לקיומו של עם ישראל בגלות - מערכת ערכיו הדתיים, החברתיים והמוסריים, מסורותיו ומנהגיו, קשה למצוא מקבילה בהיסטוריה האנושית. לא ידועה לנו דוגמא של עם, שאיבד את ריבונותו, הוגלה מארצו, חי בארצות שונות, ושמרבית בניו שמרו על אמונתם, על תודעתם הלאומית, ועל תקוותם לשוב ולחדש את עברם ההיסטורי בארצם, חרף היותם בגלות ולמרות הסבל והייסורים שהיו כרוכים בכך.

מהו, אם כן, סוד קיומו של עם ישראל בגלות? - האמונה היהודית, ששמרה על אחדותו של הציבור היהודי בגלות, מבטאת את ייחודו הלאומי של העם היהודי. היסוד הלאומי העיקרי, שאפיין את העם היהודי, הייתה הכמיהה לציון (ציון - הכינוי בתנ"ך ובמקורות היהודיים לארץ ישראל ובמיוחד לירושלים) והתקווה לגאולה בארץ ישראל.

הזיקה של עם ישראל למולדתו ההיסטורית הייתה במרכז הווייתו של היהודי בגלות. אין לתאר את אורח חייו של היהודי בגלות בלא זיקה מתמדת לארץ ישראל. זיקה זו מצאה את ביטוייה בקיום היומיומי של היהודי בגולה. בתפילותיו, במנהגיו, בדיניו ובאורח חייו - תפסה ארץ ישראל מקום מרכזי. כמיהתו העזה לשוב לציון, אשר רק בה יכולה להתגשם הגאולה השלמה, לא פסקה במשך הדורות.

מתעוררת, אם כן, השאלה - אם ארץ ישראל הייתה תמיד במרכז ההוויה והתודעה של היהודי בגולה, מדוע לא עזב העם היהודי את הגולה? מדוע המשיך לסבול את חרפת הגלות ולא שב לארצו? מהי הסיבה ל"פרדוקס הגלות" של העם היהודי?

ל"פרדוקס הגלות" ניתן להשיב בשני מישורים: הדתי - רוחני, וההיסטורי - חברתי:
1. במישור הדתי - רוחני - התפיסה המסורתית של הגלות והגאולה הייתה כי הגלות הינה עונש על חטאי העם, ולפיכך היא מהווה עונש משמיים. הגלות אמנם זמנית, אולם הגאולה תגיע רק אם בוא המשיח, לפי רצון האל. יש להשלים עם הגלות המתארכת עד בוא הגאולה משמיים.
2. במישור ההיסטורי - חברתי - ההתארגנות הקהילתית. הקהילה (קהילה - בעברית משורש ק,ה,ל - עדה קבוצה גדולה של אנשים) הייתה המבנה הבסיסי שאפשר את המשך קיומם של חיים יהודיים בכל ארצות הגולה במזרח ובמערב.
מטרת ההתארגנות הקהילתית הייתה לאפשר המשך מימוש אורח חיים יהודי. הקהילה נהנתה מאוטונומיה פנימית רחבה. בכל קהילה הוקמו מוסדות חינוך ("חדר", "ישיבה"), בית דין, בית כנסת, בית קברות, מוסדות צדקה ועזרה הדדית ומוסדות נוספים שהיו חיוניים לקיום אורח החיים היהודי. כך התגבש בקהילות ישראל הווי חיים מופלא, שהיה מעין "פיצוי" על סבל הגלות. האידיאל ה"רחוק" היה לשוב לארץ ישראל. האידיאל ה"קרוב" היה להמשיך ולדבוק במצוות.

זהו, אם כן, "פרדוקס הגלות" - תקווה עמוקה לגאולה ולשיבה לארץ ישראל מחד, ישיבה פסיבית בגלות ואי נקיטת יוזמה לשינוי המצב מאידך.

הופעתה של התנועה הלאומית היהודית - התנועה הציונית - בשלהי המאה ה - 19, שקראה לעליה והקמת מדינה לעם היהודי בארץ ישראל, הפכה את הערגה, הכיסופים והתקוות לממשות ואת ארץ ישראל למרכזו הפיסי ולא רק האוטופי - רוחני של העם היהודי.



כדאי לקרוא גם על:
ייחודו של הקיום היהודי בגולה : הזיקה לארץ ישראל
האמנסיפציה והלאומיות היהודית
תנועת ההשכלה היהודית, תנועת הרפורמה בדת והתודעה הלאומית היהודית
המאבק על האמנסיפציה והלאומיות היהודית
האנטישמיות במרכז אירופה ובמערבה כגורם לעליית התנועה הלאומית היהודית
התעוררות לאומית וראשיתה של תנועת הציונות
היישוב היהודי בארץ ישראל במאה ה-19
עלייה והתיישבות : "העלייה הראשונה" (1882-1903)
בנימין זאב הרצל והתנועה הציונית
הרצל והתנועה הציונית : מבאזל לאוגנדה
העלייה השנייה ותרומתה ליישוב הלאומי
עם ארץ לשון : תחיית השפה העברית
הצהרת בלפור : נקודת מפנה בהיסטוריה של התנועה הציונית
העלייה השלישית (1919-1923) : חיזוק התשתית של הבית הלאומי
הציונות, התנועה הלאומית הערבית והמנדט הבריטי בשנים 1919-1925
העלייה "ההמונית" הראשונה : עלייה רביעית (1924-1928)
מאורעות 1929