| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
בתחילת שנות השבעים של המאה ה- 19, הגיעה לידי גיבוש במדינות שונות במרכז אירופה ובמערבה תנועה ציבורית ופוליטית אנטישמית, שרכשה את אהדתן ותמיכתן של קבוצות מרבדים חברתיים שונים. מקורותיה של האנטישמיות המודרנית נעוצים בסטריאוטיפ היהודי השלילי של דמות היהודי, שעוצבה ונשתרשה בימי הביניים. היהודים הואשמו בפשעים דתיים-כלכליים: "רוצחי-אל" העושקים את סביבתם (מלווים בריבית). על בסיס סטריאוטיפי זה התחנכה אירופה מאות בשנים. במאה ה- 19 נשאר הדימוי היהודי השלילי ביסודו, אך תוכנו השתנה. היהודי הופיע כמי שמאיים על תרבות אירופה, כמי שמנסה להשתלט על כלכלתה וכמי שמנסה להפיל משטרים. הדימוי היהודי נעשה מטיל אימה.
האמנסיפציה והאנטישמיות האמנסיפציה, שלה זכו יהודי מערב אירופה ומרכזה מסוף המאה ה- 18 ובמשך המאה ה- 19, לא הצליחה לעקור את שורשי השנאה הישנה. כניסת היהודים לתחומי החיים השונים והצלחתם, עוררו את קנאת האוכלוסייה הנוצרית. התחרות והצלחת היהודים גם יחד, עמדו בסתירה מוחלטת לדימוי היהודי העלוב והמושפל. במשך דורות התרגלה אירופה הנוצרית לראות את היהודים חיים בנפרד בגטאות שלהם בזויים ומושפלים. הקרבה הממשית בין שתי האוכלוסיות הביאה לפחד, קנאה ושנאה. לעמי אירופה , שהחלו להתגאות במורשתם התרבותית וההיסטורית, היהודי נשאר גורם זר. יתרה מכך, דווקא יציאתו מהגטו וכניסתו לחברה הלא-יהודית הפכו אותו לגורם מסוכן המאיים על האיחוד והגיבוש של האומה הנוצרית. המיתוס הלאומי המאבקים הלאומיים בין עמי אירופה מראשית המאה ה- 19, יצרו תודעה ותחושה לאומית חזקה. היו לכך שני ביטויים עיקריים: הראשון חיובי והשני שלילי. הביטוי החיובי היה בחיפוש אחר שורשים היסטוריים. הביטוי השלילי היה יצירת מיתוס לאומי, שביקש להבליט את ייחודו של עם מסוים לעומת עם אחר. המיתוס בעל העצמה הרבה ביותר היה המיתוס הגרמני. הוגי דעות גרמנים (מרביתם אנטישמים) ראו במושג "פולק" הרבה יותר מאשר "עם". לגביהם ה"פולק" פירושו קבוצת אנשים בעלי מהות מיוחדת. מיתוס זה הביא להרגשת עליונות רוחנית ופיסית לגבי שאר העמים ה"נחותים" מן ה"פולק" ובמיוחד להתגברות האנטישמיות. האנטישמים טענו שהיהודים אינם יכולים להיות חלק מן ה"פולק". היהודים - ברברים, חסרי כוח יצירה ומפריעים לגיבוש הגרמני הלאומי. הנצרות והאנטישמיות במחצית הראשונה של המאה ה- 19, התגברה בחוגים נוצרים קתולים ופרוטסטנטים תעמולה שכוונה נגד היהודים והיהדות כאחד. גופים נוצריים שמרנים בגרמניה תבעו כי חיי המדינה והחברה יושתתו על יסודות הנצרות. היהודים הצטיירו בעיני אותם חוגים כגוף מרכזי העשוי לפגוע באחדות הגרמנית הנוצרית. הסוציאליזם והאנטישמיות התורות החברתיות והסוציאליסטיות, שהתפתחו במאה ה- 19, כללו יסודות אנטישמיים מובהקים. זרמים אלה העמידו כמטרה את המאבק בקפיטליזם ובשליטתו של ההון בחיי החברה המודרנית. היהודים זוהו כבעלי ההון, הקפיטליסטים, ובכך נוצרה זהות בין היהודים והיהדות לבין העיוותים החברתיים, שנוצרו ע"י הקפיטליזם המנצל והמנשל את ההמונים. מצד שני, יהודים מתבוללים עמדו בראש תנועות סוציאליסטיות (מרקס, לאסאל), שרצו לכונן סדר חברתי חדש, והממסד הביט על היהודי כאויב הסדר והחברה. תורת הגזע תורת הגזע קבלה בגרמניה את הדחיפה החזקה ביותר, כתוצאה מהלך רוח "פולקיסטי" לאומני ומהשפעת מחקריהם של דרווין ומדענים אחרים בשטח האנתרופולוגיה. תורת הגזע טענה לעליונות הגזע הארי ונחיתות הגזע השמי ה"מושחת" וה"טפילי". להערכת אנטישמים אלה אשר שאבו את מקורותיהם מתורות "מדעיות אובייקטיביות", קיים מאבק שילך ויחריף בין הגזעים - הארי העליון, והשמי הנחות. מאבק זה יחרוץ את גורל העולם.
משנות ה- 70 הולכות ומתרבות במרכז אירופה, ובמיוחד בגרמניה, המפלגות האנטישמיות. ב- 1878 ייסד אדולף שטקר את "מפלגת העובדים הנוצרית סוציאלית", שהייתה המפלגה האנטישמית הראשונה. שטקר טען כי היהודים מהווים "עם בתוך עם, מדינה בתוך מדינה, שבט נבדל בתוך גזע זר". שטקר הציע תחיקה אנטי יהודית כדי להגן על האומה הגרמנית. אנטישמי גרמני נוסף, שדעותיו השפיעו על ארגון התנועה האנטישמית בזמן החדש, היה ויליאם מאר שכונה "אבי התנועה האנטישמית". ספרו הנודע ביותר היה "ניצחון היהדות על הגרמניות" (1879). בספר זה תאר מאר כיצד הצליחה היהדות הבזויה להשתלט על גרמניה ועל העולם. במרכז אירופה צצו מפלגות אנטישמיות, נערכו קונגרסים ובפרלמנטים נישאו נאומים אנטישמים מובהקים. עם תום תהליך השלמת האמנסיפציה בשנות ה- 60 וה- 70 של המאה ה- 19, מתגבשים באירופה זרמים ותנועות בעלי מצע אנטישמי מובהק. מולדת האנטישמיות המודרנית הייתה גרמניה, בה התפתחה האנטישמיות החזקה והארסית ביותר. אך האמנם הייתה האנטישמיות נחלתה הבלעדית של גרמניה? נעבור עתה ונבדוק את המצב בצרפת, מולדת זכויות האדם והמדינה הראשונה באירופה, שהעניקה שוויון זכויות ליהודים.
1879 חגגו יהודי צרפת את יום השנה המאה למהפכה הצרפתית, שהעניקה להם מעמד של אזרחים ופטריוטים צרפתים. מאה שנה לאחר המהפכה, יהודי צרפת היו בני ברית בתרבות הצרפתית והשתלבו בכל תחומי החיים. חמש שנים לאחר החגיגות, מתחוללת "פרשת דרייפוס", שהוכיחה כי גם בצרפת, ערש רעיונות חירות הפרט, השוויון והאחווה, הרגשות האנטי-יהודים לא נעלמו. הקצין היהודי אלפרד דרייפוס שרת במט"כל הצרפתי. מסמך ששלח קצין צרפתי לאיש השגרירות הגרמנית בפריס הגיע לידי המודיעין, שבראשו עמד רב סרן אנרי שהטיל את החשד על דרייפוס. בינואר 1895 נידון דרייפוס לשלילת דרגתו ולמאסר עולם באי השדים שבגויאנה הצרפתית. ראש המודיעין החדש, קולונל פיקאר, גילה כי את המכתב המפליל כתב קצין אחר, אסטרהזי. אנרי זייף מסמכים כדי לסתור את הטענה הזאת ופיקאר הודח ונשלח לאפריקה. המידע שהעביר לאישי ציבור מהשמאל עורר פולמוס בצרפת. אסטרהזי נשפט וזוכה. בינואר 1898 פרסם הסופר הצרפתי אמיל זולה בעיתון "ל'אורור" מאמר שכותרתו "אני מאשים". במאמר הוקיע הסופר את המעלילים על דרייפוס. הפרשה המשיכה לעורר הדים בעולם והפולמוס החריף בצרפת. בקיץ 1898 נחשפו זיופיו של אנרי. הוא נכלא והתאבד. הממשלה החליטה על ביטול פסק הדין ובספטמבר 1899 הובא דרייפוס למשפט חוזר. קציני הצבא חזרו על טענותיהם. בית המשפט מצא את דרייפוס אשם, אך גזר עליו 10 שנות מאסר בלבד. אח"כ זכה דרייפוס בחנינה, אך הפולמוס נמשך. ב- 1906 קבע בית הדין לערעורים שהראיות נגדו היו משוללות יסוד. הרקע לפרשה ב- 1871 הוקמה בצרפת הרפובליקה השלישית לאחר תבוסה צבאית מוחצת מידי הצבא הגרמני. את הרפובליקה השלישית , בסוף המאה ה- 19, אפיינו שני דברים עיקריים: א. משברים פוליטיים ושערוריות פיננסיות, שערערו את יציבות הרפובליקה הדמוקרטית. ב. שאיפת נקם עמוקה ועזה כלפי גרמניה, שהביסה את צרפת. שני גורמים אלה הולידו תסכול וזעם כלפי היהודים, שהואשמו לא רק בשערוריות הפיננסיות, אלא גם בהפרעה ל"נקם" בגרמניה. היהודים הוצגו כתככנים ערמומיים המטיבים לתמרן ולנצל את השיטה הקפיטליסטית, כעומדים בראש אלה המבקשים להשתלט על צרפת ולערער את מוסדותיה. ביטוי להלך ברוח האנטישמי הייתה פעילותו של א. דרימון, שהיה סופר, עיתונאי ומנהיג התנועה האנטישמית. ב- 1886 הוציא את ספרו "צרפת היהודית", שבו טען, כי צרפת משועבדת ליהודים בתחומי הכלכלה, החברה והמדינה. שלוש שנים אח"כ ייסד את "הליגה האנטישמית" ועמד בראש העיתון האנטישמי "ליבר פרול". דרימון היה ממובילי "מחול השדים" האנטישמי, שהתחולל בצרפת בעקבות מאסרו והרשעתו של א. דרייפוס בעוון בגידה.
בפרשת דרייפוס ניצחו, בסופו של דבר, רעיונות הצדק והחירות. אולם פרשת דרייפוס הבהירה שבצרפת, למרות היותה הראשונה למתן האמנסיפציה ליהודים, הרעיונות האנטישמיים היו חזקים בקרב חוגים רבים. רוב היהודים ראו בפרשת דרייפוס תופעה חולפת (כך גם דרייפוס עצמו, שהשתתף במלחמת העולם הראשונה), אך היו גם יהודים שהפרשה הביאה אותם להבין, שחלום השילוב המלא של היהודים בחברות האירופיות אינו בר מימוש, ושהפתרון לבעיית היהודים יימצא רק בתחייתה של הלאומיות היהודית וכמו כל עמי אירופה, תחייה זו תתממש בהקמתה של תנועה לאומית יהודית.
לאנטישמיות המודרנית במרכז אירופה ובמערבה, תפקיד חשוב בצמיחתה של התנועה הלאומית היהודית. תאודור הרצל, ששהה בפאריס, ככתב עיתון וינאי, לא הפך לציוני רק בעקבות פרשת דרייפוס, אבל התקריות האנטישמיות, שראה במו עיניו, חיזקו את דעתו שהאמנסיפציה אינה יכולה להצליח ושהיהודים ישתחררו מהבעיה הנצחית של האנטישמיות רק ע"י הקמת תנועה לאומית, שתשאף להקמת מדינה לעם היהודי במולדתו ההיסטורית. כדאי לקרוא גם על: ייחודו של הקיום היהודי בגולה : הזיקה לארץ ישראל האמנסיפציה והלאומיות היהודית תנועת ההשכלה היהודית, תנועת הרפורמה בדת והתודעה הלאומית היהודית המאבק על האמנסיפציה והלאומיות היהודית האנטישמיות במרכז אירופה ובמערבה כגורם לעליית התנועה הלאומית היהודית התעוררות לאומית וראשיתה של תנועת הציונות היישוב היהודי בארץ ישראל במאה ה-19 עלייה והתיישבות : "העלייה הראשונה" (1882-1903) בנימין זאב הרצל והתנועה הציונית הרצל והתנועה הציונית : מבאזל לאוגנדה העלייה השנייה ותרומתה ליישוב הלאומי עם ארץ לשון : תחיית השפה העברית הצהרת בלפור : נקודת מפנה בהיסטוריה של התנועה הציונית העלייה השלישית (1919-1923) : חיזוק התשתית של הבית הלאומי הציונות, התנועה הלאומית הערבית והמנדט הבריטי בשנים 1919-1925 העלייה "ההמונית" הראשונה : עלייה רביעית (1924-1928) מאורעות 1929
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
