אנשיל, הואילו נא עתה לשלם לי דמי טרחתי, והושיט את ידו למולם.
- הכיצד? שאלוהו - הרי סרבת לקבל מידינו נדבה וגם מחבריך מנעת זאת!
- אכן, נדבה לא הייתי מוכן לקבל, אך עתה אני מבקש שכר על עמלי. זהו ההבדל. והואילו נא לשלם שכרי בעין יפה !...
הכניס בן הנסיך את ידו לכיסו, מילא חופנו מטבעות, הושיטן למאיר-אנשיל ואמר לו: הא לך שכר טרחתך. מצאת מאוד חן בעיני. אם תזדקק פעם לעזרה, זכור - שמי וילהלם בן הנסיך מקאסל. דע כי יש לך ידיד בארמון הנסיכות.
- רב תודות לך על השכר ששילמת לי ביד רחבה, ענה מאיר- אנשיל, אך כדאי גם לך לזכור, שיש לך ידיד בגיטו היהודי בפרנקפורט, בשם מאיר-אנשיל רוטשילד. מי יודע, אולי תיזדקק גם אתה לעצתי ולעזרתי ביום מן הימים...

הנסיך הצעיר ומורהו פרצו בצחוק רם. הם הורו לרכב להאיץ בסוסים והמרכבה פרצה ביעף אל מחוץ לשער הגיטו.


חלפו שנים, מאיר-אנשיל בגר והיה לאיש. נשא אישה ונולדו לו חמישה בנים. גם בעסקים עשה חייל. מפקיד זוטר באחד הבנקים, שם התמחה בחלפנות ובעסקי מטבעות, נעשה לבעל בית-מסחר עצמאי לממכר מטבעות עתיקות, כלי-כסף וכלי-זהב עתיקים. גם יורש העצר עלה על כסא נסיכות הסן-קאסל ונעשה עשיר רב-אוצרות, המתעניין ברכישת מטבעות עתיקות, כלי-זהב, וכלי-כסף עתיקים.

תחום משותף זה קשר מחדש את מאיר-אנשיל רוטשילד עם וילהלם נסיך הסן-קאסל, בעסקי מסחר וחליפין. לא עברו ימים מרובים והנסיך נתן אמונו המלא ברוטשילד ומינהו לסוכן-הכספים של הנסיכות. רוטשילד ניהל את ענייני הכספים של הנסיך בתבונה והצליח להעשירו ולהתעשר בעצמו.

בימים ההם עלה לשלטון בצרפת השכנה נאפוליון בונפרטה. בסערה כבש את ארצות גרמניה. בהתקרב צבאות נאפוליון לפרנקפורט בשנת 1806, נאלץ הנסיך וילהלם להימלט על נפשו. בסתר, בחשכת הלילה, הביא עגלה עמוסת מטילי זהב וכסף לביתו של מאיר-אנשיל רוטשילד ובהתרגשות לחש על אזנו:
- לפני למעלה מחמישים שנה, בבקרי בגיטו כנער בן עשר, פרצתי בצחוק גדול, כשהצעת לי בחוצפתך לזכור, כי יש לי ידיד בגיטו, המוכן לעזור לי ביום מן הימים. לאסוני הגיע היום הזה. אנא, הטמן בביתך את אוצרי, שלושה מליונים שקלי-זהב, עד יעבור זעם.
ללא שהיות, יצאו מאיר-אנשיל ובניו החוצה, ובמהירות רבה פרקו את שקי הכסף והזהב מן העגלה והכניסום הביתה. הנסיך עלה על העגלה, המריץ את הסוסים ונעלם בחשכת הלילה. כל הלילה עמלו מאיר-אנשיל ובניו בהטמנת האוצר, במרתף הסתר שמתחת לביתם. לאחר ימים אחדים נכנסו הצרפתים העירה.

הנה, יום אחד, הקיפה פלוגת חיילים צרפתים, את ביתו של מאיר- נשיל רוטשילד והמפקד עם חיילים אחדים, פרצו פנימה ברובים מכודנים. הם העמידו אל הקיר את בעל הבית, אשתו ובניו. המפקד פנה אל רוטשילד ואמר: ידוע לנו כי נסיך הסן-קאסל היה כאן והשאיר בידיך את כספו. אם לא תמסור לנו מיד את כל הכסף, נוציא להורג את אשתך ובניך ולבסוף נהרוג גם אותך. רוטשילד לא היסס רגע, ניגש אל אחת התמונות התלויות על הקיר, ששימשה כדלת סתר, ובמפתח מיוחד שהוציא מכיסו פתח את הדלת. מאחוריה נתגלה לעיני הצרפתים מחסן סתר, מסודר להפליא, ובו מטילי זהב וכסף, מטבעות יקרות וכלי זהב וכסף יקרים.
- הנה כל האוצר לפניכם - אמר רוטשילד לצרפתים. הצרפתים העמיסו את האוצר על עגלתם והסתלקו. השמועה, שרוטשילד הוכרח למסור לצרפתים את האוצר, שהפקיד בידו הנסיך וילהלם, עשתה לה כנפים, בפרנקפורט ובכל הסביבה.

מאיר-אנשיל כינס את בניו שכבר עבדו איתו בבית. מסחרו, ואמר להם:
- הלא ראיתם, במו עיניכם, כי מסרתי בידי הצרפתים את כל הוני ונשארתי נקי מנכסי, אך לנסיך שמרתי אמונים וכל כספו שמור עמי. מכיוון שהכל סבורים, שאת כספי הנסיך מסרתי לצרפתים ואילו כספי שלי לא נפגע, יתנו בנו הסוחרים אמון ויעניקו לנו אשראי, וכך נוכל לחדש את מסחרנו. נעמול יחד מתוך הגינות, חריצות ואחדות והאל יהיה בעזרנו.

אם אזכה לראות בשוב הנסיך וילהלם לממשלתו, אחזיר לו את כספו במו ידי. אם לאו, מצווה אני עליכם להחזיר לו, או ליורשיו את כל כספו, עד הפרוטה האחרונה.

ואכן, מאיר-אנשיל ובניו הרחיבו את עסקיהם, גם מעבר לגרמניה, בניו הקימו סניפים לבית-מסחרם, בתחילה באנגליה ואחר-כך גם באוסטריה, באיטליה ובצרפת.

בשנת תקע"ב (1812) נפטר מאיר-אנשיל רוטשילד. שנה לאחר מכן הודח נפוליון מכסאו, בעקבות מפלותיו בשדות הקרב. ארצות כיבושיו שוחררו, וגם הנסיך וילהלם חזר לשבת על כסאו, לאחר ששב ממקום גלותו. והנה, להפתעתו הרבה של הנסיך, ששמע על מסירת אוצרו לצרפתים התייצב בפניו אשר-אנשיל, בנו הבכור של מאיר-אנשיל רוטשילד וגילה לו, כי כל הונו שמור למענו. הנסיך העשיר חזר ונתן אמונו בבית רוטשילד. עושרה של המשפחה גדל, עד שהפך לאגדה. צוואת אבי המשפחה "הגינות, חריצות, אחדות" הפכה לסיסמתה ונקבעה כסמל המשפחתי.



עוד בנושא:
בית רוטשילד
משפחת רוטשילד למען עם-ישראל וארץ-ישראל
ברון צעיר גדל בפאריס
הברון רוטשילד - פנים אל פנים עם בעיות היהודים
מושבות ראשונות של חובבי-ציון
הברון רוטשילד וניסיונו ליישב יהודים בארץ-ישראל
הברון רוטשילד ותרומתו להקמת ראשון לציון
אורות וצללים במפעלו של הברון רוטשילד
פעולותיהן של יק"א ופיק"א בארץ-ישראל
ביקוריו של רוטשילד בארץ-ישראל
מנאום הנדיב
הברון רוטשילד - אחרית ימיו ותרומתו לקרן הקיימת לישראל
דברים לזכרו של הברון רוטשילד